יש לי ראיון

[כבר לא ילדה4]

קודם כל...

אני באמת רוצה לאחל לך המון בהצלחה..
וכן.. זה נכון שבתחום הטיפולי בהחלט צריך לשקול עד כמה אנחנו יכולים לתת מעצמנו מבלי להרוג את עצמינו..
אני מבינה את הדילמה הזו כל כך.. יחד עם זה...
אני חושבת שמסגרת היא כן דבר חשוב.. וכן יכולה לעזור מאוד כשהיא במינון הנכון..
את יכולה לתת רק מה שאת יכולה לתת..
ואם מדובר בעבודה שתדרוש ממך מעבר למה שאת יכולה לתת אולי כדאי לשקול או לבדוק אופציה של חצי משרה.. או אולי התחלה איטית יותר ומספר מצומצם יותר של מטופלים..
סליחה שמכניסה ניסיון אישי אבל זה מאוד מתחבר לי כי גם אני בתחום הטיפולי ואני כל כך מזדהה ומבינה עד כמה זה לוקח ממך כוחות שלא תמיד יש..
עד כמה המסכה והחיוך התמידי הזה יכולים להיות מעיקים ברמות מטורפות...
במקביל.. אם מצליחים למתן איכשהו ולבחור במספר מצומצם של מטופלים עצם העזרה למישהו אחר יכולה גם לתרום.. כי תמיד בצורה כזו או אחרת בתהליך טיפולי כזה או אחר קורים תהליכים מקבילים.. והמצבים האלו עוזרים לפעמים גם להבין את עצמינו בצורה קצת אחרת ממקום קצת אחר..
אני חושבת שמה שאני מנסה להגיד בכל הנושא.... זה שעבודה ומסגרת זה משהו טוב.. ובהחלט יכול להועיל על ידי עצם העובדה שיש שיגרה כלשהי של יציאה מהבית.. ונכון שהמסכה הזו מעיקה וקשה ברמות.. נכון שהחיוך המזוייף הזה קשה מנשוא.. אני כל כך מבינה את זה.. עד כאב אפילו...
אבל אולי לנסות למצוא איזון.. לנסות להתחיל לאט לאט.. אולי זה יכול דווקא לעזור ולתרום...אולי לתת קצת נקודות חוזק... אבל הכי חשוב.. מה שלא יקרה וכל תוצאה שלא תהיה לראיון עבודה הזה.. זה לזכור שעשית צעד ענק.. ושאת צריכה להיות כל כך גאה בעצמך על הניסיון הזה ללא קשר לתוצאות... הניסיון הזה הוא עצום.. ואני גאה בך על זה כל כך...
גם אני באותה נקודה... לקראת עבודה חדשה..
מתה מפחד...
אולי בגלל זה זה כל כך נגע בי....
מחבקת חזק ומאחלת המון בהצלחה..
בעיקר.. שמרי על עצמך..
דעי לשמור על הגבולות שישמרו עלייך.. ותזכרי שמה שאת יכולה ומסוגלת זה כל מה שאת יכולה ומסוגלת ברגע הנתון הזה וזה בסדר גמור...
וזה מצויין..
ואת נהדרת כל כך..
שולחת חיבוק ענק ענק יקרה..

ספרי לנו איך היה..
גאה בך..
את מקסימה ויקרה כל כך..
אוהבת..

 

[hory0]

ריגשת אותי

קראתי הבוקר את ההודעה שלך לפני שיצאתי לריאיון, והמילים שלך היו כל כך יקרות לליבי. הייתי צריכה לשמוע את זה. ואני מנסה עכשיו אחרי ההצגה להשמיע לעצמי את מה שכתבת. על שמירה על הגבולות שלי. על קבלה של מה שאני מסוגלת כרגע. אבל אני לא מסוגלת...

