כיתת אומן (שבוע 12)

[perhay]

כיתת אומן (שבוע 12)

כיתת אומן (שבוע 12) השבוע אנו מארחים בפינה את חברנו אילן. אילן בחר להציג לנו סיפור אישי "החבילה מאמריקה" (ראו קובץ מצורף). להלן שאלותי לאילן: 1.מה הסיבה שבחרת להציג לנו סיפור אישי זה? איך גמלה בך ההחלטה להשתמש בסיפור אישי זה במסגרת המופעים שלך? 2.מחוויה לסיפור – כולנו חווים חוויות, אך לא כולנו מצליחים להעלות אותן על הכתב. שתף אותנו בתהליך שעברת בין זכרון החווייה לבין כתיבת הסיפור. 3.האם לדעתך רצוי שמספר סיפורים יספר גם סיפורים אישיים בנוסף לז'נרים אחרים? למה שהקהל יהיה מעוניין בסיפור אישי של מספר הסיפורים? האם היית ממליץ גם למספרים אחרים להכליל ברפרטואר שלהם סיפורים אישיים? 4.למי סיפרת את הסיפור ובאילו נסיבות? מיהו לדעתך קהל היעד הטבעי ביותר לסיפור כזה? 5.איזה מקום תפס בהיגוד סיפור זה שפת הגוף? 6.האם יידעת את הקהל שלך שמדובר בחווייה אישית? האם הרגשת שנוצרה בינך ובין הקהל אווירה אינטימית יותר מזו שנוצרת בסוג אחר של סיפורים? שתף אותנו בתגובות הקהל. יתכן שהסיפור של אילן (שאגב, אני מאד אהבתי) יעורר בכם חוויות משלכם ואסוציאציות אישיות. במשך שבוע זה, הנכם מוזמנים להגיב ולשאול שאלות נוספות לאילן. אני מודה לאילן על שיתוף הפעולה ומאחלת לכולנו "כיתת אומן" פוריה ומאלפת!

 

[perhay]

אני מבינה שאילן עוד לא הגיע לכאן

אני כותבת ממקום העבודה. בבית אין לי אינטרנט (אלא אם חזר בינתיים), אז אוכל להגיב רק מחר.

 

[אילן ענבר]

שלום לכולם../images/Emo24.gif

אני שמח perhay שמח שאהבת את הסיפור. אני בדרכי לתל אביב שם אספר בפני קהל מיוחד וזמני קצר אז ברשותך אני עונה על השאלה הראשונה כרגע. 1- סופר כאן בפורום על יהודה עצבה שטען בבית אריאלה שחייב מספר לדעת לספר סיפור אישי !-אני מסכים מאוד. כשנתבקשתי לעשות כך כשלמדתי בקורס היה לי מאוד קשה לבנות סיפור מתוך חוויות אישיות שלי- הסיבה לכך שרק עלו בי דברים לא נעימים ולא רציתי ולא חשבתי שנכון לחשוף אותם או לשתף קהל בצרותי מן העבר. ובסופו של מאמץ וזמן רב הצלחתי לכתוב את הסיפור הזה. לימים אני אכתוב עוד כמה סיפורים אישיים אבל זה תמיד יהיה הראשון והאהוב עלי.

 

[י מ י ת 2]

אילן, הסיפור מקסים

כמו שיהודה עצבה נדמה לי אמר, שכל סיפור אישי מעלה זכרונות אצל קהל השומעים ואכן "חבילה מאמריקה" מיד העלתה בי זכרונות מחבילות מאמריקה שאנחנו קבלנו, מדי פעם היו בהן גם דברים שמושיים, אבל הזכרון שלי הפוך משלך, פעם אחת אמי כל כך נעלבה מתוכן החבילה שהיא שלחה אותה בחזרה! מה הם חושבים שאין לנו כבוד עצמי????? אגב, האם אתה מכיר את הסיפורים של קרונזון? ברובם סיפורים אישיים כדאי גם כדאי גם חבילה מהדוד מאמריקה יש שם. קהל המאזינים תמיד תמיד מזדהה. המשך בדרך זו ואל תרתע מסיפורים אישיים.

 

[המרגלית]

לסיפור אישי כח עצום!!! למה להרתע?

