ישראלים וישראל

[זולל מישמישים]

ישראלים וישראל

אתמול במפגש לכבוד החג, בין תאנה למישמיש, סיפרה מישהי שבכיתה של הבן שלה יש תשעה בנים שלא משרתים בצבא, פרופיל 21 וכדומה, ושזה הפך להיות תופעה רווחת. כמו כן היא טוענת שהילדים שלה וחבריהם לא רואים את החיים בארץ כאפשרות המועדפת. ושאלתי היא: עד כמה, לדעתכם, יש לישראלי המצוי זיקה לישראל? ומשהו שאולי קשור לעניין: על התאנגלזותה של העברית (ותודה לגנגי ולפורום אח"לה על הקישורית. מאמר קצת ארוך - אבל תקראו לפחות את הפתיחה.)

 

[מוגג]

כל המדינה פסיכית

ומי שהולך לצבא - משוגע לכן התרבותם של נקניקי קב"נוס היא תהליך נורמלי. כמו שאמר האדמו"ר נ"ע מאיר אריאל: מה, אני לא נורמלי להיות נורמלי?! אני לא נורמלי! והנה כתבה בעניין דומה - הכסף גורם לאנשים ליקויים לימודיים.

 

[hillelg]

כתבה מצויינת

ובאמת זה מעלה תהייה: אם אנשים עם ליקויי למידה (אבל חכמים ומבריקים) זכאים להקלות וכו' - למה שאנשים עם פיגור שכלי לא יזכו להקלות דומות? ולפני שאספוג כאן מטר אבנים וירטואליות מקהילת הדיסלקטים בפורום כאן, אומר שאני שואל על הגבולות - לפי מה נותנים תעודת בגרות, תואר וכו' - כי אם זה לפי היכולת להסתדר בכתיבת מאמרים (למשל) הרי שלדיסלקטים מסויימים באמת זה יהיה קשה יותר. וכן הלאה.

 

[lexigali]

גם בעיני הגבולות מאד לא ברורים.

אבל ה"התאמות" נמשכות לתוך החינוך הגבוה, והגבולות ממשיכים לא להיות ברורים גם שם, כך שמהבחינה הזאת אין עם זה בעיה, כביכול. וכך, נגיע למצב (אם עוד לא הגענו) שגם באוניברסיטה מותר לכתוב בשגיאות כתיב, לעבור בחינה במחלקה לאנגלית עם מילון אלקטרוני, ולבסוף, נניח, להיות מורה שכותב בשגיאות כתיב על הלוח. אני חושבת שמערכת החינוך, מעצם אופיה, גורמת למצב של מלכוד בעניין ההקלות למיניהן. המערכת למעשה בודקת את היכולת וההשגים במקצועות שונים. טבעי שלא כל אחד יהיה טוב בכל (= שלכל אחד תהיה "לקות" כזאת או אחרת). מצד שני, התחרות וההשגיות הן כה רבות, והציפיה של המערכת והסביבה שנהיה חפים מאותן לקויות לחלוטין, גורמת לחיפוש אחר "התאמות" למיניהן. זה פתרון על-פני השטח לבעיה עמוקה בהרבה בשיטה כולה, שאינה מתייחסת מראש לצרכים פרטניים. אותי המלכוד הזה מקומם, ומתן ההקלות הגורף (מעבר לעניין הכספי) גם מקומם. כמו שרמז הלל, בסופו של דבר זה גורם בעיני להדרדרות כללית.

 

[ג זה גמל גדול]

העתיד כבר כאן

כמורה באוניברסיטה, ובמכללה למורים, אני יכול לומר בודאות: גם באוניברסיטה מותר לכתוב בשגיאות, ומורים רבים יוצאים לשטח עמוסי שגיאות כתיב לעיפה, ובעלי עברית לקויה באופן כללי. נכנסתי למערכת רק בשנה שעברה, ואין מלים לתאר את הזעזוע הראשוני. הדרך חזרה תהיה ארוכה וקשה עד מאוד.

