כיתת אומן (שבוע 17)

perhay

New member
כיתת אומן (שבוע 17)

כיתת אומן (שבוע 17) השבוע בכיתת אומן נתחבר לעולם הילדות, בעזרתה של האורחת שלנו "המספרת המספרית" - נעמה מאיר, מספרת, שחקנית ובובנאית. נעמה בחרה להציג לנו את הסיפור "התוכית הקטנה והאמיצה". (ראו קובץ מצורף). נעמה, אשמח שתתייחסי לשאלות הבאות: 1. כיצד הגעת לסיפור הזה ולמה בחרת להציג אותו בכיתת אומן? 2. מה המקור שלו? 3. האם את מספרת אותו על פי הגרסה שמצאת או ערכת בו שינויים? מה הסיבה שבגללה הרגשת צורך לערוך שינויים? 4. למי סיפרת את הסיפור? האם זכורות לך תגובות מיוחדות? 5. מהי הסיבה שהחלטת שזהו סיפור מתאים לילדים? איזה מאפיינים מצאת בו שהופך אותו למתאים לאוכלוסיית יעד זו? 6.מהם באופן כללי לדעתך הקריטריונים לסיפור ילדים טוב? 7.האם את מוסיפה לסיפור אביזרים או קטעי מוסיקה? 8.מהן המלצותיך למי שירצה לאמץ סיפור זה לרפרטואר שלו? 9.הדגרת את עצמך כמספרת, שחקנית ובובנאית. כיצד בא לידי ביטוי השילוב בין שלושת תחומי אמנות אלו. אשמח שתדגימי על פי הסיפור שהצגת או על פי סיפורים אחרים שברפרטואר שלך. לנעמה, אני מאחלת אירוח נעים, ולכולנו חוויה מאלפת! שיהיה לנו שבוע טוב!
 
בוקר טוב ושבוע טוב לכל משתתפי הפורום!../images/Emo42.gif

אני שמחה לשוב ולכתוב פה שוב לאחר זמן רב שלא עשיתי זאת... אנסה לענות על שאלותייך, פרהיי, לפי הסדר: 1. בחרתי בסיפור הזה מפני שחיפשתי סיפור הקשור לאקולוגיה ושמירה על איכות הסביבה (בכלל בשביל הצגה אחרת שהזמינו ממני). נתקלתי בו באתר http://www.spiritoftrees.org/spirit_of_trees.html שמציג סיפורים הקשורים לנושא, הדפסתי לעצמי כמה סיפורים שנראו לי פוטנציאליים ואחרי שקראתי אותו, ידעתי שיום אחד אשתמש בו, גם אם לא להצגה. כאשר הכנתי את רשימת הסיפורים שאעביר במהלך השנה למתנ"ס ששכר את שירותי, הכנסתי גם את הסיפור הזה, שנראה לי מעורר הזדהות בקרב כל ילד, המרגיש קטן לעומת העולם סביבו ונותן תקווה גם לחלשים... נראה לי שגם למספרים נוספים זהו סיפור מוצלח, בעבודה עם ילדים. לכן אני מעלה אותו כאן.
 