 

[פרי גן העדן]

אילן-הסיפור מקסים !../images/Emo140.gif

היי אילן. מה שמקסים בסיפור הוא האמינות וההפכים שבו ובנוסף המצבים מעיניו של הילד.זה כל כך נכון מצד אחד האמא שרוצה להראות מה הילד לובש מאמריקה ולעולם הילד שלה לבוש הכי יפה והוא גם הילד הכי יפה שלה.ומצד שני הילד ששונא את הבגד הנוראי הזה אבל חסר אונים מול אימו.הסיטואציה הזו של הלבישה היא מצוינת וכל כך אמיתית עצובה ומצחיקה כאחת.לא הייתי צריכה הרבה כדי לראות מהסיפור את המצב המצחיק העצוב הזה של ילד שלא רוצה ללבוש את הבגד אבל כולם מלבישים אותו בכוח.וכך גם המשך הסיפור מלא במצבים הפוכים שהם עושים אותו למיוחד אמיתי מאוד מצחיק ועצוב ביחד. הילד מתפלל שיקרה משהו ,שאיזה כוח עליון שיציל אותו מהבושות הללו וזה קורה מכיוון בלתי צפוי לחלוטין אבל ממעשה כל כך שגרתי שקורה כמעט לכל אחד. וזה המיוחד אמיתי ומצחיק.חוץ מזה שמעתי אותך מספר אותו ואי אפשר היה שלא להתגלגל מצחוק ובאותה עת לכאוב את כאבו של הילד.זה סיפור מקסים .בעיני להיט לספר אותו כמעט לכל גיל.אתה מוכשר והסיפור הזה מעיד על כך. ברכותיי פרי גן העדן

 

[המרגלית]

אילן, סיפור מקסים

אהבתי בו את האירוניה העצמית, את ההתנגשות בין נקודת המבט של אמא שחושבת שמדובר במתנה נהדרת לבין נקודת מבטו של הילד שמבחינתו זה אסון לאומי, המכנסים הללו. ההתנגשות בין שתי נקודות המבט משעשעת מאד. יחד עם זה, יש בסיפור משהו נוגע ללב כשהמאזין מזדהה עם הילד. ודאי שאין זה סיפור עם, אבל דור שלם יכול להזדהות עם סיפור כזה: אנשים שבאו מאירופה, חיו כאן בעוני וחיכו לישועה בדמות חבילה מאמריקה. אתה נוגע דרך הסיפור הקטן בתקופה שלמה, בדור שלם ואני בטוחה שאנשים שחוו את הדברים מיד "נדלקים". יש כאן מעין סרט: תחילה הדראמה של פתיחת החבילה, אחריה הדראמה של התאמת המכנסים, ואחר-כך התאור הצ'אפליני של אחד שופך על השני וזה ה"אסון" שמביא לילד את הגאולה. בספר של יצחק קרונזון "אמא שמש ומולדת" או שמא בספרו השני "מי מקבל את בלגיה" יש סיפור על חבילה מאמריקה. לא זוכרת כבר את הסיפור אבל שני הספרים נפלאים ומומלצים. והדמויים: נערת הווי, דוגמנית פיליפינית, רענן מאד. גם המחשבות של הילד שניתנות בהווה עושות משהו חזק למאזין. בקיצור, אתה הרי יודע שהסיפור מצוין אז מה אני נואמת לך? סימתי להרצות... תודה על הסיפור

 

[אילן ענבר]

ממשיך לענות../images/Emo219.gif

החבילה מאמריקה והבגדים הנוראים שיצאו מעוד חבילות שהגיעו הבייתה באמת איפשרו לי לספר על מצוקה אמיתית ונוראית שלי כילד בדרך קומית ומשעשעת. כאשר סיפרתי פעם ראשונה את הסיפור במסגרת ערב בבית אריאלה לא היה לי מושג עד כמה הנושא יגע לאנשים ויעורר אצלהם זיכרונות ובהפסקה כל כך הרבה ניגשו אלי לספר על החבילות שלהם ופה אני השגתי את המטרה שלי כמספר וזה לגעת באזור עמוק של כל אחד ואחד מהמאזינים. לכל אחד הייתה חבילה אחרת עם תכולה שונה וזכרונות שונים שהסיפור שלי עורר. אז כן ,כן ,כן - צריך מספר להיות מסוגל לספר סיפור אישי אבל כזה שיהיה אישי ובו בזמן נוגע לכלל החבורה היושבת סביב המדורה ומקשיבה.

 

[אילן ענבר]

נ.ב.

