יש לי ראיון

[hory0]

יש לי ראיון

ביום חמישי. למקום שהעזתי לשלוח לו קורות חיים, שהעזתי להודות בפני עצמי שאני רוצה לעבוד שם, שזה התחום שאני רואה את עצמי בו,
אבל חסר סיכוי שיקבלו אותי.
אני גרועה בראיונות.
יודעת לשווק את עצמי בצורה הכי טובה כדי שלא יקבלו אותי.

וזה נורא.

ויש לי מחר ריאיון. למקום שאני בכלל לא רוצה. אז חשבתי שאולי כן, עכשיו יודעת שלא.
אני בטח יהיה גרועה.
מהזה משנה.
גם ככה לא מקבלים אותי.

אני גרועה בזה כל כך.
וזה נהדר.

---------------------------------------------------------------------------------------------------
ואבסורד עצום שאני כותבת את ההודעה הזו.
ולא את כל החרא והגיהנום שנחנקתי בו היום. ואתמול.
שאני בכלל חושבת עלי בקטע המקצועי.
אבל לרגע אני מנסה להיות בחלקים אחרים שלי. בסדר?

 

[התקווה שבתוכי]

זה בכלל לא מובן מאליו

בשיקום, אחד הדברים הראשונים שאומרים לאדם זה שהוא חייב למצוא עבודה. תעסוקה כלשהיא. עבודה גורמת לנו להרגיש טוב עם עצמנו כי אנחנו תורמים במשהו, זה מפתח את הכבוד העצמי.
העבודה היא התרופה הטובה ביותר לגיהנום הזה שעברת היום.

תתייחסי לראיון מחר כחזרה גנרלית לקראת יום חמישי. נסי ממש לנסח לעצמך משפטי מפתח ותראי איך מגיבים אליהם.
אני מאמינה שתצליחי בראיונות שלך.

כל הכבוד
ובהצלחה

 

[hory0]

אהמ..

אבל מהניסיון שלי העבודה גוזלת ככ הרבה כוחות נפש, לקום כל בוקר, לעטות את המסכה, לחייך לכולם, להיות מטפלת טובה, לרצות את כולם, לקבל ביקורת בצורה טובה, לאגור את הדמעות והכאב, לברוח לשירותים, להתפרק, לחזור ולתפקד.
ואז להגיע הביתה, להוריד את המסכה, ולהתפרק. ולחשוב שמחר שוב צריכה לקום. ולתפקד.

לפני שבועיים סיימתי את הסטאז. והדיון שנותר ללא מענה בין המטפלים שלי ואיתי, שלא ברור מה יותר נכון עבורי. כן לעבוד ולתפקד עם המחיר שזה גובה ממני מחיר של כוחות שאינם בנמצא. ומצד שני, שזה מוציא ממני כוחות חיוביים אחרים, ותחושות אחרות כמו שציינת בעצמך.

תודה על העצות ביחס למחר, עזרת לי. אני ינסה את זה..

ובכלל תודה על התגובה.

ותוהה מה עדיף שאתקבל, ואמות שם. שלא אתקבל, ואמות בבית.

 

[התקווה שבתוכי]

נכון

בהתחלה זה גוזל כוחות, ולא מתחשק בכלל לקום מהמיטה בבוקר (רק תראי את ההודעה של רחלי מאתמול

)
אבל לאט לאט הצדדים החיוביים מתחזקים, את מתמלאה בכוחות אחרים, חיוביים, רק מהעבודה. מהאנשים שנמצאים סביבך.

תני לעצמך את הסיכוי הזה, את הסיכוי האמיתי לחיים מלאים.

 

[someone343]

זה בסדר

ואפילו מעולה, ומעיד על כך שאת כ"כ חזקה שאת מסוגלת להתרכז במה שחשוב עכשיו, ומה שעשוי לקדם אותך, גם אם ממש קשה לראות את זה עכשיו.. למרות הכאב שבפנים ..

מאחלת לך המון בהצלחה

אני מאמינה שתצליחי ! את מוזמנת לספר איך היה לאחר מכן

 

[hory0]

לא יודעת..

אני לא יודעת אם זה יקדם אותי, ובכנות מרגישה באחד הימים בהם אני יותר חלשה ושברירית.
לא יודעת מה נכון ומה לא. אם פועלת רק מכוח הציפיות של אחרים. או גם מבחירה שלי עצמי.

התגובה שלך יקרה לי מאוד.
חושבת עליך.