הקדמה לתשובה, עם סיפור אחר

3. לפני שאני מתארת איך הצגתי את הסיפור, אני רוצה דווקא לספר על הסיפור שסיפרתי באותה מסגרת לפניו: השנה התחייבתי לסדרה של שעות-סיפור אחת לחודש בכעשרה יישובים של מועצה מסויימת. קהל היעד שהגדירו לי – ילדים בני 3-6. מכיון שידעו כי אני עובדת עם בובות תיאטרון והצגות, ציפו ממני לשלבן בשעות הסיפור המדוברות. סיכמנו שהחלק הראשון של המיפגש יכיל את הסיפור, והחלק השני – יצירה כלשהי, ברמה המתאימה לילדים. שמחתי מאד על ההזדמנות,ולמפגש הראשון הכנתי את הסיפור "הארנבת ובובת החימר", המתאר ארנבת עצלנית, שלא נרתמה לעזרת החיות בחפירת באר בשנת בצורת, וכשהייתה צמאה התגנבה ולקחה מים בלי רשות. החיות, שגילו את עקבותיה, זעמו והציבו שמירה על הבאר, אך הארנבת הערמומית בילבלה אותם עם מנגינה קסומה והצליחה לבצע את זממה ולשתות מן הבאר. או-אז, אחרי שמירות חסרות-תועלת, החליטו החיות לבסוף ליצור בובת חימר גדולה ולהציבה שהיא תשמור על הבאר בלילה. הארנבת הגיעה וניסתה שוב לבלבל את הבובה עם המנגינה הקסומה, אך הבובה, כמובן, לא שמעה ולא זזה. לבסוף, ברוגזה הרב, תקעה הארנבת את אגרופה בבובה כדי לסלקה ואגרופה נשאר תקוע בחימר. כך היא ניסתה שוב להכות בבובה, לבעוט בה ולנגוח בה, עד שנותרה כולה תקועה בבובת החימר עד אור הבוקר. (הסוף בסיפור המקורי היה די אלים לטעמי, בו חשבו החיות איך להרוג את הארנבת... ואני השארתי לקהל לנחש מה עלה בסופה של הארנבת בעצמם...). ובכן, כדי להתחיל את שעת הסיפור בקטע דרמטי, הכנתי את ההקדמה הבאה: הבאתי תיק די גדול, וסיפרתי לילדים שהבאתי בתוכו בשביל הסיפור את כל חיות היער: שועל, נמר, קיפוד, היפופותם וכו' (תוך כדי השמעת הקולות של כולם), בחיוך רחב הכנסתי את ידי לתיק כדי לשלוף את החיות אחת-אחת. חיפשתי, חיפשתי, גיששתי ומיששתי ואז השתנתה הבעת פני לתימהון מוחלט: "אני לא מבינה איפה כל החיות... ממש מקודם הכנסתי אותן לתיק!" הכנסתי את ידי יותר עמוק ופלטתי צווחת כאב מופתעת. "מה קורה שם???" שאלתי בכעס והכנסתי גם את ראשי... "אאוץ'!" הוצאתי מיד את פני ואחזתי באפי בחוזקה מה"ביס" שחטפתי, לקול צחוקם של הילדים. "יש שם מישהו נושך! חצוף! אי אתפוס אותך..." וכך, עם ידי בתוך התיק התחלתי להריץ את התיק סביבי ולקרוא: "צא משם מיד, אני אתפוס אותך!..." כולי מתגלגלת על הריצפה ונאבקת בתיק הקופץ ללא שליטה. לבסוף נעצרתי בדרמטיות. "הו, תפסתי אותך... עכשיו נראה מי אתה..." בזמן הזה לבשתי על היד בתוך התיק 2 עיניים גדולות, אף גדול ופרווה מסביב לאגרוף והוצאתי באיטיות את היצור הקטן שנראה כמו אריה. הוא הביט בי ואני הבטתי בו באיום ואז הוא גם ניסה לשאוג עלי. "תגיד לי עכשיו," שאגתי עליו בחזרה, "לאן נעלמו כל החיות שהיו בתיק שלי?" הוא הביט בי באיטיות, פתח את פיו ועשה גרעפס... "חצוף!" קראתי, "אתה טרפת לי את כל החיות!... אני לא פוחדת ממך בכלל..." ואז הורדתי לו במשיכה את הפרווה, והוא נותר קרח והחל ליילל ולהתחבא מאחורי התיק... "סתם פרווה וזוג עיניים..." והורדתי לו במשיכה גם את העיניים. נותר האגרוף שלי עם האף, שמיד התעטש... "וסתם חתיכת אף..." והוצאתי לו את האף וניערתי את האגרוף חזרה ליד... אחרי הפתיחה הזאת, הסברתי לילדים שמכיון שכל החיות נטרפו, אזדקק לעזרתם, שהם יהיו החיות. הילדים נרתמו למשימה בשמחה, וכך על ראשו של כל מתנדב הנחתי זוג אזניים של