הערב ספרתי בתל אביב מול חבורה של נשים המתנדבות במועדון לעיוור. בחרתי לסיים את הערב דווקא בסיפור האישי על החבילה מאמריקה-הקישור היה מבחינתי שחלק מהסיפור מתרחש בתל אביב וגם לקראת תום הערב יש ביני לבין הקבוצה כבר קשר אישי ואני יכול לכן גם לספר סיפור שהוא אישי שלי. בערב גם בא לצפות גם ידידי הטוב משה גלזר,(תל אביבי אסלי), אשר גם תרם מכישרונו וסיפר ככה באופן ספונטני והיה נפלא-תודה משה. אז בתשובה לשאלה מספר 6- כן בהחלט אני מיידע את הקהל כשאני עומד לספר סיפור אישי ולעיתים מוסיף את "ברשותכם..." ככה למען הנימוס ולמען הגיוס של תשומת הלב.

 

[perhay]

זה כנראה הסוד הגדול!

אילן, היטבת להביא את הנוסחה אשר מאזנת בין הסיפור האישי לבין הקהל שמאזין אותו, ואני מצטטת מדבריך: צריך מספר להיות מסוגל לספר סיפור אישי אבל כזה שיהיה אישי ובו בזמן נוגע לכלל החבורה היושבת סביב המדורה ומקשיבה. האם לדעתך, ניתן להעביר באותה מידה של אותנטיות סיפור אישי ממישהו אחר?

 

[אילן ענבר]

אם כוונתך../images/Emo188.gif

לקחת ולספר סיפור אישי של מספר אחר אז אני אומר אסור ! אסור מאוד בלי רשות כמובן (למרות ששמעתי שקרו מקרים) אסור ומיותר גם עם רשות כי זה אישי וצריך להישאר כך מיוחד לאותו מספר. לדוגמא-לאמנון ורנר יש סיפור אישי מאוד מצחיק על ביקור שלו בלונדון ,אני אוהב את הסיפור ושמעתי אותו כבר מספר פעמים כך שאני יודע אותו בעל פה אבל הוא של אמנון ולא שלי ולכן גם אם ירשה לי לא אספר אותו.

 

[perhay]

עמדתך ברורה. ../images/Emo51.gif שסיברת לי את האוזן

 

[משה ג ל ז ר]

אילן מספר סיפורים ומופיע נהדר.

מאוד נהנתי לראות את אילן מופיע, לקהל נראה היה כי ההופעה נשלפה מהשרוול . לי זה נראה כמתווה מדוייק של נינוחות מספר הבקיא בראיית הקהל ובהכרת הסיפורים שלו עד יכולת לחבר בינהם ליחידה שסכומה גדול מחיבור מרכיביה. הסיפור אישי (שאתם קראתם כאן) נעשה בסוף ההופעה בצורה מבריקה. להרגשתי (ולשמחתי גם אילן מרגיש כמוני ) אי אפשר היה לעשות אותו בהתחלת ההופעה. הסיפור הוא נפלא ככתוב ומבוצע נפלא יותר ע"י אילן, אבל בנוסף להשתתפות של - גם אנחנו חלק מהדור שעבר את החוויה - הסיפור יוצר לצידו גם זרע של פירוד, יוצר לחישת תת מודע לקהל שלוחש לעצמו שהוא עבר את החוויה קצת אחרת, שהוא רואה אחרת את החוויה האישית. זה באמת נפלא לסוף. כזרז ל - אנחנו נפרדים בחווית של אנחנו באנו מאותו מקום אבל הולכים עם האחרת שלנו כל אחד לדרכו. זאת גם סיבה מדוע כל מספר שירצה לספר את החוויה נכון יצטרך לפרק את הסיפור למקומות שבהן הוא התחבר לסיפור, ולבנות לו סיפור אחר מאותה חוויה, אם הבגדים שהוריו שלפו מהחבילה שהם קיבלו מאמריקה אחרת שהייתה האמריקה שלהם. אחרת לחישת השוניות הזאת תכריע את הסיפור להיות לא נכון בפי המספר ולהשמע מזוייף ומועתק. אולי סיפור אישי לא יכול להיות מועתק, אבל הוא יכול להיות כבסיס של חוויות שהוא יוצר לעשיית מספר אחר ועשוי להיות עשוי נכון ואחרת ע"י מספר אחר, (מעניין יהיה לעשות נסיון כזה). אילן התחיל את הופעתו בסיפור שכתב, סיפור מבריק שרק כמספר שכתב אותו ומכיר כל ניואנס דק שבו יכול להתחיל אותו את המופע ולחבר אותו בכמה מילים, שרק הוא מבין אותן בחווית הכותב, מבין את וחוויתו כמופיע מול הקהל , לסיפור העם ולאפיון הקהל שמולו שזה ישמע כחלק מהמופע. זה מבחינתי היה רגע של מספר נפלא שנדיר למצוא אותו אצל מספרים. אולי כי הם לא כותבים, אולי כי הם לא מכירים את החומר אותו הם מספרים, אולי כי הם לא טורחים לאפיין לעצמם במדויק את הקהל. הסיפור השני שאילן סיפר יכול להיות מסופר כלשונו ע"י מספר אחר כי הוא אוניברסלי ומכיל את אילן האמיתי יותר מאילן הילד של הסיפור האישי. זה סיפור של אילן של עכשיו,שהוא מספר בעל ידע נסיון וראיית עולם הנסמכת על סיפורי עם, וספרות ותיאטרון, ומוזיקה, וישראליות ומאות סיפורים אישיים שהוא שמע. ועוד של אילן שרק ואפילו הוא לא יכולים לדעת, (מה שבאידיש קוראים "להיות בן אדם שיודע לספר את עצמו") לספר את סיפורו טוב כמוהו,( בנוסף מלבקש את רשותו, ולרשום את שמו) ,צריך להיות ברמת מספר סיפורים שמבין את הסיפור כמוהו. אחרת הסיפור לא יתחבר לסיפור היכול להיות מסופר בהופעה שנקשר לסיפור אחר ברמת הבנה, ברמת הכרה, ברמת מספר סיפורים. חיבור שבין סיפור ראשון לאחרון דרך שיתוף הקהל היה כולו בסיפורי עם, שלתוכם אילן נכנס והיה מספר עם שאיתו הקהל יכל להזדהות עם עצמו כי אילן היה מראה לקהל שראה ושמע כל אחד ואחד דמות של עצמו בסיפור. חיבור שנתן את האפשרות לאילן לחזור דרך יצירת חוויה של כולנו באנו מאותו המקום לבקש מהקהל להשתתף במקום האישי ממנו הוא בא כילד, ולהפרד כל אחד ואחד ממנו בהרגשת של רצון לחוות חוויה כזאת עוד פעם. תודה לך ששיתפת אותי בחווית שמיעת מספר סיפורים.