 

[צימעס]

חותמת על זה

בלי לדון ב-אילו שעורי בית נותנים/מקבלים ומה מטרתם, רמת השפה, ניסוח, התבטאות של תלמידים בכתב מאוכזבת מאוד.

 

[אלי ו.]

הענין פשוט

אם אדם בעל פיגור שכלי משיג את כל הידע הדרוש, אין שום מניעה לתת לו את כל ההקלות בעולם כדי שיוכל להמחיש לבוחן את ידענותו. חשוב על כך. נניח שילד מפגר, מצליח לעשות את הבלתי יאומן וללמוד את חומר הלימוד לבגרות. האם נאמר שרק בגלל שטכנית הוא אינו יכול להמחיש את הידע שלו באותה דרך כמו ילדים אחרים הוא אינו זכאי לאותה תעודה על אותו ידע? אנחנו נותנים לזנב לכשכש בכלב! העיקר אינו מבחן בכתב ב 4 שעות, העיקר הוא שהילד רכש את הידע. אם הילד יכול להמחיש את אותו הידע בעל פה, או שבגלל מגבלותיו זה יקח 6 שעות במקום 4, למה לא?! אף אחד לא מציע לתת ציון עובר למי שפותר 2+2=5 מה שמציעים זה אפשרות להמחשת אותו הידע בצורה קצת שונה. אני לא מבין מה הבעיה בזה (מלבד בירוקרטיה וכאב ראש לבוחנים)

 

[גרי רשף]

זה הכל בכאילו..

יש לי הרגשה שלא ירחק היום ונערים יוכלו לקבוע שיאי עולם בריצה ל-100 מ': הם ירוצו את זה ב-16 שניות (תוצאה בינונית ומטה), אבל לאחר שנפחית להם 25% בשל ליקויי ריצה ועוד 10% כי הם עולים חדשים ועוד 20% כי הם תושבי קו עימות, נישאר עם 8.64 שנית שאפילו בן ג'ונסון עם סטרואידים לא יצליח.. והנמשל- תלמיד שמקבל 100 באנגלית לאחר שהתעלמו משגיאות כתיב, נתנו לו להשתמש במילונית, נתנו לו תוספת זמן, נתנו לו בחינה על חומר מצומצם וכו'; יש לו ציון מצויין אבל אנגלית אינו יודע; גם אם כל ההקלות ניתנו לו בצדק.

 

[אטיוד5]

ממש היום בבוקר ..

היינו אצל המנהלת. הבן שלי זכאי להקלות. אמרתי שאני חושש לתת לו אותן. שילמד להתמודד, בחיים גם לא יתנו לו הקלות. מה דעתכם? ספרטני מדי? כלומר, אני מבין שיש גבול. יכול להיות שהוא מבריק וחכם ויודע את התורה ורק משום שאינו כותב היטב (דיסגרפיה) הוא מקבל ציונים פחותים. וזה מוביל להרגשת כשלון, ולקבעון ההרגשה הזאת, ולהתנהגות של חבל"ז בעיקבותיה וכו', ואם זה באמת המצב אז מוטב לתת הקלות. מתי מחליטים, לדעתכם, שמסוכן מדי לא לתמוך בצורת הקלות?

 

[גרי רשף]