 

[תמרה45]

הורי.. אני מאוד איתך בזה

מאוד מבינה
את השבריריות, את המצוקה, את החולשה,
את הדחיפה וכאילו ההכרח של להמשיך קדימה, לעבוד, לעמול,
שכאילו שם מצויה התרופה, שם מצויה ההתקדמות...
אבל, כך נראה לי מהחווייה שלי, {ולא שהיא משהו מוצק וברור}
שברגע שהעבודה והתעסוקה הם חלק מהעבודה הפנימית שלך,
חלק מתהליך הקבלה שאת עוברת, ההשלמה,
אז היא כן עוזרת לך לפסוע כמה צעדים קדימה,
היא כן עוזרת לך לעלות כמה מדרגות מעלה,
גם אם זה מדרגות פנימיות בתוך עצמך ובתוך לבך,
את עדיין עולה אותן.... ככה אני מתרשמת וככה לי נראה..
יש מי שתומך בך במקום הזה? בצעדים האלה? בתחושות שמלוות?
באהבה
ובאיחולי יום נעים וטוב, יקרה,
תמרה

 

[hory0]

תודה לך יקרה..

ההודעה שלך גרמה לי לחשוב על הדברים מזווית קצת אחרת.. ואני צריכה עוד לחשוב עליהם, אבל מרגישה שיש בהם אמת. רק לא בטוחה איך בפועל זה יהפוך לחלק מהתהליך שלי, ולא לעוד מסכה אטומה. שנשברת.

אין מי שתומך בחלק הזה. טכנית אני בטיפול אינטנסיבי, אבל בפועל זה לא נוגע בזה..רק בחלק שבי המפורק, הגוסס, המת. הצד המתפקד נמצא תמיד אי שם ברקע, אבל לא בתוך הטיפול. למה? כי כנראה יש בי כל כך הרבה פציעות ושברים שהכאב שלהם גובר על הכל. ואולי החלק הזה קשור קשר ישיר למסכה אטומה שאני עוטה כל הזמן, ובתוך הטיפול אני פחות עוטה אותה. וגם, כי המטפלת מצידה לא ניגשת לתחום הזה.. שוב. בגלל אותו כאב. כנראה.

 

[levshavur]

להורי

שלום לך
אני חושבת שכדאי להביא לטיפול גם עם החלקים שיש עלייך מסכה לדבר גם על זה וגם לעבור דרך, שלא תזדקקי יותר למסכות שפשוט תהיי את...
הרופאה שלי בוחרת לחזק את המקומות הבריאים שלי וזה מעודד אותי כך שאפילו שאנחנו מדברות על הצד הטוב זה עוזר לי עם החלקים הקשים...לדוגמא אני לא העזתי במשך שנים (10 שנים!!!) לדבר על 12 השנים שבהם הייתי בכת ודווקא אתמול פתאום זה פרץ החוצה...
וזה עשה לי טוב לשחרר את המטענים האלה.
לגביי ראיונות עבודה אני מאוד מבינה אותך . קשה לי ללכת למקומות עבודה דווקא כי אני עם המוגבלויות ורוב הסיכויים שלא אתקבל...אז פשוט התייאשתי אבל אל תוותרי !!! תנסי להיות רגועה כמה שאפשר...
בהצלחה!!!
לבשה.

 

[hory0]

תודה!

 

[תמרה45]

....

מעניין מה שאת אומרת.. את יודעת, שאני באיזה שהוא שלב של הטיפול הרגשתי שהמטפלת כאילו נוח לה ונחה, וכך גם אני איתה.. על אותו צד שברירי, שזקוק ומבקש להיות "מטופל". אני- ואני מדגישה- אני, הרגשתי שהגיע שלב שהעולם כולו כה שברירי לי ובעיניי וכל האנשים כ"כ גדולים וכ"כ יכולים... התחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר.. אז אני מצד עצמי התחלתי לעבור פאזה...... הרגשתי שלא פשוט גם לה יהיה לקבל אותי נוכחת, מתפקדת כלשונך... אבל הרגשתי וכך גם קיוויתי ורציתי, שהצד השברירי, ה"עלוב" שבי {כך אני קראתי לו}, יהיה יכול להיות חשוף מתוך מגמת חיים, ומתוך אנשים אמיתיים.
ומתוך כך להיות יכולה לפעמים להיות אני ה"אדם הגדול" ולא תמיד האדם הקטן, והנזקק..
אצלי זה היה תחושה של השתלטות והרגשתי שהתיפקוד חייב להיכנס... בדרכו הוא...
וואו, אני מרגישה שזה עוד עולמות שלמים להרחיב עליהם ולדבר עליהם.. כי אני גם באמת מבינה את הפחד {שלך, ושהוא לגמרי גם שלי..} שזה יהפוך להיות מן מסיכה ומשהו לא אמיתי.. ושזה יכול להיות הכי כואב בעולם להיות, ככה...
אז אני מבינה את ה"אולי אמביוולינטיות" שלך בדברייך.... יקרה!!!

