ככה בא לי ../images/Emo141.gif
מכל הזכרונות, כך מסתבר, קשים לי במיוחד אלה שבהם אני נזכר איך נהגתי כאידיוט, נזכר איך יצאתי דביל. מטבע הדברים, מדובר בזכרונות ישנים, זכרונות של ילד ושל נער. עם כל כמה שאני מתאמץ לשים אותם מאחור ולסלוח לילד ולנער שהייתי, עדיין אני מוצא את עצמי נזרק אליהם, מיישיר אליהם מבט והופך לנציב של מלח. ולא צריך יותר מדי כדי לזרוק אותי לשם. די בילד קטן שמעז פנים אל אימו וצועק לה "כי ככה בא לי!", או "לא בא לי, טוב לך?!". זה זורק אותי חזרה אל המטבח בבית הוריה של מיכל, ששם היא עומדת לפני המקרר, בייבי דול לבן על עורה השחום, אוחזת בפיתה מלאה בכל טוב, מיישירה אלי מבט ירוק ומתריסה: "ככה, בא לי". הייתי בן 20, מבוגר ממיכל רק בשנתיים, ובכל זאת היה במערכת היחסים הזו משהו הורי, משהו לא טוב. אני הייתי החבר הראשון של מיכל. אני לימדתי אותה להתנשק ושידלתי אותה ללכת מעבר לזה. אני שמעתי והכלתי את כל הרעיונות המופרכים על החיים שמיכל ליקטה מעיתוני הנשים. אני ניחמתי אותה בכל פעם שהיא רבה עם מישהו בבית או בצבא, כל פעם שנענשה על איחור או על רשלנות, היא הייתה כל כך מפוזרת. אני ראיתי אותה תופחת והולכת, הולכת ומשמינה, וחשבתי שיום אחד זה ייפסק. שיום אחד היא תיקח את עצמה בידיים ותחזור להיות הילדה היפהפיה שראיתי בתמונות שלה מימי התיכון, אם רק אהיה סבלני ותומך. וזה באמת קרה, אבל זה קרה רק אחרי שהיא השתחררה מהצבא, כמה חודשים אחרי שהיא נפרדה ממני. איך יכולתי להיות כל כך אידיוט. אני תופס את ראשי בידיי ורוצה להטיח אותו בקיר. הייתי מאוהב בה, כמובן. אני זוכר איך ישבתי ליד מיטתה, שם היא שכבה גונחת מכאבי בטן, כבר בלעה משכך כאבים אחד והתלבטה אם לבלוע עוד אחד, ואני ישבתי שם, מלטף את תלתליה הנהדרים ושואל את עצמי מה היא חושבת לעצמה, שאפשר לזלול כל כך הרבה בלי שהגוף יזעק? אולי גם אמרתי לה את זה. אם לא בפעם הזו אז וודאי בפעם אחרת. אני לא זוכר את כל הדברים המפגרים שאמרתי לה ברגעים האלה, אבל בוודאי היה בהם יותר מקורטוב של שתלטנות. אני זוכר אותנו הולכים ברחוב בן יהודה בתל אביב, ערב קיצי מיוזע עם אוויר עומד, ומיכל מסננת לעברי בארס: "כן המפקד!". אפילו אז לא היה לי השכל לקום וללכת. האמנתי לכל הצהרות האהבה הנמלצות שלה. לא האמנתי לה בבוקר ההוא, כשהיא אמרה שמעולם לא אהבה אותי, שמעולם לא הרגישה כלפי את מה שהיא מרגישה כלפי החתולה שלה, למשל. נאחזתי בה בציפרניים, נלחמתי עליה, נלחמתי עלינו. לא היה על ידי אף אחד שיעיר את תשומת לבי לכך, שעם עצמי אני נלחם. שאני לא באמת יכול לעשות משהו בקשר להפרעת האכילה של מיכל, כמו שלא יכולתי לעשות שום דבר בקשר לדפוסי השואה של אמא שלי. שזה בכלל לא התפקיד שלי, זה לא המקום שלי ומעולם לא היה. את כל זה הייתי צריך להבין בעצמי, בדרך הארוכה והקשה. איך, איך יכולתי להיות כזה דביל.