דעתי האישית

אם הבעיה היא שיש לו קשיים בכתיבה (נניח) ולכן אינו מצליח לכתוב תשובות ברורות ומסודרות בכתב יד כמו תלמידים אחרים שידיעותיהם כשלו- ההקלות מוצדקות. הרי הוא נבחן על ידיעותיו בתנך או באנגלית ולא על כתיבה תמה. לעומת זאת אם הוא מתקשה כמו רבים אחרים במתימטיקה, וגם בגיל 18 לוקח לו זמן רב לחשב כמה זה 3 * 5, יהיה קצת מגוחך לומר שהוא "לקוי מתימטיקה" ושיש להתעלם משגיאות חישוביות בטווח של 10% מהתשובה הנכונה.. לדעתי כל אחד מאיתנו "לקוי" באופן זה או אחר. אם להעיד על עיסתי- אני זוכר בעל פה לא יותר מ-5 מספרי טלפון, לוקח לי כמה שניות להיזכר תוך כדי נהיגה היכן שמאל והיכן ימין, אינני שם לב כשהגיטרה אינה מכוונת (אלא אם כן עושים לי פרצופים), וכשהייתי מורה לא הצלחתי לזכור את שמות התלמידים גם לאחר חודשים ארוכים. אני בטוח שכל אחד יגלה "לקויות" אצל עצמו: קשיים בלימוד שפות זרות, חוסר ישע טכני, אי סדר כרוני וכו'. עם בעיות מתמודדים.

 

[גנגי]

צריך לשקול

עד כמה הילד מתקשה באמת. אם הקשיים אובייקטיביים ונובעים מבעיה שאינה ניתנת לתיקון ומפריעים לילד באמת להתמודד עם הדרישות במסגרת הזמן הנתון בשיעור, אולי יש מקום לשקול הקלות. אני מתנגדת להקלות גורפות שניתנות במקרים של דיס-משהו. מנסיוני בהוראה (גם מתקנת) ראיתי שכשדורשים יותר ממישהו הוא מגיע להישגים גבוהים יותר, וכשמקילים ההישגים צונחים (למעט יחידי סגולה שיש להם הנעה פנימית יוצאת דופן). זה נכון בכל המקרים שראיתי, בלי קשר לחומרת המצב האובייקטיבית. אם אתה סבור שההקלות לא ממש הכרחיות, אני חושבת שעדיף באמת לוותר עליהן, או לפחות לצמצם אותן למינימום.

 

[other side of life]

אני מסכימה.

כשהייתי קטנה, כשליקויי למידה גרמו עדיין למבוכה (אצל הילד עם הבעיה) וכשסימנו לי איקס גדול ואדום על השגיאה היחידה שלי בחוברות "בלי סודות" - למדנו. השגיאה לא חזרה. גם נפשי הרכה והתמה לא נפגעה כהוא זה. אצל שאר הילדים היו יותר איקסים. עזרתי לחלקם. בסופו של דבר כולנו - אף אחד מאתנו לא אובחן, כי אף אחד לא ניסה לאבחן אותנו - כתבנו בלי שגיאות כתיב, למדנו מה שצריך ללמוד וידענו מה שצריך לדעת. ואני תוהה: הייתי "ילדת פלא" שהיתה טובה בלימודים (הקסם פג די מהר, אגב). יכולתי ללמוד מתמטיקה, למשל, בצורה מתקדמת יותר, עצמאית. למה לא עשיתי כך? כי לא הייתי צריכה, כי לא הייתי מודעת לצורך. כי זה לא חלק מתוכנית הלימודים לשנה הנוכחית. כך ילד שלא צריך לכתוב נכון (המורים לא מתקנים, הוא אובחן כלקוי למידה) לא ינסה לכתוב נכון. אין בזה צורך, אמרו לו שהוא בסדר גם בלי שיתאמץ לכתוב נכון. הגענו למצב בו יש עשרות ילדים שטוענים "אל תתקן אותי, אובחנתי כלקוי למידה" - ויש לרובם שגיאות כתיב רבות יותר מאלו של לקויי למידה ממוצעים.

 

[shellyland]

כן. ספרטני מדי.