בכל מקרה מדובר במשרה חלקית, כי יש לי מבחן רישוי עוד כחצי שנה שאני יצטרך ללמוד אליו

זה מה שאני מספרת לעצמי. אבל בכנות, כשאני עם עצמי, אני יודעת שאני לא מסוגלת..שאני קורסת..לא ללמוד למבחן הזה..ולא לעבוד. אבל הנה, אני המתפקדת הולכת לראיון, וכמעט מבטלת אבל נמנעת רק מהבושה, עוטה את המסכה, מנסה לשדר ביטחון. כששואלים אותי מה אני עושה חוץ מזה, אומרת שכרגע סיימתי ועדיין מחפשת (ובפנים עונה לעצמי את כל יום בטיפול. מטופלת אינטנסיבית. גוססת אינטנסיבית. מתאבדת אינטנסיבית. מנסה להשתיק. להאמין לעצמי שאני פשוט מחפשת) ומתפרקת לבד.
ואיזה אבסורד זה שהימים שהם רוצים זה בדיוק שני ימים שאני בטיפול בהם. בעצם לא כל כך אבסורד כשאני מטופלת 4 ימים בשבוע. כאילו מישהו צועק לי את לא מבינה שאי אפשר לשלב בין השתיים. או שאת מפורקת, מטופלת וקורסת. או שאת מסוגלת לתפקד. תביני את זה כבר. מטומטמת.

אני צריכה לשמור את ההודעה שלך ולקרוא את זה שוב ושוב. אין לך מושג כמה אני זקוקה למישהו שיגיד לי את זה.

מקווה בשבילך להתחלה טובה, ולתחושת טוב אמיתי וכנה עמוק עמוק בפנים.

 

[חלומותשל אחרים]

איך היה הראיון?

זה באמת קשה לתפוס את הפער העצום הזה בין האני המתפרק והאני המפקד. זה כל כך כואב לחיות את הפער הזה... כשבפנים את מרגישה שאת קורסת ובחוץ הכל "בסדר" .
מניסיון שלי לשלב עבודה זה דווקא עוזר- כמה שעות ביום שאת בקשר עם אנשים "נורמליים" ושאת חייבת להעסיק את עצמך במשהו שהוא לא אובססיות.

 

[hory0]

תודה יקירה

זה באמת קשה ומכאיב מאוד..ולעיתים מבהיל, כי אולי הכל הצגה. אבל מה ההצגה. איך יכול להיות שאני גם זה וגם זה. אולי אני מגזימה. אולי אין לי כלום ואני סתם דפוקה שצריכה להתאפס על עצמה. וזה קשה לחשוב ככה, זה קשה כל הזמן להקלות את עצמך על הצד שגם ככה מכאיב ושורף כל כך.

אני מקווה שאת צודקת..
תודה על התגובה ועל שאכפת לך, זה יקר לליבי.

 

[כבר לא ילדה4]

יקרה..