חיה שונה והתחלנו בסיפור על כל החיות ועל הבצורת. אחרי המפגש הראשון, קיבלתי ביקורת מהאחראית על הגיל הרך, שאני מדי "מספרת" ולא משתפת מספיק את הילדים. (פה אשמח לפתוח עם כולכם דיון על מהותה של "שעת סיפור"... האם המספר אמור לספר בעיקר? או שסיפור הסיפור הוא שולי והעיקר זה ההפעלה של הילדים?) ערכנו בינינו תיאום ציפיות והסתבר לי שמצפים ממני לשיתוף מלא של הילדים לאורך הסיפור, שיצאו עם תחושה של "וואו" ושל "שואו" וכן ציפו ממני להביא למשל, בובה גדולה עם "נוכחות" של הארנבת, (עד אז אני שיחקתי בעצמי את הארנבת) בקיצור, בעצם, הם רוצים כמעט הצגה! אז אחרי כמה נשימות ומדיטציה... החלטתי שהאגו של השחקנית שבי לא ייפגע, ושעלי למצוא מיד, שעה לפני שעת הסיפור הבאה, פתרון לציפיות הגדולות שתולים בי... "להפעיל את הילדים" אמרתם? – תקבלו! במקום שאני אשחק את הארנבת, נתתי את התפקיד לילדה מתנדבת. במקום ליצור עם הילדים-החיות את בובת החימר מפלסטלינה, ביקשתי מהילדים להיות בעצמם חימר ומהם לשנו ועיצבנו - אני ו"החיות" - בובת חימר לתפארת (2 ילדים – ידיים, 2 ילדים – רגליים, ילד אחד – בטן, ילד גבוה – הראש, ועוד צוציק מאחור – בתור זנב...). כדי להפעיל את כל הילדים ולא רק כמה יחידי סגולה, ביקשתי בכל פעם מכמה חיות לשמור בלילה על הבאר. את המנגינה הקסומה שהארנבת השמיעה, השמעתי מתוך טייפ, והחיות השומרות פצחו בריקוד ולא הבחינו בארנבת החומקת לשתות מים ובורחת.... בקיצור, אחרי השינויים הקטנים הללו, "שעת הסיפור" סחטה תשואות... ואני יצאתי מהעסק מעט "מספרת" אך בעיקר במאית. בעקבות שעת הסיפור הראשונה "למדתי לקח", ומראש הכנתי שעת הפעלה אינטנסיבית: לסיפור על התוכית הקטנה העמדתי עם פתיחת הסיפור כמה ילדים בתור עצים ביער (עם ידיים מחוברות למעלה). הזמנתי כמה חיות (שוב, עם אוזני-חיות) שיטיילו בין העצים. את התוכית שיחקה בובת נייר עם שיפוד וקשית. סיפרתי על השקט והשלווה והחברות הטובה ששררו ביער עד לאותו יום בו פרצה השריפה. לילדים-העצים חילקתי להבות אש שגזרתי מאל-בד אדום ולהורים המלווים חילקתי מראש דפים שיקמטו אותם ברעש בזמן ה"שריפה" (שווה לנסות... נשמע כמו אש אמיתית!) הדרמה הייתה בעיצומה עם קולות האש והתנועות של הלהבות. החיות נכנסו לאימה ופחד, ואני שילהבתי את העצים הבוערים שיחסמו לחיות כל דרך לברוח... התוכית מיהרה לנהר (אל-בד כחול ארוך שניענעו כמה הורים שישבו בצד) והתחילה את מסלול הטבילה בנהר והטיפטוף על האש. כאן עצרתי וסיפרתי על המלאכים בשמיים שהחליטו להציץ ולראות מה קורה למטה. (במקור, מעשיה הודית, כפי שכבר הזכרתי, מסופר על אלים... למזלי, הקהל הדתי הגיב לשינוי למלאכים הודיים בלי להתרגש, ואני נשמתי לרווחה...). את הנשר המוזהב יצרתי מבריסטול מוזהב בוהק, מאותה גיזרה של התוכית, אך גדול הרבה יותר ועם ראש של נשר. כשהגיע הקטע בו הנשר התרגש והזיל דמעות, הוצאתי מכיסי נצנצים מוזהבים ופיזרתי אותם בתנועה קסומה על ראשי ה"עצים" (שכמה מהם החלו לאסוף באמצע הסיפור את הנצנצים בהתרגשות...). הסיפור ארך כ-20 דקות, ומיד לאחר מכן לימדתי את הילדים, ליד שולחנות יצירה, כיצד ליצור בובת ציפור כמו התוכית, וכל ילד יצא שמח ועליז עם ציפור מעופפת ביד.
(מצורפת גיזרה כזו לכל המעוניין באתר: http://www.puppetools.com/index.php?pid=puppets_and_patterns&pg=detail&puppet_id=419&&category_id=5)
 