עם הילד לא מסוגל להבחין בין 23 ל-32 או בין אמצע לעמצא (שיו, אןי לכם מושג כמה זמן לקח לי לכתוב את זה!) לא יעזור כמה תכריחו אותו. אין לו החלק המוח שאחראי על היכולת הזאת והיא אינה נרכשת. הדבר היחיד שזה יגרום הוא לדימוי עצמי שלילי של הילד על עצמו, שיכול להזיק לו בעתיד ולמנוע ממנו להגיע להישגים אמיתיים. אני רוצה לשנות את הטרמינולוגיה ולהשתמש במילה "המאמות" ולא "הקלות". לא מנסים להקל עליו את החיים אלא להתאים את תנאי מהערכת לצרכים שלו. בחיים אין התאמות? ודאי שיש! אפילו פה בפורום, יש חוק-לא-כתוב שלא צוחקים על שגיאות כתיב של דיסלקטים, למשל. אצלי בעבודה אני תמיד, אבל תמיד, מעדכנת את המנהלים/מזכירות שלי לא לסמוך עלי לעולם בעניינים שקשורים במספרים וחישובים. הם מקבלים את זה ובודקים אותי. אני חושבת שבמקום להכניס לילד לראש שהוא לא מספיק טוב בשביל העולם צריך להכניס לו את הביטחון בכל שהעולם צריך להיות מספיק טוב בשבילו. ילד שיודע להגדיר מה הם הצרכים שלו ולעמוד על כך שיוכל לקבלם יזכה להישגים הרבה יותר גדולים וחיים הרבה יותר בריאים מזה שלומד להסתפק בבינוניות כי "החיים קשים ואתה לא יכול להתמודד".

 

[אטיוד5]

תודה למגוון הדעות.

 

[תופס עוגב]

אולי כן, בכל מקרה - בזהירות.

כשהייתי בביה"ס הִלכו להן השערות שאני אולי... אם בכתבה דובר על פער של שני ציונים בין בחינה בע"פ לבחינה בכתב - בכמה מקצועות זה היה המצב במקרה הטוב (או פער גדול עוד יותר). לא אובחנתי בביה"ס. הלכתי למורות פרטיות באנגלית שלא הועילו (לבד אולי מלחשבון הבנק שלהן ולהרגשה של הורי ושלי שאנחנו עושים כל מה שניתן). אובחנתי כדיסלקטי/דיסגרפי בשנה האחרונה של לימודי לתואר ראשון בחינוך (גם אז - לא לצורך הקלות, אלא בעצם, דרך קורס בפסיכולוגיה חינוכית, שעסק גם בקשיי למידה כאלה ואחרים). בראיה לאחור - סביר שאם הייתי מוכר ככזה בביה"ס, ציוני הבגרות שלי בחלק מהמקצועות לפחות, היו טובים יותר. מאידך, אם הייתי מוכר ככזה בביה"ס, זה היה נותן לי לגיטימציה להשליך את יהבי על כל מה שלא היה הולך לי, מה שהיה אולי הופך את חיי לקלים יותר, אבל לבטח הייתי לומד פחות (=גם מפיק פחות מהלימודים בביה"ס). מעבר לכך, בהמשך לימודי האקדמיים, אין ברירה, אני חיב להתמודד גם עם כל מה שקשה לי. אם אעשה לעצמי הנחות (שבאוניברסיטה בה אני נמצא הן בכלל לא בגדר אפשרי) - אולי אצא אם תואר, אבל בפועל, הוא לא יהיה שווה הרבה. אז במקומות הקשים אני קצת יורק דם, או מבקש עזרה מאנשים טובים (בעיקר מאישה מאוד טובה

) אם בכך שלעיתים רחוקות יקריאו לי קטעים (כדי לחסוך זמן קריאה אינסופי) ואם בכך שיעברו על עבודות שלי ויגיהו אותן (תמיד). (לגבי כתיבה ברשת, למי שתהה, זה פשוט לוקח לי הרבה זמן, ואני בודק את עצמי די הרבה). מאידך, מה שנכון לי לא בהכרח נכון לשלילנד או לבן שלך או לכל אחד אחר. לכן לדעתי, אולי כדי למנוע תיסכול (ואולי בשביל שזה לא יעצור אותו בעתיד, בגלל ציון כזה או אחר), כן לקחת קצת מההקלות, אבל באמת במשורה (בדקתי עכשיו במילון), כדי שלא יפספס את מה שהוא יכול. דעתי הלא מקצועית.