אני רק אגיד מה שכבר אמרתי לפני.. שללא קשר אל התוצאה.. עצם זה שהלכת, הניסיון הזה.. זה צעד ענק ואני כל כך גאה בך על זה..
בנוגע לעובדה שזה מתנגש עם הטיפול, אז אולי זה פשוט לא הזמן הנכון ולא המקום הנכון להתחיל לעבוד בו כרגע..
ואם את לא מסוגלת אז את לא מסוגלת..
אם כל מה שאפשר כרגע זה הטיפול ואנחנו יודעים עד כמה רק זה כשלעצמו זה משהו כל כך דורש ולוקח ממך כל כך הרבה כוחות אז זה מספיק לעכשיו..
וזה לא הופך אותך למטומטמת... ממש לא...זה הופך אותך לאדם מודע וחכם שיודע מה האפשרויות העומדות מולו עכשיו..
שמבין מה אפשר ומה אי אפשר נכון לנקודת זמן הזו....
וכן..מסגרת ושיגרה זה חשוב..אז מה?.. יותר חשוב מהכל זה קודם כל לטפל בעצמך...
קודם כל להיות במקום נפשי שיאפשר לך בכלל לעבוד בחצי משרה..
גם אני בטיפול אינטנסיבי... כל יום... אני יודעת עד כמה זה מעיק..
עד כמה אין כוחות לכלום ועד כמה הכל חונק וסוגר עליי..עד כמה אני קורסת...
אני כל כך אבל כל כך מבינה אותך...
אני ממש מרגישה את הכאב הזה איתך ביחד..
ואני יודעת שזה קל להגיד.. קשה לעשות..
במיוחד קל להגיד לאחרים.. כשזה לעצמינו זה כבר סיפור שונה לגמרי...
אבל אני בכל זאת אגיד... לך ולעצמי...
לנסות לזכור שמה שאני מסוגלות לו כרגע זה כל מה שאפשר...
וזה כל מה שיש.. וזה בסדר...
זה באמת בסדר...
ואל תלקי ותענישי את עצמך יותר על מה שאי אפשר... פרדוקס האשמה העצמית הזו הוא מעגל אכזרי שרק מכניס אותנו עמוק יותר לתהום...
וכרגע....
כרגע הטיפול הוא הדבר היחיד שחשוב..
והדבר היחיד שאפשר..
וזה לא רק בסדר זה מעבר לבסדר... זה המון....
אני יודעת עד כמה הכל צועק בראש..
ואני יודעת שלהבין מה אנחנו יכולות ברגע נתון זה משפט שנשמע כמו לחישה קטנה.. קבורה שם איפשהו עמוק עמוק מאחורה...
אני יודעת..
אני רק מבקשת שתתני לה ללחוש לך מפעם לפעם...
אל תתני לה להעלם לגמרי...

אני חושבת שאת מדהימה,
את יקרה כל כך,
את חכמה כל כך
ויש בך כל כך הרבה..
ואת היא זו שמרגשת אותי בכל פעם מחדש עם ההבנות שלך והכנות הזו שלך, זה בכלל לא מובן מאליו...
זה הכי לא מובן מאליו...
צעד צעד יקרה..
לאט לאט...
ואני כאן.. איתך...

שולחת חיבוק חזק חזק וענקי

והמון המון אהבה

 

[hory0]

המילים שלך יקרות ככ..

לרגע אחד הם מצליחות לנחם כל כך, לגעת ולהקהות את הכאב ולהגיד לי שזה בסדר..שזה מובן..אבל רק לרגע עד שהכל מרעיד מחדש. ומזעיף. ומלקה. תפסיקי להיות כזו מפונקת.

לגבי ההתנגשות עם הטיפול אני לא יודעת, וגם פוחדת להיות עם פחות טיפול בגלל העבודה, עם העבודה, שזה תהליך שיהיה קשה בפני עצמו. לא יודעת. מצד שני, זה החיים, כאילו מה נראה לך שכל החיים תהיי בטיפולים וזהו? את לא מבינה שכל האנשים הנורמאליים משלבים המון דברים וחיים בלחץ מטורף? ומה את?
(מזכירה לעצמי שעד לפני שבועיים שילבתי סטאז. אבל זה כל כך נחלת העבר כבר)

והאמת שאני בשלב שהטיפול הפך מעיק מבחינתי..וזה משהו שאני עוד צריכה להבין למה זה השתנה, מטיפול יקר, קרוב, מחבק וחיוני כל כך למשהו מעיק ומתיש..אני יוצאת מכל פגישה עם תחושות לא חיוביות. לא יודעת.

בכל מקרה,
יקירתי, תודה רבה על המילים שלך, על רגע של חסד כלפי עצמי שהן מעניקות לי. והלוואי ויכולתי לדעת ולהרגיש ולהבין מה נכון באמת.

את יקרה לי, מאוד מאוד.
תהיי טובה לעצמך, טוב?

 

[hory0]

(קוראת הכל

אבל לא מסוגלת להגיב.להגיד. מצטערת. ותודה לכל אחת מעומק ליבי)

 

[תמרה45]

ואנחנו פה..

מכילות, ותומכות...
אוהבות.....!!!!!

 

[hory0]

את מדהימה.

 

[hory0]

אז ככה היה..

