הקדמה לתשובה, עם סיפור אחר
3. לפני שאני מתארת איך הצגתי את הסיפור, אני רוצה דווקא לספר על הסיפור שסיפרתי באותה מסגרת לפניו: השנה התחייבתי לסדרה של שעות-סיפור אחת לחודש בכעשרה יישובים של מועצה מסויימת. קהל היעד שהגדירו לי – ילדים בני 3-6. מכיון שידעו כי אני עובדת עם בובות תיאטרון והצגות, ציפו ממני לשלבן בשעות הסיפור המדוברות. סיכמנו שהחלק הראשון של המיפגש יכיל את הסיפור, והחלק השני – יצירה כלשהי, ברמה המתאימה לילדים. שמחתי מאד על ההזדמנות,ולמפגש הראשון הכנתי את הסיפור "הארנבת ובובת החימר", המתאר ארנבת עצלנית, שלא נרתמה לעזרת החיות בחפירת באר בשנת בצורת, וכשהייתה צמאה התגנבה ולקחה מים בלי רשות. החיות, שגילו את עקבותיה, זעמו והציבו שמירה על הבאר, אך הארנבת הערמומית בילבלה אותם עם מנגינה קסומה והצליחה לבצע את זממה ולשתות מן הבאר. או-אז, אחרי שמירות חסרות-תועלת, החליטו החיות לבסוף ליצור בובת חימר גדולה ולהציבה שהיא תשמור על הבאר בלילה. הארנבת הגיעה וניסתה שוב לבלבל את הבובה עם המנגינה הקסומה, אך הבובה, כמובן, לא שמעה ולא זזה. לבסוף, ברוגזה הרב, תקעה הארנבת את אגרופה בבובה כדי לסלקה ואגרופה נשאר תקוע בחימר. כך היא ניסתה שוב להכות בבובה, לבעוט בה ולנגוח בה, עד שנותרה כולה תקועה בבובת החימר עד אור הבוקר. (הסוף בסיפור המקורי היה די אלים לטעמי, בו חשבו החיות איך להרוג את הארנבת... ואני השארתי לקהל לנחש מה עלה בסופה של הארנבת בעצמם...). ובכן, כדי להתחיל את שעת הסיפור בקטע דרמטי, הכנתי את ההקדמה הבאה: הבאתי תיק די גדול, וסיפרתי לילדים שהבאתי בתוכו בשביל הסיפור את כל חיות היער: שועל, נמר, קיפוד, היפופותם וכו' (תוך כדי השמעת הקולות של כולם), בחיוך רחב הכנסתי את ידי לתיק כדי לשלוף את החיות אחת-אחת. חיפשתי, חיפשתי, גיששתי ומיששתי ואז השתנתה הבעת פני לתימהון מוחלט: "אני לא מבינה איפה כל החיות... ממש מקודם הכנסתי אותן לתיק!" הכנסתי את ידי יותר עמוק ופלטתי צווחת כאב מופתעת. "מה קורה שם???" שאלתי בכעס והכנסתי גם את ראשי... "אאוץ'!" הוצאתי מיד את פני ואחזתי באפי בחוזקה מה"ביס" שחטפתי, לקול צחוקם של הילדים. "יש שם מישהו נושך! חצוף! אי אתפוס אותך..." וכך, עם ידי בתוך התיק התחלתי להריץ את התיק סביבי ולקרוא: "צא משם מיד, אני אתפוס אותך!..." כולי מתגלגלת על הריצפה ונאבקת בתיק הקופץ ללא שליטה. לבסוף נעצרתי בדרמטיות. "הו, תפסתי אותך... עכשיו נראה מי אתה..." בזמן הזה לבשתי על היד בתוך התיק 2 עיניים גדולות, אף גדול ופרווה מסביב לאגרוף והוצאתי באיטיות את היצור הקטן שנראה כמו אריה. הוא הביט בי ואני הבטתי בו באיום ואז הוא גם ניסה לשאוג עלי. "תגיד לי עכשיו," שאגתי עליו בחזרה, "לאן נעלמו כל החיות שהיו בתיק שלי?" הוא הביט בי באיטיות, פתח את פיו ועשה גרעפס... "חצוף!" קראתי, "אתה טרפת לי את כל החיות!... אני לא פוחדת ממך בכלל..." ואז הורדתי לו במשיכה את הפרווה, והוא נותר קרח והחל ליילל ולהתחבא מאחורי התיק... "סתם פרווה וזוג עיניים..." והורדתי לו במשיכה גם את העיניים. נותר האגרוף שלי עם האף, שמיד התעטש... "וסתם חתיכת אף..." והוצאתי לו את האף וניערתי את האגרוף חזרה ליד... אחרי הפתיחה הזאת, הסברתי לילדים שמכיון שכל החיות נטרפו, אזדקק לעזרתם, שהם יהיו החיות. הילדים נרתמו למשימה בשמחה, וכך על ראשו של כל מתנדב הנחתי זוג אזניים של