 

[אילן ענבר]

תשובה לשאלה 5

נשאלתי אם אני משתמש בשפת גוף ועד כמה היא תופסת מקום? זו שאלה חשובה, יש לדעתי חשיבות רבה לשפת הגוף. גם כאשר מספר יספר לעיתים ללא להניע אף איבר בגופו למעט פניו זה עדין שימוש בשפת גוף ויכולה להיות חלק חשוב מהאפקט שרוצים להעביר. צריך לדעתי להיזהר משימוש יתר בתנועה ובטח בתנועה "מסבירה" למעט אולי בפני ילדים קטנים. בפני קהל בוגר תנועות מסבירות הן מגוכחות מיותרות ואפילו מעליבות את הקהל שאומר בתת מודע: "מה אני לא מבין אני תינוק שהמספר מדגים לי כל הזמן"! מקווה שהצלחתי להסביר עצמי

 

[הגבירה מן האגם]

לפני כמה זמן ישבתי עם מספרת

אמריקאית ודיברנו על סיפורים אישיים. הייתה לה נוסחה מעניינת לגבי העניין וזה אולי נכון גם לגבי סיפורים לא אישיים: להעתיק, לעבד ולגנוב. לגרסתה: להעתיק זה תמיד יוצא לא טוב. בעיקר אם כבר שמעו את הסיפור מהמקור. כי מי שמעתיק לא טורח ואם הוא לא טורח זה נשמע כך. לעבד זה יוצא די בינוני. כי המספר טורח, אבל הוא מתייחס בדר"כ רק לטקסט. גם אם הוא מכניס שינויים במחוות ובקול, את מהות הסיפור הוא לא בהכרח נושא איתו. לגנוב זה שווה. כי לגנוב זה אומר שמשהו עורר בך תשוקה גדולה מספיק כדי לעבור עבירה. וזה בדר"כ קורה כשכבר ראית איך הדבר הזה הוא שלך וכשאתה חומס אותו אתה טורח להסתיר, להתענג ובסוף, בגלל שאתה לא יכול להתאפק - להעביר דרך עצמך ואז להוציא שוב לאור. כי לגנוב רק לעצמך זה לא שווה כמו לגנוב ולהראות לאחרים. מחשבה מעניינת ועוד יותר מזה התהליך שעובר כל אחד מאלה. בברכה,

 

[המרגלית]

מעניין מאד,

במחלקה למוסיקה בבר-אילן היה מרצה אחד שהיה אומר לתלמידים שלו: אם שמעת משהו יפה, אל תחקה את המקור, תגנוב!