למי סיפרתי ותגובות מיוחדות

4. סיפרתי את הסיפור לילדים בגילאי 2-7 (למרות שקהל היעד "על הנייר" הוא גילאי 3-6). שמתי לב שבכמה מקומות, ילדים שסיימו להכין את הציפור שלהם בסדנא, חיקו קטעים מן הסיפור וטבלו את הציפור בנהר דימיוני ואז טיפטפו את הטיפות לאש דימיונית. שמחתי לראות שהם מעכלים את הסיפור וחווים אותו בעצמם שנית.
 
הקריטריונים לסיפור ילדים טוב../images/Emo63.gif

5. לדעתי, הקריטריונים לסיפור ילדים טוב הם: • עניין, עלילה • קונפליקט • מסר
 
../images/Emo168.gifעזרים

7. כפי שהזכרתי, אני מוסיפה לסיפור בובות ואביזרים בהתאם (מסכות, כובעים, בדים המייצגים אש או מים למשל ועוד) ולפעמים קטעים מוסיקליים מטייפ.
 
המלצותי

8. המלצותי למי שירצה לאמץ סיפור זה: קראו את הסיפור כמה פעמים, עד שתרגישו שהוא יושב עמוק בפנים. לימדו היטב את קהל היעד ופשוט תתחילו לזרום... תנו לסיפור את העיבוד שלכם עם מגע היד הייחודי לכם. יתכן שלמספר מסויים יתאים לנגן קטעי מוסיקה שונים, יתכן שמישהו אחר יציג את הסיפור בעזרת איצטרובלים ושאר שחקנים טבעיים מהיער... איש איש וסגנונו.
 
