כמה שאלות

[סיטרא]

תשובות

1. גם וגם. 2. גאוני, דגול, ענק, מבחינה רעיונית כמובן. מבחינה ספרותית לא הכי הכי. 3. זוועה. 4. יש ויש, כישרונות יש גם בארץ וגם בחו"ל. 5. לא קראתי. הלקוניות היא לא הצד החזק שלי. עמך הסליחה.

 

[gordiwow]

תשובות באיחור

1. אני מעדיף ספרים טובים. לצערי אני מחליט אם הם טובים או לא רק אחרי שאני קורא אותם. אני אוהב חלק מהקלאסיקות (השטן במוסקבה, החטא ועונשו ובכלל כל הרוסים האלה) וחלק אני לא אוהב (טולסטוי, לדוגמא.). אני אוהב חלק מהספרים המודרניים - אבל מה זה מודרני...אלבר קאמי זה כבר קלאסיקה או שזה מודרני? וגבריאלה אביגור רותם? מי יודע? חלק מהספרים שיוצאים עכשיו מוצאים חן בעיני וחלק לא. 2.אני חושב שזה ספר טוב, שיצא בזמן טוב. היום, עם התפיסה הפוסטמודרניסטית, עם הלהג הפשטני פעמים רבות על אנטי גלובליזציה, על השלטון הפולשני וכולי ה"חדשנות" שלו אבדה, וקשה להודות, אבל מבחינה "ספרותית" ולא רעיונית, הספר טוב, לא יותר. 3.זוועה מצד אחד, יצירת מופת מצד שני. בשבילי - זה שעמום טוטאלי, אני לא סובל את זה, אבל אח שלי, שחוגג בר מצווה עוד מעט, המתוק הזה, קורא בשקיקה למרות שהרזומה שלו כולל בעיקר את "צמרמורת". ואח"כ - פתאום הוא קרא גם את "שר הטבעות" ואח"כ הוא מצא את "שבט דב המערות" ועוד איזה שנה שנתיים, אני אתן לו את מלכוד 22, שיהיה לו על מה לחשוב קצת לפני שהוא מתגייס (מתגייס, אללי , אני זוכר את הפעמים שחיתלתי אותו, פעם אחת הוא השתין עלי. אלוהים, כמה שאני זקן...ואני רק בן 20+.) 4. כאמור - אני אוהב ספרים טובים. בינהם נמצאים "חמסין" של גבריאלה אביגור רותם, "סיפור על אהבה וחושך" של עוז, "המאהב" של א.ב. יהושע, עגנון וביאליק (את המסות - לא את השירים) וגם בולגקוב, קפקא, קאמי, דוסטובסקי, מורקמי, מרקס, ועוד היד פתוחה וארון הספרים הגדוש זועק מאחור: "ומה איתי?". ספרים טובים הם טובים. ישראלים או לא. אני מודה שאני קורא בעיקר בעברית, כי אני מרגיש נוח בשפה הזו כמו שלא ארגיש לעולם בשום שפה אחרת. 5. ספר נפלא. בניגוד ל"1984" שאיבד מליחו בגלל שהרעיון שלו התמוסס בים הרעיונות של הזמן הנוכחי, "התפסן" לא מאבד דבר. הוא רגיש ונוגע כמעט לכל בן נעורים, בכל שפה, בכל ארץ. הוא פוגע בול, להמון אנשים, ותמיד יהיו בני 16, שיקראו ויזדהו וירגישו בדיוק את מה שהאנטי גיבור הצעיר האולטימטיבי הזה מרגיש. אבל מה...נראה לי שהוא מתאים לבני הנעורים ולא מעבר לזה. בקריאה לאחר הצבא הרגשתי מחובר הרבה פחות, והרבה יותר הזדהיתי עם ספרים אחרים, "של גדולים". ועדיין הכאב הוא אותו כאב, רק בגיל משתנה.

 

[זרוקה]

אהבתי את התפסן.