חיה שונה והתחלנו בסיפור על כל החיות ועל הבצורת. אחרי המפגש הראשון, קיבלתי ביקורת מהאחראית על הגיל הרך, שאני מדי "מספרת" ולא משתפת מספיק את הילדים. (פה אשמח לפתוח עם כולכם דיון על מהותה של "שעת סיפור"... האם המספר אמור לספר בעיקר? או שסיפור הסיפור הוא שולי והעיקר זה ההפעלה של הילדים?) ערכנו בינינו תיאום ציפיות והסתבר לי שמצפים ממני לשיתוף מלא של הילדים לאורך הסיפור, שיצאו עם תחושה של "וואו" ושל "שואו" וכן ציפו ממני להביא למשל, בובה גדולה עם "נוכחות" של הארנבת, (עד אז אני שיחקתי בעצמי את הארנבת) בקיצור, בעצם, הם רוצים כמעט הצגה! אז אחרי כמה נשימות ומדיטציה... החלטתי שהאגו של השחקנית שבי לא ייפגע, ושעלי למצוא מיד, שעה לפני שעת הסיפור הבאה, פתרון לציפיות הגדולות שתולים בי... "להפעיל את הילדים" אמרתם? – תקבלו! במקום שאני אשחק את הארנבת, נתתי את התפקיד לילדה מתנדבת. במקום ליצור עם הילדים-החיות את בובת החימר מפלסטלינה, ביקשתי מהילדים להיות בעצמם חימר ומהם לשנו ועיצבנו - אני ו"החיות" - בובת חימר לתפארת (2 ילדים – ידיים, 2 ילדים – רגליים, ילד אחד – בטן, ילד גבוה – הראש, ועוד צוציק מאחור – בתור זנב...). כדי להפעיל את כל הילדים ולא רק כמה יחידי סגולה, ביקשתי בכל פעם מכמה חיות לשמור בלילה על הבאר. את המנגינה הקסומה שהארנבת השמיעה, השמעתי מתוך טייפ, והחיות השומרות פצחו בריקוד ולא הבחינו בארנבת החומקת לשתות מים ובורחת.... בקיצור, אחרי השינויים הקטנים הללו, "שעת הסיפור" סחטה תשואות... ואני יצאתי מהעסק מעט "מספרת" אך בעיקר במאית. בעקבות שעת הסיפור הראשונה "למדתי לקח", ומראש הכנתי שעת הפעלה אינטנסיבית: לסיפור על התוכית הקטנה העמדתי עם פתיחת הסיפור כמה ילדים בתור עצים ביער (עם ידיים מחוברות למעלה). הזמנתי כמה חיות (שוב, עם אוזני-חיות) שיטיילו בין העצים. את התוכית שיחקה בובת נייר עם שיפוד וקשית. סיפרתי על השקט והשלווה והחברות הטובה ששררו ביער עד לאותו יום בו פרצה השריפה. לילדים-העצים חילקתי להבות אש שגזרתי מאל-בד אדום ולהורים המלווים חילקתי מראש דפים שיקמטו אותם ברעש בזמן ה"שריפה" (שווה לנסות... נשמע כמו אש אמיתית!) הדרמה הייתה בעיצומה עם קולות האש והתנועות של הלהבות. החיות נכנסו לאימה ופחד, ואני שילהבתי את העצים הבוערים שיחסמו לחיות כל דרך לברוח... התוכית מיהרה לנהר (אל-בד כחול ארוך שניענעו כמה הורים שישבו בצד) והתחילה את מסלול הטבילה בנהר והטיפטוף על האש. כאן עצרתי וסיפרתי על המלאכים בשמיים שהחליטו להציץ ולראות מה קורה למטה. (במקור, מעשיה הודית, כפי שכבר הזכרתי, מסופר על אלים... למזלי, הקהל הדתי הגיב לשינוי למלאכים הודיים בלי להתרגש, ואני נשמתי לרווחה...). את הנשר המוזהב יצרתי מבריסטול מוזהב בוהק, מאותה גיזרה של התוכית, אך גדול הרבה יותר ועם ראש של נשר. כשהגיע הקטע בו הנשר התרגש והזיל דמעות, הוצאתי מכיסי נצנצים מוזהבים ופיזרתי אותם בתנועה קסומה על ראשי ה"עצים" (שכמה מהם החלו לאסוף באמצע הסיפור את הנצנצים בהתרגשות...). הסיפור ארך כ-20 דקות, ומיד לאחר מכן לימדתי את הילדים, ליד שולחנות יצירה, כיצד ליצור בובת ציפור כמו התוכית, וכל ילד יצא שמח ועליז עם ציפור מעופפת ביד.
(מצורפת גיזרה כזו לכל המעוניין באתר: http://www.puppetools.com/index.php?pid=puppets_and_patterns&pg=detail&puppet_id=419&&category_id=5)
