אתה יכול לנחש לדעתי.
בכל אופן, היות ואינני מעוניין להסיט את הדיון, נחזור לעניין מפלגת העבודה. קשה לי לראות כיצד ניתן לכנות את הגישה במפלגת העבודה כ"הסכמה", אלא אם כן התחום עליו מסכימים הוא רחב במידה רבה כל כך עד שניתן "לגנוב" קולות מצביעים בעלי השקפות עולם שונות כל כך. למען הבהרה, אציג כדוגמה את "הפגנת הרוב" ליציאה מעזה, שהתקיימה לפני חודשים מס'. בהפגנה השתתפו תומכים מחד"ש, יחד, העבודה, שינוי ואף הליכוד (ואילו היו מארגני ההפגנה יוצאים מעט מהקיבעון של "השמאל המוגדר" ופותחים את ההפגנה בשעה מאוחרת יותר, גם מצביעי מפד"ל היו מגיעים). כמובן שניתן לכנות את התמיכה ביציאה מעזה כ"הסכמה כללית" בין כולם, אך האם ניתן לטעון כי ישנה אחדות דעים בין תומכי ז'נבה, חותמי המפקד הלאומי, תכנית ההתנתקות וכו'? כלומר, ההיאחזות ב"קווים מנחים" אשר מקובלים על כולם היא בעצם הסתתרות, מפלגת העבודה חסרה "הסכמה" בין חבריה שאינה סתם "הסכמה רחבה". באותה מידה יכולתי גם להצביע לליכוד, שכן שם יש התומכים ב"תכנית ההתנתקות", וישנם ח"כים ראויים כמו ציפי לבני, ד"ר לאה נס, בר און וכו'. האם זה אומר שכאשר אצביע ליכוד בהכרח אקבל את מבוקשי? מסופקני. שים לב: לא סתם התפוררה מפלגת העבודה ולא סתם מתמסמסת מפלגת שינוי ולא סתם צועד הליכוד אל עבר פירוק נוסח "המפץ הגדול". לא ניתן לקיים מפלגה כאשר העיקרון המדיני-ביטחוני שלה הוא בסה"כ הסכמה רחבה על קווים קונצוזיסאליים. היתרון היחיד שמפלגת העבודה יכולה להשיג במאבק הזה על קולות הבוחרים הוא בכך שרק היא ומפלגת הליכוד הן מפלגות שילטוניות, ורק העבודה יכולה להוות אלטרנטיבה לראשות הממשלה. אולם, כאשר נראים הדברים כפי שהם, וסופו של הליכוד לזכות בפער עצום פעם נוספת, אין סיבה לתת קולות למפלגה אשר תבזבז אותם. יש בי התנגדות לגישתה החברתית-כלכלית של יחד, כמו גם סלידה עצומה מיוזמת ז'נבה. עם זאת, כאשר ידוע לי בבירור שכאשר העבודה תפסיד במאבק השלטוני, ויחד תהווה אופוזיציה לוחמנית הרבה יותר (תוך משיכת הכנסת שמאלה), אעדיף להעניק קול ליחד מאשר למפלגת העבודה (למרות שאינני סבור שכך יקרה בבחירות 2005). נ.ב. מפלגתה של פנינה רוזנבלום לא התמודדה לכנסת האחרונה, וגם לא תתמודד לבחירות 2005 היות ורוזנבלום הצטרפה אל מפלגת הליכוד ונבחרה למקום ה-40 (אם אינני שוגה) בפריימריס האחרונים.