קראתי את הספר אחרי שהיה כאן ויכוח לגביו. בתחילה לא התחברתי אליו, זה נראה לי כמו איזה ילד מטומטם שמספר מקרה שקרה לו. אך בהמשך הקריאה למדתי לאהוב אותו. המיוחד הוא בפשטות שלו. שלא כמו סופרים רבים הוא לא ניסה להרשים עם תאורים בלי סוף ומלים מפוצצות. חוץ מזה, אהבתי את הדמות הראשית. הוא נער מקסים בעיניי. מהטיפוסים שמעולם לא יעשו רע לאף אחד. הדאגה לשמם של הוריו, אהבתו הטהורה לאחותו הקטנה, הייחס לבחור הדוחה שגר בסמוך לחדרו בפנמיה. הזדהתי עם השנאה שלו להוליווד, ולבחורים המזוייפים בפנמיות היוקרה. הכנות שלו, טוב הלב שלו, שבו אותי. הייתי רוצה חבר כמו כמוהו. אה כמעט שכחתי הבחור יודע לזהות ספרות טובה ואין הרבה כאלה.

 

[roni64]

כמה תשובות

1. בעיקר קלאסיקות, אבל קוראת הכל. 2. 1984 - ספר חזק. 3. הארי פוטר - לא זה ולא זה. ספר מוצלח, בעצם ספרים מוצלחים, נעימים לקריאה, משעשעים, לא משעממים. 4. סופרים - גם וגם, עם נטיה קלה לסופרים מחו"ל. נעים לי מפעם לפעם להתנתק מכאן. 5. התפסן - השתעממתי. התמדתי עד הסוף מתוך תחושת "חובה", שהרי כל-כך הרבה מדברים עליו. אלי הוא לא דיבר. צר לי על התשובות הטלגרפיות. אני לחוצה פחד, ובינתים הדפים בפורום חופזים כל-כך מהר.

 

[סמיאגול]

תשובות

1. גם וגם אבל אם ספר הוא קלאסיקה אני בטוח אנסה אותו 2. יצירת מופת 3. גם כן יצירת מופת 4. סופרים מחו"ל,הישראלים פלצנים מדיי לטעמי 5. אני לא אהבתי

 

[canaf]

התייחסות לתפסן (מתנצלת...)

אני מניחה שכבר דנתם רבות בתפסן ולמרות זאת לאור ריבוי התגובות השליליות הייתי רוצה להוסיף דבר מה לדיון. בתיכון היה התפסן אחד הספרים שנדרשנו לקרוא במסגרת שיעורי הספרות ואני זוכרת אמירות בכתה כגון שהמורות בטח לא קראו את הספר אחרת לא היו מאשרות אותו, בשל ריבוי שימוש בקללות וכד'. ("כל החיים לפניו" של אמיל אז'אר- רומן גארי, זכה אגב להתייחסות דומה). התחושה שלי היא שדיון בתפסן שנותר ברמת השפה מפספס את העיקר. מבחינתי הספר מצליח להעביר תחושה ייחודית של "אני אבוד". התחושה שלי היתה שהולדן לא מציג הצגות של נער מתבגר שמנסה למשוך תשומת לב, אלא שהוא נער אבוד באמת. קצת כמו הברווזים שהוא תוהה לאן הם עפים בחורף, גם לו אין מקום ברור בעולם ואולי גם בחיים, ולמרות זאת ולמרות שאינו יודע איך לחפש הוא אינו מוותר על האפשרות למצוא מקום שכזה. לא פלא שהספר מדבר יותר לבני הנעורים, אולם החוויה שהוא מתאר לא באמת נגמרת אז, אלא שהעיסוק בה משתנה ואולי הופך פחות לגיטימי. אני מכירה את תחושת הפליאה שמעורר ספר שכתוב בשפה מקסימה, מה שממש לא נכון לגבי התפסן, אולם בי התפסן מעורר פליאה בשל יכולתו להתייחס לחויית ה"אני אבוד" תוך נגיעה באובדן (של האח למשל), בפשטות אמיתית.