גם סיפור זה נראה כמו סרט ../images/Emo202.gif
והכתוב עובד על כל החושים: חוש הראיה - כל מה שהגיבור רואה לפניו. חוש השמיעה - הפעמון הקטן, הדלת הנטרקת לאיטה, נשים שדברו בלחש. חוש הטעם והריח - כמובן השוקולד שממלא את הנחיריים חוש המימוש - אוחז בידה של האישה הקטנה. נראה לי שזהו הדבר שהכי מאפיין את הסיפור הזה, ואני הייתי שמה דגש על זה. כיצד באקט סיפורי מצליחים להעביר לקהל את כל התחושות האלה רק באמצעות הקול? נכון שיש לכל אחד מהמאזינים את האסוציאציות שלו, אבל עדיין מה שבקלות משיגים בסרט (לפחות בכל מה שקשור לחוש הראיה והשמיעה) או באופן חלקי בהצגה, חסר כאן ומוטל על המספר למלא את הפער. כיצד אתה עושה זאת, ידידי? איך אתה מעביר את הריח והטעם המשגע של השוקולד?. הרי אתה לא טועם שוקולד מול הקהל כמו בהצגה או בסרט. ולגבי הפעמון, האם יש לדעתך מקום להשמיע מעל הבמה צליל של פעמון, או להשאיר זאת לדמיון הקהל? מצפה לתשובתך.
והכתוב עובד על כל החושים: חוש הראיה - כל מה שהגיבור רואה לפניו. חוש השמיעה - הפעמון הקטן, הדלת הנטרקת לאיטה, נשים שדברו בלחש. חוש הטעם והריח - כמובן השוקולד שממלא את הנחיריים חוש המימוש - אוחז בידה של האישה הקטנה. נראה לי שזהו הדבר שהכי מאפיין את הסיפור הזה, ואני הייתי שמה דגש על זה. כיצד באקט סיפורי מצליחים להעביר לקהל את כל התחושות האלה רק באמצעות הקול? נכון שיש לכל אחד מהמאזינים את האסוציאציות שלו, אבל עדיין מה שבקלות משיגים בסרט (לפחות בכל מה שקשור לחוש הראיה והשמיעה) או באופן חלקי בהצגה, חסר כאן ומוטל על המספר למלא את הפער. כיצד אתה עושה זאת, ידידי? איך אתה מעביר את הריח והטעם המשגע של השוקולד?. הרי אתה לא טועם שוקולד מול הקהל כמו בהצגה או בסרט. ולגבי הפעמון, האם יש לדעתך מקום להשמיע מעל הבמה צליל של פעמון, או להשאיר זאת לדמיון הקהל? מצפה לתשובתך.