תגובה מחלאת המין האנושי
אני מאוד אוהבת מעריכה ומעריצה את המוזיקה שעמיר בניון יוצר, חבל לי עבל שמוסיקאי שיודע להראות כל כך הרבה רגש בשיריו לא יודע להבחין ברגישות של המצב מסביב. כזאת שנאה כלפי ה"ערבים" או יותר נכון מי שלא יהודי פשוט מזעזעת אותי. אני לא מצליחה להבין איך בתור עם שסבל מהרבה שנאה, חווה דבר נוראי כמו השואה מסוגל לייצר כל כך הרבה שנאה בלי שום הכרה. איך עמיר מעז בכלל לדבר על "מאחזים בלתי חוקיים" של הבדואים בנגב???? האם הוא או מישהו מכם טרח פעם להקשיב להם?? האם אתם יודעים שהם נמצאים על הקרקעות האלה עוד לפני קום המדינה. ולא שזה צריך להיות ממש משנה אבל לא מעטים מהם הם חיילים שמשרתים את המדינה היום ומחר הורסים להם את הבתים, הם הרוצחים שלנו??? לא נראה לי, תאונות דרכים? הם המקור של זה? אולי החוסר בתשתיתיות של המדינה? חשבתם על זה??? מדברי עמיר ניתן להבין שרוצחי ישראל הם כל הערבים, מה הוא מציע? לרצוח אותם אולי? אולי לגרש אותם? אין ספק, במעשה בלתי מוסרי אחד ניתן לסיים את כל ההרג והרציחות... פשוט מזעזע אותי לחשוב שיש אנשים שחושבים שדם יהודי שווה יותר מדם לא יהודי. ילד שנהרג זה ילד ולא משנה מה הוא... ולזה השמאל קורא. אנחנו נגד מלחמות ולא משנה מאיזה "צד", יש צד אחד שאני בעדו, של אלו שבעד שלום, מוסריות, שוויון, חופש ולא בצד של מי שמצדד בהרג, גזענות, מלחמה. עמיר, אתה מעודד גזענות וקהל המעריצים הנאמנים שלך מוחא לך כפיים. צר לי, אבל זאת לא צריכה להיות התגובה של מי שמחשיב את עצמו ל"עם סגולה". ישראל היא מדינה גזענית בצורה מחפירה (ולא רק לגויים). אתם רק שוכחים דבר אחד פשוט, מי שסובל מהמצב זה אנחנו, האנשים הפשוטים, מי שנהנה ממנו זה המנהיגים שלנו שלהם ושל העולם המערבי בכלל (בעיקר ארה"ב). ואתם כמו עיוורים אומרים כן לזה שמשתמשים בנו ככלי מלחמה חסרי ערך. הרי כולנו יודעים בסופו של דבר שהחיבורים בין בני אדם הם טבעיים ויכולנו לחיות בשקט בשלווה ובאחווה גם עם מי שהוא לא יהודי. זה כבר קרה בעבר פה ובמדינות הערביות. כל אדם הוא בעל רגשות. הוא אוהב, הוא שונא הוא כואב, הוא רעב הוא שמח או עצוב. לכל אדם יורד דם כאשר הוא נפצע, ולכולם יש לב שמפסיק לפעום כשהם מתים. לכולם גם יש מי שאוהב אותם ובוכים וכואבים כשהם מתים לכל חייל יש אמא לסיום, אני רוצה לצטט לכם שיר של חיים גורי, על אמו של סיסרא (הדתיים מבינים מיד.. מי שלא אז סיסרא היה האויב שלנו) אִמּוֹ \ חיים גורי לִפְנֵי שָׁנִים בְּסוֹף שִׁירַת דְּבוֹרָה, שָׁמַעְתִּי אֶת דּוּמִיַּת רֶכֶב סִיסְרָא אֲשֶׁר בּוֹשֵׁש לָבוֹא, מֵבִּיט בְּאִמּוֹ שֶל סִיסְרָא הַנִּשְׁקֶפֶת בַּחַלּוֹן, אִשָׁה שֶׁפַּס כֶּסֶף בִּשְׂעָרָהּ. שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה, צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּרֵי שָׁלָל, רָאוּ הַנְּעָרוֹת. אוֹתָהּ שָׁעָה שָׁכַב בַּאֹהֶל כְּנִרְדָּם. יָדָיו רֵיקוֹת מְאֹד. עַל סַנְטֵרוֹ עִקְּבוֹת חָלָב חֶמְאָה וַדָּם. הַדוּמִיָּה לֹא נִשְׁבְּרָה אֶל הַסּוּסִים וְאֶל הַמֶּרְכָּבוֹת, גַּם הַנְּעָרוֹת שָׁתְקוּ אַחַת אַחַר אַחַת. אַחַר זְמַן מַה שָׁקְעָה הַשֶׁמֶשׁ. אַחַר זְמַן מַה כָּבוּ הַדִּמְדוּמִים. אַרְבָּעִים שָׁנָה שָׁקְטָה הָאָרֶץ. אַרְבָּעִים שָׁנָה לֹא דָּהֲרוּ סוּסִים וּפָרָשִׁים מֵתָיו לֹא נַעֲצוּ עֵינֵי זְכוּכִית. אֲבָל הִיא מֶתָה, זְמַן קָצָר אַחַר מוֹת בְּנָהּ. תחשבו על זה