אלפיני
Well-known member
כיצד הרבנות ביטלה את אלוהים ולקחה את מקומו וסמכותו - מיתוס התורה שבעל-פה (oral.law)
מאת ד"ר איתן בר, ד"ר גולן ברושי
האתאיזם מתעלם מקיומו של אלוהים. למרבה האירוניה, כך פועלת גם ההלכה הרבנית. בעודה עושה שימוש במונחים שלקוחים מעולם האמונה, היא מתפקדת ללא כל צורך בהתערבותו של אלוהים, ויותר מכך, היא מונעת ממנו להתערב. ההלכה נשענת על פסיקותיהם של הרבנים ומבטלת את הצורך בממד על טבעי ובבורא. לטענת פרופ' ירמיהו יובל, היסטוריון מהאוניברסיטה העברית,
"הסמכות הקובעת – הסמכות לפרש את דבר האל – הועברה לבתי דין של החכמים עצמם, עד שגם האל עצמו היה חייב לקבל את פסיקתם!"[1א] במובן הזה, הן האתאיזם והן ההלכה הרבנית מחזיקות בהשקפת עולם הומניסטית לגמרי; אלא שההלכה מתוחכמת יותר כי למרות שהיא הוציאה את אלוהים מן המשחק, היא משתמשת באוצר מילים מקראי ובלקסיקון דתי, המאפשרים לחסידיה להסתובב "בלי" ולהרגיש "עִם". הנה מספר דוגמאות למהפכה האתאיסטית של חז"ל, שאפשרה להם לבסס את מעמדם על חשבונו של אלוהים.
ביטול רוח הקודש. בתוספתא קבעו הרבנים כי "משמתו נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי, פסקה רוח הקודש מישראל".[1ב] לאורך התנ"ך יש לרוח הקודש – רוח אלוהים – תפקיד מכריע, החל מבריאת העולם דרך הדרכת עם ישראל ביציאת מצרים, שם מאציל משה את רוח הקודש על שבעים מזקני העם,[2] וכלה בספר שופטים, שם מקבלים שופטי ישראל את רוח הקודש ומתמלאים בגבורת אלוהים. אבל חז"ל החליטו שעם חתימת התנ"ך חדלה הרוח מלפעול.
ביטול הנבואה. בתלמוד הבבלי הוחלט ש"מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות".[3] בלקסיקון התלמודי, שוטים משמעו "משוגעים".[4] הנביא בתנ"ך הוא מי שאינו בוחל מלהביא את דברי התוכחה של אלוהים לבריות. הוא מתפקד כמעין מתווך בין אלוהים לאדם. חלק בלתי מבוטל מהדמויות המרכזיות בתנ"ך הם נביאים, כולל משה ורבים מן המלכים. התנ"ך מעלה את הנבואה על נס, עד כדי כך שמשה עצמו קיווה שכל ישראל יהיו לנביאים;[5] גם יואל ניבא את הימים שבהם אלוהים ישפוך את רוחו על כל ישראל והם יחלו להתנבא.[6] אך מאז שהסמכות הרוחנית נלקחה מידי אלוהים והועברה לידי הרבנים, בטלה גם הנבואה.
אין נשמעים יותר לבת קול מהשמיים. בוויכוח המפורסם בין חכמי התלמוד סביב תנורו של עכנאי, נעמד רבי יהושע על רגליו והכריז: "לא בשמים היא! מאי לא בשמים היא, אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה 'אחרי רבים להטות' ".[7] כלומר, תחת שלטון הרבנים אין מתחשבים עוד בבת קול מהשמיים. חז"ל אומנם הודו שבת הקול משקפת את רצון אלוהים,[8] ובכל זאת בחרו לבטלה ולהסתמך על דעתם של רוב החכמים.
ביטול התלות בעל טבעי. ההלכה הרבנית מבטלת כל התבטאות רוחנית של אלוהים (רוח הקודש, נבואה ובת קול), ונטלה לידיה את המושכות. התהליך שבו העבירו חז"ל את הסמכות מידי הנביאים אל הרבנים וההלכות שהם ממציאים, שחרר אותם מכל תלות בכוחות על טבעיים.[9]
הפיכתו של אלוהים לתלמיד ישיבה מן השורה. כשם שלא הייתה לחז"ל כל בעיה לקבוע שאלוהים מניח תפילין ומתפלל,[10] כך לא הייתה להם בעיה לקבוע שהוא לומד גמרא בישיבה של מעלה ואפילו אומר הלכה בשם רבי אליעזר.[11]
הרבנים הכתירו את עצמם לממלאי מקומו של אלוהים. התלמוד הבבלי[12] מספר על נחמיה העמסוני שדרש בתורה; כאשר הגיע לפסוק "את ה' אלהיך תירא" (דברים י' 20), ביקשו תלמידיו לשמוע את פירושו. נחמיה האמין שהפרשנות הנכונה מחייבת אותו לקבוע שיש לירוא תלמידי חכמים באותה מידה. רבי עקיבא הכריז: "עד שבא רבי עקיבא ודרש: 'את ה' אלהיך תירא', לרבות תלמידי חכמים". חז"ל לא היססו להשוות את מעמדם לזה של הקב"ה עצמו, ככתוב בפרקי אבות: "מורא רבך כמורא שמים".[13] ולכן, בעוד השמיים היו שייכים לאלוהים,[14] הארץ הייתה בחזקת הרבנים; הם הפכו את עצמם למלכים החדשים "כמאמר החכמים: 'מאן מלכי – רבנן', מי הם המלכים – חכמים".[15]
מאת ד"ר איתן בר, ד"ר גולן ברושי
האתאיזם מתעלם מקיומו של אלוהים. למרבה האירוניה, כך פועלת גם ההלכה הרבנית. בעודה עושה שימוש במונחים שלקוחים מעולם האמונה, היא מתפקדת ללא כל צורך בהתערבותו של אלוהים, ויותר מכך, היא מונעת ממנו להתערב. ההלכה נשענת על פסיקותיהם של הרבנים ומבטלת את הצורך בממד על טבעי ובבורא. לטענת פרופ' ירמיהו יובל, היסטוריון מהאוניברסיטה העברית,
"הסמכות הקובעת – הסמכות לפרש את דבר האל – הועברה לבתי דין של החכמים עצמם, עד שגם האל עצמו היה חייב לקבל את פסיקתם!"[1א] במובן הזה, הן האתאיזם והן ההלכה הרבנית מחזיקות בהשקפת עולם הומניסטית לגמרי; אלא שההלכה מתוחכמת יותר כי למרות שהיא הוציאה את אלוהים מן המשחק, היא משתמשת באוצר מילים מקראי ובלקסיקון דתי, המאפשרים לחסידיה להסתובב "בלי" ולהרגיש "עִם". הנה מספר דוגמאות למהפכה האתאיסטית של חז"ל, שאפשרה להם לבסס את מעמדם על חשבונו של אלוהים.