 

[hory0]

תודה על השיתוף יקרה..

אני חושבת שהתובנה שלך וההחלטה לחיות אותה, מתוך מכלול המורכבות שכלולה בזה, היא מדהימה ביופיה.
ואני ימשיך לתהות על דבריך.

אני מרגישה שכשאני נכנסת לחדר שם, זה הפנים היחידות שאני יכולה להיות בהם. משהו נחסם ונהפך לאפשרי רק בכיוון אחד. כאילו כל השאר קפא לו מחוץ לחדר הזה ובכלל לא קיים. זה לא שאני בוחרת לא להביא אותו, זה פשוט שהוא לא קיים ברגעים הללו, בתחושות ששם, באני ששם.

 

[פנס כחול]

יכול להיות?

יכול להיות שכמו הקושי להיות גם מתפקדת וגם עם קושי באותו מקום ובאותו זמן, גם ככה קורה בטיפול, שיש את הקושי להיות גם וגם? (שוב מתנצלת, אבל הדברים שכתבת הביאו אותי לחשוב משהו על עצמי, שקשור לשאלה הזו. שאולי חששתי להביא חלקים יותר חזקים לטיפול, מהפחד שזה ימעיט מהקושי, שגם ככה קשה לי לדבר עליו... תודה.)

 

[hory0]

אני לא יודעת

ואני מבטיחה לעצמי לנסות לחשוב על מה שאת אומרת.
אני מרגישה שאני פשוט לא מסוגלת להיות שם אחרת. גם אם אני מאוד רוצה ותיכננתי, ברגע שנכנסתי בדלת אני מתמקמת בפינה שלי הכואבת והלא מסוגלת לחוות שום דבר אחר.

(אל תתנצלי אף פעם, לכולנו הקריאה בפורום, מפגישה לעיתים חלקים של הזדהות בתוכינו, חלקים של כוחות, חלקים של תובנות חדשות שמתפחות..וזה חיובי וטוב.)

 

[פרפר בתוך אגרוף]

תובנה יפה

 

[פנס כחול]

תודה

 

[lital172]

אני גאה בך

זה כלכ ל חשוב להיות בחלקים האחרים שבך. להתרכז במה את רוצה להיות ומה יעשה לך טוב לא לקטול את עצמך ישר אחרי ההעזה. אולי יהיה קשה לעמוד מולם ולחייך ולשווק את עצמך טוב אבל זה תלוי בת. מציעה לך לאכול טוב בבוקר ולבוא מאמינה בעצמך שאת תעשי טוב בעבודה שתאהבי להיות בה זה יכול מאוד לקדם בחיים שיש שגרה קבועה. מחזיקה לך אצבעות בכל ליבי. הלוואי וזו התחלה של משהו חדש. לצאת קצת מהמיטה.. לראות אנשים ולחיות..

אחכה לקרוא מחר איך היה ותהיי במחשבותיי הרבה.

 

[hory0]

ליטל יקרה...

המילים שלך ריגשו אותי כל כך ונגעו במקום הכי עמוק בליבי.

תודה יקרה, על התגובה, על שאכפת לך.. את יקרה. מאוד!

אני חושבת עליך המון, ומקווה שתספרי איך את..
שולחת חיבוק! עצום!

 

[פנס כחול]

מקווה שאצא ברורה

מבינה מאד את הקושי.אני עזבתי הפסקתי הכל... לא נהיה בזמן הזה יותר טוב. אפילו הקצת יותר חיבור לעצמי הוא מותנה באמת במאה אחוזים של פניות שלי. ויום שיש לי בו עוד מטלה אני נאבדת לחלוטין. ואיך שאני רואה את זה היום - הייתי צריכה לעבור למשרה קלה יותר, אולי פחות שעות ואולי לא, אבל להשאר במסגרת מסוימת של דרישות. עכשו אני מנסה לחזור, וזה קשה בטירוף, ועוד פחות רוצים לקבל אותך, אבל גם אני לא ממש מסוגלת. וצריכה להתחיל הרוב מאפס. ממינוס.
חושבת לכן, שכדאי שתחשבי טוב עם המטפלים שלך מה המינימום שכן תוכלי לעמוד בו ולא יפגע בך.
בהצלחה (מתנצלת שנדחפתי עם סיפור שלי בשביל להגיד לך דבר אחד...).

 

[hory0]

ברורה לחלוטין..תודה!

הלוואי והמטפלים שלי היו בסטטוס הזה שפשוט יחליטו איתי מה נכון לי.. מורכב. ואחר. והפסקתי לצפות. מגנה עלי.

תודה!
ובהצלחה רבה רבה..