הגשמת כישורי והמשותף ביניהם...../images/Emo20.gif

ברפרטואר שלי ישנו מגוון גדול של סיפורים, מסיפורי האחים גרים ועד אגדות חז"ל. אני, באופן אישי, אוהבת לספר נטו, בלי יותר מדי אביזרים ו"שואו", ומהנה אותי לראות את הקהל מרותק ופעור פה רק לשמע המילים... בד"כ קהל היעד שלי הוא ילדים, (בעיקר ילדי גן עד כיתה ג') ושמחתי פעם לשמוע ממדריכים בקייטנה שלפניה סיפרתי מסיפורי האבן-עזרא, כי גם הם הקשיבו מרותקים, למרות קהל-היעד הצעיר. לדעתי חשוב שילדים יאזינו לסיפורים ללא גירויים ויזואליים, כך מתפתחת בהם יכולת הקשבה שחסרה מאד בימינו ביומיום. יעידו על כך גננות, שבשעת-סיפור שהעברתי להם, ישבו בגן ילדים היפר-אקטיביים עם הפרעות קשב וריכוז חמורות, והיו איתי בתוך הסיפור, מרוכזים וקשובים לחלוטין. אני גם מאד אוהבת לאלתר ולהמציא סיפורים במקום, בהתאם לילדים איתם אני עובדת. דוגמא לכך הוא הסיפור "המלך שפחד" (מופיע במאמרים באתר תחת קטגוריית סיפורים לפעוטות), אותו סיפרתי ללא הכנה בגן, בו לחשה לי הגננת שאני "חייבת לעשות משהו עם ילד הסובל מפחדים" והצביעה עליו. לקחתי את אותו ילד בתור שחקן ראשי, שישחק לפי הסיפור שאני מספרת. פה הרגשתי ממש "סיעתא דשמיא", כי הסיפור פשוט קלח ממני, כמעט בלי להפעיל בכלל מחשבה... והילד ששיחק את המלך יצא בסוף הסיפור זורח מאושר. ואני הגעתי הביתה ומיד רשמתי את הסיפור לפני שאשכח... בסה"כ אני מאד אוהבת להציג בתור שחקנית. אני גם מאד אוהבת להפעיל בובות וליצור את האשליה המדהימה שהן יצורים חיים... אבל בסיפור הסיפורים יש משהו מיוחד, מעבר לויזואליה, בו המאזינים נישאים על כנפי הדימיון לעולמות אחרים. כשאני מספרת, אני מרגישה שאני כמו נעלמת, והופכת לצינור, דרכי עובר הסיפור... אני שוכחת מההתרגשות ומפחד-קהל, מפני שזו לא אני במרכז, אלא הסיפור, המסר, החוייה... העיקרון פה מזכיר לי את התחום הנוסף שאני עוסקת בו בין השאר, וזה הריפוי הטבעי. כשאני עושה הילינג או רפלקסולוגיה למטופל, אני מדמיינת את עצמי כמו צינור, המחבר בין המטופל לאנרגיה הקוסמית (הקב"ה), לי אין שם שום משמעות, חוץ מלאפשר לאנרגיה לזרום ולעשות את שלה. וכנראה זהו תפקידי בעולם... להיות כלי... להעביר הלאה...
 

perhay

New member
תודה, נעמה על כל התשובות המעניינות

הספקת להעלות כמה נושאים חשובים כמו הפעלה וסיפור והתאמת הסיפור לקהל היעד. מקווה שעוד חברים יתרמו מנסיונם בסוגיות אלו.
 
נעמה, קראתי את הסיפור והוקסמתי ממנו

ומהדרך שאת מספרת ומפעילה את הילדים. גם אני מספרת לילדים, בעיקר חינוך מיוחד... עם הפעלות, הרבה פעמים מספרת פעמיים כדי שהילדים יכירו ויוכלו להשתתף. אהבתי מאד מה עשית עם כל הילדים בסיפור התוכית . מאמצת אותו. תודה לך וכן על התשובות המורחבות והמעשירות שנתת.
 

י מ י ת 2

New member
נעמה יקרה

קראתי את הסיפור המופלא, ובעיקר את הסבריך הבהירים על דרך העבודה שלך. עשית לנו קורס קצר בעבודה עם חפצים. מאד מענין. אני חושבת שאלה שני תחומים נפרדים. מספר סיפורים זה תחום אחד ומספר סיפורים בעזרת חפצים ועזרים שונים זה תחום אחר. יתכן מאד שאפשר ללמוד זאת, אבל כל מספר יודע מה מענין אותו ובמה הוא יכול למצות את יכולותיו וכשרונותיו. אני מודה שכמו שאת מתארת זאת, יש ערך מוסף לשעת הסיפור , נדמה לי שאחד לא בא במקום השני. אני מתכוננת, ברשותך, לאמץ את הסיפור הזה, ובכוונתי לנסות לספר אותו למבוגרים. בראשי מתרוצץ פרויקט קטן מסוים ונראה שהסיפור על התוכית הקטנה יכול להשתלב . אנסה. תודה והמשיכי במפעלותיך המבורכים.
 
