פתאום נזכרתי שיש לי עוד משהו להגיד.
אני לא יודעת אם אני יכולה להתנגד לתופעה של ההשתמטות מצה"ל. לרגע אני לא מזלזלת בחשיבות של הצבא למדינה, אבל עם כל הכבוד - יש אנשים שזאת באמת לא מתאים להם. לא לכל אחד מתאים משחק התפקידים של הצבא, לא כל אחד מסוגל להשתמש בנשק, לא כל אחד מסוגל להתמודד עם התנאים הפיזיים והחברתיים שיש בצבא, במיוחד בשירות קרבי. תגידו שזאת החובה שלהם למדינה, תגידו שאנחנו בסכנה קיומית ואין מקום ל"לא מסוגל, קשה לי", אבל קשה לי להסכים עם הטענות האלה. בזמננו הצבא כבר אינו קדוש, וזה לא רע. יש יותר מודעות, אני חושבת, למגרעות של צה"ל ולקשיים בו. אני לא יודעת מה עדיף: אנשים שרצים ל"ימי סיירות" כדי להתקבל לסיירת הכי מובחרת, להיות הכי שווים, או אנשים שעוצרים וחושבים לרגע האם זה בכלל טוב, שמדברים עם עצמם על המשמעות של להחזיק נשק, על משמעות השירות הצבאי בכלל. אני לא הייתי מוותרת על צבא - אמנם יש בצבא כמה דברים שמאוד קשה לי אתם 0קם בשירות לא קרבי), אבל אני יודעת שנאי יכולה להתמודד ושחשוב לי לעשות צבא, אני רואה בזה דרך לתרום, דרך שנאי מסוגלת לתרום בה למדינה. וכן, זאת גם הדרך המקובלת. מי שבוחר לא לעשות צבא, ראוי שנעודד אפשרויות אחרות שלו לתרום למדינה, כמו שירות לאומי, מאשר שנשב ונקטר איך הולך ופוחת הדור. מבחינת הרצון הכללי לתרום למדינה והמגורים בה - זה יותר מדאיג. גם אותי מעציב לראות אנשים שבכלל לא איכפת להם אם יגורו כאן או במקום אחר או אנשים שרק מחכים לרגע שיוכלו לברוח מכאן.