מכל הזכרונות, כך מסתבר, קשים לי במיוחד אלה שבהם אני נזכר איך נהגתי כאידיוט, נזכר איך יצאתי דביל. מטבע הדברים, מדובר בזכרונות ישנים, זכרונות של ילד ושל נער. עם כל כמה שאני מתאמץ לשים אותם מאחור ולסלוח לילד ולנער שהייתי, עדיין אני מוצא את עצמי נזרק אליהם, מיישיר אליהם מבט והופך לנציב של מלח. ולא צריך יותר מדי כדי לזרוק אותי לשם. די בילד קטן שמעז פנים אל אימו וצועק לה "כי ככה בא לי!", או "לא בא לי, טוב לך?!". זה זורק אותי חזרה אל המטבח בבית הוריה של מיכל, ששם היא עומדת לפני המקרר, בייבי דול לבן על עורה השחום, אוחזת בפיתה מלאה בכל טוב, מיישירה אלי מבט ירוק ומתריסה: "ככה, בא לי". הייתי בן 20, מבוגר ממיכל רק בשנתיים, ובכל זאת היה במערכת היחסים הזו משהו הורי, משהו לא טוב. אני הייתי החבר הראשון של מיכל. אני לימדתי אותה להתנשק ושידלתי אותה ללכת מעבר לזה. אני שמעתי והכלתי את כל הרעיונות המופרכים על החיים שמיכל ליקטה מעיתוני הנשים. אני ניחמתי אותה בכל פעם שהיא רבה עם מישהו בבית או בצבא, כל פעם שנענשה על איחור או על רשלנות, היא הייתה כל כך מפוזרת. אני ראיתי אותה תופחת והולכת, הולכת ומשמינה, וחשבתי שיום אחד זה ייפסק. שיום אחד היא תיקח את עצמה בידיים ותחזור להיות הילדה היפהפיה שראיתי בתמונות שלה מימי התיכון, אם רק אהיה סבלני ותומך. וזה באמת קרה, אבל זה קרה רק אחרי שהיא השתחררה מהצבא, כמה חודשים אחרי שהיא נפרדה ממני. איך יכולתי להיות כל כך אידיוט. אני תופס את ראשי בידיי ורוצה להטיח אותו בקיר. הייתי מאוהב בה, כמובן. אני זוכר איך ישבתי ליד מיטתה, שם היא שכבה גונחת מכאבי בטן, כבר בלעה משכך כאבים אחד והתלבטה אם לבלוע עוד אחד, ואני ישבתי שם, מלטף את תלתליה הנהדרים ושואל את עצמי מה היא חושבת לעצמה, שאפשר לזלול כל כך הרבה בלי שהגוף יזעק? אולי גם אמרתי לה את זה. אם לא בפעם הזו אז וודאי בפעם אחרת. אני לא זוכר את כל הדברים המפגרים שאמרתי לה ברגעים האלה, אבל בוודאי היה בהם יותר מקורטוב של שתלטנות. אני זוכר אותנו הולכים ברחוב בן יהודה בתל אביב, ערב קיצי מיוזע עם אוויר עומד, ומיכל מסננת לעברי בארס: "כן המפקד!". אפילו אז לא היה לי השכל לקום וללכת. האמנתי לכל הצהרות האהבה הנמלצות שלה. לא האמנתי לה בבוקר ההוא, כשהיא אמרה שמעולם לא אהבה אותי, שמעולם לא הרגישה כלפי את מה שהיא מרגישה כלפי החתולה שלה, למשל. נאחזתי בה בציפרניים, נלחמתי עליה, נלחמתי עלינו. לא היה על ידי אף אחד שיעיר את תשומת לבי לכך, שעם עצמי אני נלחם. שאני לא באמת יכול לעשות משהו בקשר להפרעת האכילה של מיכל, כמו שלא יכולתי לעשות שום דבר בקשר לדפוסי השואה של אמא שלי. שזה בכלל לא התפקיד שלי, זה לא המקום שלי ומעולם לא היה. את כל זה הייתי צריך להבין בעצמי, בדרך הארוכה והקשה. איך, איך יכולתי להיות כזה דביל.