אז הריאיון היה סביר, אני חושבת, כלומר הייתי גרועה בו, אבל הן לא היו כאלה רשמיות ובוחנות.
אני אמורה לבוא שבוע הבא, ליום צפייה בטיפולים ואז להחליט.

חוץ מזה שהם רוצים יומיים בשבוע, והימים הכי נוחים להם זה ימים שאני בטיפולים. ולא העזתי להגיד שלא מתאים לי. כמובן שלא העזתי. אני צריכה לרצות את כולם תמיד. בדיוק. ולא לחשוב על עצמי בכלל. ואני אפילו לא מעיזה להגיד את זה לפסיכולוגית..

האמת שהייתי שם, והייתי כל כך עסוקה בלהיות טובה ומלאת ביטחון (טוב זה מוגזם, רק לא שברירית) ושירצו אותי, שלא עצרתי רגע לחשוב לאן אני דוהרת. אם אני רוצה את זה בכלל. אם זה נכון לי בכלל. ורק הייתי עסוקה בכך שיקבלו אותי.
ותכלס אין לי מושג איך לטפל שם בפועל, באוכלוסיה הספציפית, שהרגע סיימתי תואר ומה נראה לי שאני מנסה לשדר מעט ביטחון בכלל. ושבטוח יהיו מאוכזבים ממני. ומצד שני, הם יודעים שהרגע סיימתי, והם נותנים לי המון הדרכה..לא יודעת. אני על הפנים. נותנת להם להאמין למסכה שלי. מפגרת.

יצאתי משם וחשבתי שתכלס אני יכולה לראות אותי שם. אני יכולה לראות את עצמי בעוד הרבה תחומים במקצוע. פה ושם, ושם ושם, ואפילו רחק יותר מזה. אבל מה אני רוצה בכלל? לא מצליחה לפגוש את עצמי. פועלת מכוח האינרציה, מהציפייה למצוא עבודה חלקית, להתחיל להתמקצע, הרי סיימת תואר. זה מה שאת אמורה לעשות.
אבל איפה אני בתוך זה. לא יודעת. באמת לא יודעת.

אני יכולה להיות שם, ולטפל, ולחייך, אבל אולי זו עוד מסכה עבה וחונקת. שמרחיקה אותי מעצמי, ממה שאולי נכון לי ואולי לא, שאני לא מצליחה לדעת מה הוא או לפגוש בו בכלל.

אני קוראת את התגובות של כולם, וזה נותן לי המון המון..כוח ונקודות למחשבה..
תודה מכל הלב.

 

[תמרה45]

