כמה מחשבות לשבת
מי שלא אוהב חפירות, כדאי שיעשה פרסה.
1. אני עדיין מוצאת את עצמי חושבת על "למראית עין" וכל הנושא של עיוורון כמטאפורה לחוסר ידיעה והתעלמות מהמציאות. ובדיוק היום היתה ברדיו תוכנית על ספר חדש שיצא בשם נקודת העיוורון, שהוא אסופה של מאמרים בנושא זה בדיוק. דיברו על הצד האפל של ראייה ושל גילוי. איך שברגע שאדם וחווה טעמו מעץ הדעת הם חשו בושה ורצון להתכסות. וכמובן בסופו של דבר נענשו וגורשו. אשת לוט נענשה במוות על זה שהסתובבה כדי להביט על מה שקרה בסדום ועמורה. או שבעצם המוות לא היה עונש כמו תגובה. גם אמרו שראייה וויזואליות הן הרבה יותר מרכזיות בתרבות המערבית מאשר נגיד בתרבות ההינדית, שמתמקדת הרבה יותר בראייה פנימית מאשר בויזואליות. בקיצור, מרתק. וזה גרם לי לחשוב על מה שטליה אמרה ליערה: "את יכולה לראות מה שאת רוצה". ועד עכשיו הסתכלתי על זה בקטע של השראה. את יכולה לראות למרות שאת עיוורת. אבל מצד שני, החצי השני, המרומז, שלא נאמר בקול רם הוא "את יכולה לא לראות מה שאת רוצה" או "את יכולה לבחור מה לראות". מה שגם נכון לכלל האוכלוסיה ולא רק ליערה. 2. מחשבה שנייה שהיתה לי היתה בקשר להערצה. קראתי ראיון עם כוכבי "אבודים" והיה משהו שדומיניק מונגאן, שמשחק את צ'רלי ושיחק את ההוביט ב"שר הטבעות", אמר בקשר להבדל של הערצה לכוכבי קולנוע והערצה לכוכבי טלוויזיה, וחשבתי שהיא רלוונטית מאד לדיונים שלנו על טלי (אפילו שמדובר במספרים אחרים לגמרי): ב'שר הטבעות' יצא סרט אחד בשנה, אז ברור שמרגע שהסרט יצא ועד עונת הפרסים זה היה אירוע ענק והרגשת את החום ששוחרר בעקבותיו. אבל אחרי זה, בשאר השנה, העניינים הצטננו עד הפעם הבאה. כאן זה אחרת. 18 מיליון צופים בך כל שבוע. 18 מיליון! ואתה בבית שלהם, מאוחר בלילה, כשהם בפיג'מה, שותים תה. זה אחרת מאנשים שמתלבשים, קונים כרטיס והולכים לקולנוע. זאת חוויה הרבה יותר אינטימית ומחייבת. אנשים צופים בך כשהם מנסים להירגע אחרי יום עבודה ארוך. שמתי לב שאני הרבה יותר נגיש לאנשים עכשיו מאשר כשהייתי בקולנוע. כלומר מזהים אותך כשאתה שחקן בסרט, אבל חוששים לגשת כי יש הרבה יותר בלמים. עכשיו הכל פתוח. אני שייך להם, כי אני בטלוויזיה. הם שלך. והם מכירים אותך אישית, או ככה לפחות הם מרגישים." זהו. אשמח לתגובות.
מי שלא אוהב חפירות, כדאי שיעשה פרסה.
