אין לי מושג לפני כמה זמן יצאת אבל מהניסיון שלי ושל חברים אחרים - השנאה (הלגמרי מיותרת) שמתעוררת עקב הקשיים שלפני ואחרי היציאה בשאלה, הולכת ופוחתת עד שנעלמת לחלוטין. הביקורת העניינית והויכוח הנוקב נשאר אבל לא השנאה.
לא חסרים חילונים מבטן ומלידה שרוטים על כל הראש. יצאתי די בסדר... נראה לי. אבל ההחמצות, ההזדמנויות. נו טוב, יש לא מעט אנשים שנולדו במשפחות חסרות אמצעים והזדמנויות בחיים.... לאן עוד לרדת בהתנחמויות העצמיות?
כשעוברים כמה חרדים ברחוב שלי, שזה תכל'ס די נדיר. יכול להיות שיש לך בעיה של פתיל קצר בלי קשר? אם את מהאלו שיוצאות מהכלים לגמרי כשיתוש מעיר אותך בלילה, לדעתי את צריכה ללכת לסדנת עצבים או משהו. כי תסכימי, בטוח שתסכימי שזה קצת רע [משורש Evil] להסתכל על קבוצת אנשים ברחוב כעל "עדר תועה" + מחשבות רצחניות. [ג'יזס!]
את אנטישמית זועמת שצריכה טיפול ואני איש נחמד שאוהב אנשים באופן כללי. לראות חרדים מהמרפסת זה כמו קשת בענן או שקיעה בשבילי. (כשזה צעדת הרייך השלישי בשבילך)
בגלל התגובה של לימונינה אבל ג'סיקה מאיפה זה בא לך? ובקשר לשנאה זה עובר- היתה תקופה בחיי ששנאתי חרדים ככה וחסידי גור בפרט שכל פעם שהייתי רואה אברך חסוד עם עיניים למטה הייתי נתקלת בו בכוונה עם המכנס הקצר והגופיה.