הוריל'ה האהובה

את יודעת, אני זוכרת את עצמי במקומות כמו שלך, שאת מתארת, מול המראיינות
מצד אחד לא רוצה להיזכר בזה, כי זה ימים עצובים שהיו לי
מצד שני רוצה להיזכר כדי להבין אותך ולהיות אתך,
והלוואי ואני אצליח לכתוב לך מילים נכונות,
תראי, קודם כל אני חושבת, ואני אולי יכולה לומר וזה אפילו לא יזיז לך כי את מרגישה ככה,
אבל את לא מפגרת.. אני באמת חושבת שאנחנו פועלות ככה כי אנחנו לא מבינות / יודעות / רואות, משהו אחר, אפשרות אחרת.
יכול להיות שאת רואה את עצמך בכ"כ הרבה מקומות עבודה והתמקצעויות מסויימות, כי יש בך את הכח הזה ואת הרצון לזה,
ואת דוחקת בעצמך להיות שם עכשיו כבר.. כי בעצם- למה לא? יש לך תואר ביד, יש לך את הידע, אולי את הניסיון, ובעצם באמת- למה לא? {כביכול, לא באמת, כן?}.
תראי, אני מבינה את המורכבות של המקום הזה, אני באמת מבינה. את הרצון והצורך לרצות, שרק ככה יראו אותך ורק ככה תיראי ותהיי בעולם.
אבל למרות כל זה, הייתי מבקשת ממך, לעצור.
כל הדברים האלה, המקומות שאת יכולה להיות בהם, להצליח בהם, הם אחלה, יפים וטובים.
אבל באמת לגמרי צריך לעצור ולעשות בדיקה- איפה את? איפה את מונחת בתוך זה?
ולא לפחד מהבדידות שיכולה להיות שם.
מהבדידות שהעדר ההסכמה שלך לרצות יכולה להביא..
הריצוי, אני חושבת, כולל בתוכו הרבה דברים וגורמים.. הראשון שעולה לי עכשיו, זה כל ענין סמכות, וכל העניין של יש מישהו מעליי. אם זה עבודה אם זה הורים אם זה בעל או אחות או מוכר בחנות.
אולי זה יכול להיות עבודה שלך עכשיו מול העבודה.
קחי את זה כתירגול לעצמך.. תשבי, תבחני עם עצמך.. אפילו אל תתעסקי בלמה אני מרצה, בלמה אני צריכה / רוצה שיקבלו אותי. אלא פשוט תסתכלי עם עצמך על העבודה הזו ועל מה שהיא מציעה, ותבחני עם עצמך, איתך בתוכך פנימה.. האם את מוכנה אליה? רוצה אותה? אומץ גדול לנכוח שם. ואומץ גדול גם לקבל החלטה שמגיעה מבפנים.
זה אומץ, ולכן זה גם מפחיד. אני עשיתי את זה. אני הייתי שם. ונתקלתי בהתנגדויות מטורפות שלא מהעולם הזה.
וזה דרך, אני קוראת לזה: דרך אל הלב. הדרך שלך- אלייך.
אני יודעת שמתוך הלב שלך את תמצאי.. אל תפחדי לאבד.. דברים קורים, דברים מסתדרים..
וגם אל תפחדי לאבד חלומות... ואל תפחדי בכלל לחלום...
לחיים יש דרך להגשים את עצמם, בלי יותר מידי מלחמות ופחדים והשתלטויות וכו'...
הייתי רוצה לשמוע אם התחברת / הבנת, משהו, מכל זה?!....

 

[hory0]

את מרגשת אותי

שכל כך חשוב לך להגיב לי, להיות איתי ושאבין..את מקסימה.

המילים שלך כל כך יקרות לי. קראתי את ההודעה שלך שוב, ושוב, ושוב, והרגשתי שאני צריכה שיהיה פה מישהו, שיישב איתי ויגיד לי אותם שוב, כל רגע מחדש, עד שאצליח לשמוע אותם, להעיז, להבין, לקבל, למצוא את עצמי.

אני ינסה להזכיר לעצמי לקרוא את המילים שלך שוב ולחשוב עליהם, בכנות. כשאהיה מסוגלת.
אני מרגישה את האמת שיש בהם, ומרגישה שהיא לא נגישה לי..
והלוואי והיה מישהו שהיה יכול לגשר לי אותם. ואין. וזה כואב. (הטיפול הפך מורכב, והוא לא שם בכלל)

 

[תמרה45]

אז הנה אולי

זה איזה שהוא חלל שהדמיון או המחשבה יוכלו למלא... ואפילו להקריא לעצמך מדף..
אבל גם כך וגם כך יהיה בסדר..
שימי לך איזה משהו שמח בלב.. אולי שיר.. משהו שקצת יפתח לך.. לא לשם משהו.. אלא פשוט לשם עצמך!!!
כן, קראתי שהטיפול הפך מורכב..
במצבים כאלה הרבה פעמים אנשים אמרו לי - תבקשי ממישהו שיעשה את זה עבורך,
מישהו שיגשר, מישהו שיאמר, לא בטוח שתמיד מישהו יבוא לבד..
וזה טוב וזה עוזר..
אבל אחותי עכשיו בהריון והיא אומרת שאף אחד לא יכול להבין מה זה.. התשישות של השליש הראשון, התשישות הכללית שאופפת אותה.. היא באמת מאוד נחלשה..
ואני לפעמים שמעתי את מילותיה אלה.. וחשבתי / אמרתי לעצמי.. בסתר הלב ככה בלי שאף אחד ישמע.. יכול מאוד להיות שגם אצלי / אותי זה כך.. שיש משהו פיצי כזה קטן בליבי שאותו אף אחד לא יכול להבין... ואולי אף, לא לקחת...
אני לא אוהבת לומר את זה לעצמי כי יש בזה קצת מנימת הייאוש
אבל זה גם יכול להיות מקום של הרחבה, מקום של התעקשות.. אנחנו לא נכנעים.. ואנחנו ממשיכים, ומפתחים...
שלך
תמרה