ביטול רוח הקודש. בתוספתא קבעו הרבנים כי "משמתו נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי, פסקה רוח הקודש מישראל".[1ב] לאורך התנ"ך יש לרוח הקודש – רוח אלוהים – תפקיד מכריע, החל מבריאת העולם דרך הדרכת עם ישראל ביציאת מצרים, שם מאציל משה את רוח הקודש על שבעים מזקני העם,[2] וכלה בספר שופטים, שם מקבלים שופטי ישראל את רוח הקודש ומתמלאים בגבורת אלוהים. אבל חז"ל החליטו שעם חתימת התנ"ך חדלה הרוח מלפעול.
ביטול הנבואה. בתלמוד הבבלי הוחלט ש"מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות".[3] בלקסיקון התלמודי, שוטים משמעו "משוגעים".[4] הנביא בתנ"ך הוא מי שאינו בוחל מלהביא את דברי התוכחה של אלוהים לבריות. הוא מתפקד כמעין מתווך בין אלוהים לאדם. חלק בלתי מבוטל מהדמויות המרכזיות בתנ"ך הם נביאים, כולל משה ורבים מן המלכים. התנ"ך מעלה את הנבואה על נס, עד כדי כך שמשה עצמו קיווה שכל ישראל יהיו לנביאים;[5] גם יואל ניבא את הימים שבהם אלוהים ישפוך את רוחו על כל ישראל והם יחלו להתנבא.[6] אך מאז שהסמכות הרוחנית נלקחה מידי אלוהים והועברה לידי הרבנים, בטלה גם הנבואה.
אין נשמעים יותר לבת קול מהשמיים. בוויכוח המפורסם בין חכמי התלמוד סביב תנורו של עכנאי, נעמד רבי יהושע על רגליו והכריז: "לא בשמים היא! מאי לא בשמים היא, אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה 'אחרי רבים להטות' ".[7] כלומר, תחת שלטון הרבנים אין מתחשבים עוד בבת קול מהשמיים. חז"ל אומנם הודו שבת הקול משקפת את רצון אלוהים,[8] ובכל זאת בחרו לבטלה ולהסתמך על דעתם של רוב החכמים.
ביטול התלות בעל טבעי. ההלכה הרבנית מבטלת כל התבטאות רוחנית של אלוהים (רוח הקודש, נבואה ובת קול), ונטלה לידיה את המושכות. התהליך שבו העבירו חז"ל את הסמכות מידי הנביאים אל הרבנים וההלכות שהם ממציאים, שחרר אותם מכל תלות בכוחות על טבעיים.[9]
הפיכתו של אלוהים לתלמיד ישיבה מן השורה. כשם שלא הייתה לחז"ל כל בעיה לקבוע שאלוהים מניח תפילין ומתפלל,[10] כך לא הייתה להם בעיה לקבוע שהוא לומד גמרא בישיבה של מעלה ואפילו אומר הלכה בשם רבי אליעזר.[11]
הרבנים הכתירו את עצמם לממלאי מקומו של אלוהים. התלמוד הבבלי[12] מספר על נחמיה העמסוני שדרש בתורה; כאשר הגיע לפסוק "את ה' אלהיך תירא" (דברים י' 20), ביקשו תלמידיו לשמוע את פירושו. נחמיה האמין שהפרשנות הנכונה מחייבת אותו לקבוע שיש לירוא תלמידי חכמים באותה מידה. רבי עקיבא הכריז: "עד שבא רבי עקיבא ודרש: 'את ה' אלהיך תירא', לרבות תלמידי חכמים". חז"ל לא היססו להשוות את מעמדם לזה של הקב"ה עצמו, ככתוב בפרקי אבות: "מורא רבך כמורא שמים".[13] ולכן, בעוד השמיים היו שייכים לאלוהים,[14] הארץ הייתה בחזקת הרבנים; הם הפכו את עצמם למלכים החדשים "כמאמר החכמים: 'מאן מלכי – רבנן', מי הם המלכים – חכמים".[15]