 

[זולל מישמישים]

מבהיל

כלי שנועד כדי לעזור לחלשים (ללקויי הלמידה), משמש את העשירים כדי להשיג יתרון נוסף על פני האחרים, ועם גיבוי מלא מצד מנהלי בתי הספר באזורים המבוססים.

 

[אלי ו.]

מותר לכפור בעיקר?

למה לעזאזל צריך לחפש הקלות? למה מבחנים נכתבים בצורה כזאת שהנבחנים צריכים תוספת זמן? מה היה קורה אילו היו כותבים מבחנים קצרים יותר או נותנים יותר זמן לענות על השאלות? המבחן בא לבדוק ידע, לא יכולת לענות על השאלות במינימום זמן. אם התופעה שבסוף הזמן הקצוב יותר מרבע מהכיתה לא סימו לענות, הבעיה אינה של התלמידים אלא של מנסח המבחן! שאר ההקלות המקובלות הן: הקראה של המבחן - לא ממש הקלה לתלמידים לא דיסקלקטים תשובות בע"פ - שוב לא ממש הקלה. (אם כי יכולה להיות אם השואל "מתחשב") צמצום במספר השאלות שזו באמת הקלה שלא רבים מקבלים.

 

[צימעס]

../images/Emo45.gif נכון - חלק מהבעיה טמון בבחינות

אילו הבחינות לא היו תלויות זמן, הארכה היתה עוזרת רק לתלמידים עם בעית זמן רצינית. אילו בחינה בע"פ הית *שקולה ברמתה* לבחינה בכתב (ולא בחינה זהה!), לא היה כלל יתרון לבחינה בע"פ. וכו' וכו' ואז ההקלות היו באמת התאמות, ולא הקלות. קיבל פרופסורה ע"ס פרסום יחיד. מצ"ב פתק מהקלינאי.

 

[גרי רשף]

למה תוספת זמן

1. כשהמאבחן אינו מוצא אף ליקוי למידה הוא "ממליץ" על תוספת זמן. אין לזה קשר ללקויות למידה מכיוון שמי שהופך אותיות יעשה זאת גם אם יקציבו לו כפול זמן. 2. מי שמקבל תוספת זמן מופנה לאיזו פינה בחדר המורים או בחדר של בעל תפקיד זה או אחר, ושם הוא יכול להעתיק באין מפריע. 3. תוספת הזמן נותנת אשליה כאילו היא עוזרת. נניח ששואלים תלמיד כמה זה 2 + 3 : לוקח לו שניות ספורות לכתוב שזה 5, ואז ככל שיש לו יותר זמן הוא יכול "לבדוק את המבחן" ולהתחיל להרהר שמא התכוון המורה להתחכם והתשובה היא 23 דרך משל, וכך ככל שיש יותר זמן מיותר- אפשר לעשות יותר דברים מיותרים ולהקדיח התבשיל. 4. "לי יש ולך אין" הוא סטטוס שכל ילד עברי שואף אליו. כפי שציינת- אין צורך ב"הקלות" אלא לאפשר למי שיודע להראות מה הוא יודע ולא להיפגע בשל מיגבלות שאינן קשורות לחומר הבחינה. הגישה שמשתמע ממנה שמי שיש לו בעיה דורשים ממנו פחות- מקוממת. זה בערך כמו לומר ש- 4 = 2 + 3 אם יש לך אישור שאתה "דיסמתימטי".

 

[maoz9]

תגיד מיסטר גרי- אדוני המהגר קיבל

תעודה אקדמאית בתור טמבל בוגר , או שהוא עדיין עובד על כך במרץ?