 

[hory0]

תודה יקרה מאוד.

תודה על המילים, על החלל, על המחשבה. זה המון.

אני מצליחה להתחבר למה שאת אומרת ביחס לאחותך, ואני חושבת שלקבל את זה שיש בך משהו בפנים, שהוא בלתי נפרד ממך, והוא גורם לך לקושי ולכאב, ואף אחד לא יכול להבין, יש בזה מעבר לנימת ייאוש. אני שומעת בזה מקום של קבלה, של השלמה, של הבנה, שלך את עצמך. וזה מקום בריא. מקום שמודע למה מתרחש בתוכו, ואני מרגישה שמתוך מודעות, מתוך הכרה, מתוך קבלה, אט, אט, מוצאים את הכלים לצמוח.

מקווה בשבילך.
ומקווה ליום שאוכל לקבל, שאוכל לדבר בכאלו מילים רכות כשלך- אל עצמי..

 

[תמרה45]

(((-:

אהובה..! ריגשת אותי במילותייך!!!
אני מזדהה.. זו עבודה, מציאת האיזון שבי המקום החנוק חנוק חנוק לבין המקום הקיצוני לו זורק זורק זורק...
מציאת האיזון בין השניים.. דרך ל"נרמל" את החיים ואת עצמך...
מודעותך גם היא עושה נפלאות.. לך ולניסיונך!!!! והיא היא השינוי עצמו.. וגם הדרך אליו.. תמיד.
את מקסימה!!!
שלך באהבה,
תמרה..

 

[lital172]

אהובה יקרה

התרגשתי לקרוא שאת רואה את עצמך שם. מטפלת ומצליחה. אני מבינה מאוד את הבלבול שקיים בך. החד הזה שאת לא יודעת מה נכון לך . אני חושבת שם תתחילי לטפל שם יתלוו לזה רגשות אחרים. שהנה אני מצליחה ומתפקדת ויכולה לתרום הרבה ממה שלימדתי ועוד ללמוד. אז נכון שאולי זו מסיכה אבל יהיו ימים שלרגע תרשי לעצמך לחייך ולשמוח. ולבטוח בעצמך ואני חושבת שזו יכולה להיות תפנית חשובה בחיים שלך. פתאום לראות שאת יכולה לתת ויש בך הרבה מה לתת. לי אישית רק שהתחלתי לעבוד בגן ילדים מצאתי את עצמי סוף סוף . הצלחתי לראות את הטוב שבי. למשתי להגיד בקול גאה ושמח שאני טובה לילדים. וההרגשה הזו שווה את הכל. סוף סוף שמצליחים במשהו. ממש להגיד אני טובה . בהתחלה זה יקח זמן . גם אני בהתחלה שליאורי היה אומר לי את זה הייתי שמה ידי על הפנים ומפוחדת ולאט לאט למדתי לקבל את זה. להסתכל לזה בעיניים עלי. ולא לפחד יותר. היהל חשוב לכתוב לך את זה. גאה בך שאת הולכת ומנסה . זה כלכך לא מובן אליו. שולחת חיבוק גדול ונשיקה.

 

[hory0]

תודה ליטלי

המילים שלך יקרות לי מאוד. תודה שאת איתי, ומבינה את מה שעובר עלי..יש לזה משמעות רבה עבורי.
אני מקווה שאת צודקת, אני לא מאמינה שאני טובה כמוך..את נשמעת תמיד כזאת מדהימה, ואני לא עשויה מהחומר הזה..אבל תודה אהובה.