תודה ימית,

ותודה לכולם על הפירגון... הסיפור הוא לכולם, ואשמח לשמוע וגם לצפות במספר אחר מספר אותו עם העיבוד האישי שלו. בהצלחה!
 
נשמע כמו מסיבה לא נורמלית

ושלך כייף לא פחות מאשר למאזינים. שאלה לי: למה את קוראת הפעלה או למה קוראים מי שמזמינים אותך הפעלה? זה לא היה לגמרי ברור לי. בתודה מראש,
 
שלום לך הגבירה,../images/Emo140.gif

כשאומרים הפעלה הכוונה היא לכך שהילדים לא יושבים פסיביים. הם עושים תנועות, משמיעים קולות, קמים, קופצים אם צריך, קוראים קריאות ומשחקים דמויות מן הסיפור ו"עוזרים" לעלילה להתקדם, הכל בניצוחו של המפעיל. -אכן יש בכך משהו רעשני, כמו במסיבה, אבל אני נהנית רק אם הילדים משתפים פעולה ומקשיבים, ולא הופכים את האקטיביות להשתוללות. בימינו הורים מצפים לא סתם להפעלה של תנועות, קולות ומשחק, אלא לתוספת של אביזרים צבעוניים, תחפושות, מוסיקת רקע וכו'. דווקא הילדים שמחים גם עם פחות בומבסטיות... כמו שאמרתי, הבעיה של הציפיות המוגזמות היא אצל המבוגרים.
 

המרגלית

New member
את כמעין המתגבר....

יש לי שתי שאלות: מקובל לומר שאגדות ומעשיות כדאי לספר לילדים מעל גיל חמש. האם זה נכון לדעתך? האם את מספרת למשל את גברת הולה לקטנים: שלוש-ארבע? ועוד שאלה: האם יש לך "פטנט" שעוזר לך לשמור שהפעלה נחמדה שבה קופצים וקמים וכל זה לא תהפוך לבלאגן שלם? האם יש לך אומץ לחלק לילדים כלי הקשה, למשל. כל מה שתספרי - אני חוגגת: מרתק, מקצועי, מקסים. כל הכבוד!
 
"פטנטים" למניעת בלאגן בהפעלה

כמובן שעדיף לספר אגדות לילדים רק מגיל 5 ומעלה (למרות שגם בני 4 קולטים יפה את הנאמר.) ה"פטנטים" שלי לשמור על שקט וסדר בהפעלה: 1. בתחילת ההפעלה לבקש מהילדים לצעוק הכי חזק ולהפסיק מיד ברגע שאני מרימה יד גבוה, אח"כ לצעוק בלי קול (פנטומימה) גם עד לרגע הרמת היד. לאמן אותם עוד פעמיים על העניין, עד שהם יודעים בבירור, שכשאני מרימה יד - שותקים! כך בהמשך, אם יש רעש או מתחיל בלאגן, אני מיד מרימה את ידי והם מבינים את הכלל ומתיישבים בשקט. 2. אני תמיד דואגת שתהיה איתנו הגננת או דמות סמכותית אחרת, שתיקח על עצמה להיות "הרעה" ותעשה סדר כשצריך... 3. אני משתדלת תמיד לפני הסיפור/ההצגה לעשות עם הילדים כמה משחקי חימום בהם הם יוציאו את רוב האנרגיה שלהם, יקפצו, ירוצו יתנשפו וכו'. כך הם יותר רגועים בהמשך. 4. תמיד אני משתדלת לזהות מיד את הילד הכי היפר ו-trouble maker ולגייס אותו שיעזור לי בפעילות: יחלק חומרים, ישתיק את כולם וכו', זו הקדמת תרופה למכה שאותו ילד עלול לגרור את כולם להפריע בעקבותיו. -מספיק רעיונות? מקווה שעזרתי.
 
למעלה