 

[המרגלית]

לספר סיפור אישי

של מישהו אחר, כאילו שקרה לך, זאת חוצפה וזה מעשה שלא יעשה. אבל, אני כבר שנים משתוקקת לספר סיפור של דנקנר על איך הוא ואחותו זרקו שקית עם מים מהמירפסת על הראש של השר פנחס ספיר. אני מתכוונת, שיהיה ברור, לספר שזה קרה לילד אחד, ירושלמי, העונה לשם אמנון, ובסוף הסיפור לגלות שמדובר באמנון דנקנר. האמת, שלא צריך אישור כי הסיפור מופיע בספר ואם אני מספרת אותו על האיש שכתב את הסיפור אין בעיה, אם כי, אם אחליט לספר, אבקש רשות מדנקנר. השאלה הגדולה, אם זה יעבוד לספר סיפור אישי על מישהו אחר. משהו שמתחיל כך ב ערך: הסיפור לוקח אותנו לשנות השישים המוקדמות, או אולי שנות החמישים המאוחרות. המקום: ירושלים. באותם ימים הכנסת לא עמדה בגבעת רם אלא בשכונת מגורים. ובאחד הבתים, מול משכן הכנסת, מעשה שהיה כך היה. הילד אמנון, שהיה בן שמונה או תשע, היה שובבב גדול.... וכו וכו. יעבוד או לא יעבוד? שווה לנסות ונראה לי שאני אעז בקרוב.

 

[משה ג ל ז ר]

לדעתי בניית סיפור צריכה לשרת את מטרת המספר

אם מטרתך לספר סיפור ע ל דנקנר אז את עושה את הסיפור כסיפור שבו הפואנטה שזה דנקנר תהיה בסוף. אם המעשה חשוב לך אז פשוט לומרס מעשה שקרה ל... או סיפור שכתב... בניית סיפור בגוון אישי או לכיוון מסויים יכולה להיות נפלאה. יהודית קציר וודאי אמרה לך שבכל סיפור אישי יש אמת ושקר וכשהסיפור נכתב נכון הקורא לא יודע מה יש יותר בסיפור, מהאמת או מהשקר. סיפור ליום השואה סיפר אישי שלי (נא לא להעתיק לניירות מכתבים ששם מספר אחר מתנוסס עליהם ,ולא להשתמש בהופעה) לזרוק מים על ראש אנשים,י נורא אהבתי לעשות. נהגתי לעשות קופסאות מנייר עיתון, לעמוד על המרפסת, ולזרוק על ראשי אנשים שעברו למטה. אימי שהייתה "יקתה" אמיתי ילידת ברלין מאוד לא אהבה את הרעיון. היא נהגה לומר לי שאנשים שראשם ירטב עלולים לחלות ולמות מהצינה, שכך קרה לאנשים בגרמניה. אז אני נהגתי לזרוק את פצצות המים מנייר עיתו שלא מתנוססת עליו מודעת אבל, ורק על ראשי אנשים שחבשו כובעים. אז עוד הלכו אנשים כשעל ראשיהם כובעים. יום אחד עלה שוטר נרגז, וצרך בחדר המדרגות על אימי שהוא מחפש את האדם שלכלך אותו והרטיב את כובעו. אימי, שמילדותה בגרמניה בזמן ליל הבדולח למדה להגיד לשוטרים שאין אף אחד בבית, אמרה לשוטר שאין אף אחד בבית והוא כניראה טועה בקומה. בהצלחה בדרך של סיפורים שבחרת ללכת בה משה

 

[דפי59]

במקרה הזדמן לי לקרוא את שכתבת

אני אוהבת לספר סיפורים אישיים, כאלה שחוויתי אותם וכאשר אני מספרת אותם , יש להם מעין "ערך מוסף" -לדעתי. פעם שמעתי בחור ירושלמי, מסגר במקצועו ומספר סיפורים כתחביב, סיפר סיפור אישי על מקרה שקרה לו בילדותו , בחג חנוכה. הסיפור מצא חן בעיני מאד. ממש חמדתי אותו. התקשרתי אל אותו אדם ובקשתי את רשותו לספר את הסיפור תוך הבטחה שאציין את שמו וכי הסיפור שייך לו. קיבלתי את רשותו. אני מספרת את הסיפור בגוף ראשון ואחר כך מציינת , שלמרות יופיו של הסיפור- הוא איננו שלי......

 

[הגבירה מן האגם]

הדבר הראשון שתפס אותי

היא העובדה שאני יכולה לראות אותך מספר את הסיפור. בעצם, גם לשמוע אותך, עם כל הג'סטות שמשרתות את הסיפור ואת התחושה שלך בתוכו. את העצב והמבוכה יחד עם נקיטת העמדה כבר בתור ילד.