אוהבת אותך.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

את יודעת

התיאור שלך את הראיון ואת התחושות שלך לגביו הוא לא כזה חריג בעיני.
נראה לי שכמעט כל אדם שיוצא לשוק העבודה, בטח בעבודות טיפוליות, מרגיש דומה לזה, המון המון חשש, המון רצון להרשים, להגיד על כל דבר כן ולא לדבר על שום מגבלה שלך,
לרצות לעשות המון רושם ולהרגיש שלא עשית בכלל...
נראה לי ממש מתאים לסיטואציה הזו להרגיש ככה, זה באמת לא פשוט לצאת לשוק העבודה ולעבור את השלב הזה של ראיונות וקבלה.
אני מניחה שאצלך, כמו אצלך, הכל קיצוני קצת יותר, אבל בבסיס, אני חושבת שזה דומה לכל מי שנמצא בנקודה הזו.
וגם אם לא תתקבלי לעבודה הזו או שתרדי ממנה בגלל חוסר ההתאמה בימים, טוב להתנסות בראיונות ולהתחיל לטעום איך זה בעולם האמיתי...

תראי, אני מאמינה לך שלצאת לעבודה ובכלל להדרש לרמה של תפקוד והתחייבות זה קשה ומפרק.
הצד השני הוא שלהיות בבית, בלי לימודים ובלי עבודה, מזמין לשקוע לכל הבורות והתהומות הרגשיים, לדיכאון, לחוסר מעש,
כל מה שקיים עכשיו, ביתר שאת.
אני לא חושבת שהגיוני להשאר ללא מסגרת. אם את לא מסוגלת להיות בעבודה, אז את צריכה מסגרת כשלהי אחרת, אולי לימודי המשך או קורס או חוג. כל דבר שיוציא אותך מהבית ומהמיטה ויחבר אותך למציאות ולעולם בחוץ, ולא יאפשר לך להשאר רק עם השדים שלך.
אם את לא מסוגלת לשום דבר מהדברים האלו, טוב, אני חושבת שאת כבר יודעת שדעתי היא שמצב כזה מצריך אשפוז.

מקווה בשבילך להרבה הצלחה.

 

[hory0]

את יודעת

מפחיד אותי לכתוב את זה כאן ולתת לזה ממשות, אבל במכלול הכללי מאוד השבוע וחצי האחרונים יותר נסבלים. הטיפולים הפכו לסיוט וליאוש הכי גדול, אבל ביניהם אני שורדת בסדר. מבחינת הדיכאון. יותר מקודם. זה אבסורד. כן. אולי להיות במיטה כל היום, בלי מחוייבויות. דווקא מייטיב איתי. לא יודעת.
ואולי איזה תרופה דפוקה החליטה להשפיע עלי.לפתע.
ואולי זה שבערך ניתקתי קשר מקשר שסחט אותי רגשית משפיע עלי.
ואולי זה שכל הטיפולים בלתי נסבלים עושה לי טוב.
נו, באמת.
אבל בתכלס אני פחות בקריסה טוטאלית, ורוב הימים נסבלים. מודה.

לא יודעת אם זה טוב שהלכתי לריאיון, שפועלת מכוח האינרציה, ועושה מה שמצופה. תיאורטית זה נשמע טוב. אבל בפנים אני מרגישה שזה לעטות עלי בכוח מסכה עבה וגסה פי כמה ממה שקורה עכשיו. ואולי זה גורם לי להתרחק מעצמי, מהאפשרות שיהיה אחרת. מתישהו.
לא שאני מצליחה להיות מחוברת לעצמי כרגע, אבל אני עוטה פחות מסכות אז אני פחות מתרחקת ממני.

תודה על התגובה, המחשבה ועל האכפתיות שלך. תמיד.

 

[כבר לא ילדה4]

רק שמחבקת חזק