ירושלמים, אתם בסדר?

[סלבו לוי]

גפני, בלי קשר לפוליטיקה

גם אני הייתי שמח לאכיל הרבה פיות של ילדים רעבים במדינות עולם שלישי, הבעיה שהמשכורת שלי לא מספיקה לזה. לא חושב שמדינה שבה ילד מחביא בכיס את האוכל שהוא מקבל בגן, כדי שיוכל לתת לאימו הרעבה - יכולה להרשות לעצמה לתת קיצבת סעד למישהו שכרגע לא יכול לעבוד, כי יש סגר. get real!

 

[gafni]

מסכים איתך במאה אחוז ומוסיף

למה לשלם פיצויים לנפגעי פעולות טרור ? ,שהערבים ששלחו אותם ישלמו. ולסבסד את הפול של חברות הביטוח לשם כיסוי פיצויים לנפגעי גוף בתאונות דרכים ? ,שהנהגים הפוגעים ישלמו. והמובטלים העצלנים שלא מחפשים באמת עבודה ,למה לשלם להם קיצבת סעד ?. אפשר לחסוך המון כסף למדינה ואחר כך נשקיע אותו בחינוך ...של הילדים...שלי ורק שלי כי הם מחוננים ,למה שנשקיע בטמבלים ?

 

[chinabird]

../images/Emo39.gif

 

[סלבו לוי]

גפני, תקום ותגיד לי

שאותו מקרה עם הילד, חשוב לך פחות מאשר תושב שטחים. אודה על האמת ובלי טיפת ציניות - כשקראתי על המקרה בעיתון, הזדעזעתי כפי שמעולם לא הזדעזעתי. הרגשתי שפשוט בא לעזוב את הארץ. איך אפשר לישון בלילה בשקט (אני, אתה ושאר נכבדי המדינה הנאורה שלנו), כשילד בן 5 מחביא את ארוחת הגן שקיבל כדי שיוכל לתת לאימו הרעבה? יותר חשוב בעיני, שאותו מקרה, לא יקרה במדינת עולם שלישית כמו שלנו (בלי טיפת ציניות!) - הרבה יותר חשוב בעיני מאשר לתת קיצבה לאדם שאינו תושב ישראל. אפשר לצטט פה אינסוף משפטים, כמו עניי עירך קודמים ודומיהם. בסופו של דבר, לא אוכל לשנות את אשר ליבך חושב.

 

[gafni]

אני קם ואומר -אתה כמעט צודק

צריך לתת לילד וגם לנסות לעזור לפלסטיני. אני יותר בכיוון של שרים נוסעים בסובארו,קיצוץ בלשכות והעברת ראש הממשלה ללישכתו החדשה והמשפחתית במעשיהו. סדרי העדיפויות הלאומיים שלנו מסריחים ,ואם אתה לא מאמין בקר בלישכה ממשלתית לבחירתך -צפויה לך בחילה.

 

[isaacl]

ובמקרה הזה

אני מסכים עם סלבו. נכון. סדרי העדיפויות הלאומיים מסריחים, וקשה להתגבר על הבחילה, אבל באשר לסדרי עדיפויות של סעד, אכן עניינו קודמים. פשוט לא נוכל לעמוד בעלויות של סיוע שכזה. אני חושב שאסור לעשות הבחנה בין דם לדם כשמדובר בחיסול פושעים, ולכן אני אישית נגד סיכול ממוקד. הרי לא יעלה על הדעת שננקוט סיכול ממוקד כשמדובר בפושע ישראלי. אבל לא יתכן שלא נפעיל מדרג כאשר מדובר בסעד. על פי ההיגיון הדורש שוויון בין אזרח למי שאינו אזרח, נצטרך לחלק את כספי הסעד מבנקוק ועד קולומביה. ובאשר לטיעון שלך, שאנחנו צריכים לדאוג לתנאים נוחים בעיו"ש כדי שהם לא יתקיפו אותנו מתוך יאוש, אם הבנתי אותך נכון, ההיגיון הכלכלי פשוט פועל אחרת. מה שיקרה הוא שסיוע המנוגד לכיוון הכלכלי יגרום לתלות שרק תגביר את העוני ואחר כך את היאוש. אכן קשה לגור ליד העולם השלישי, אבל אולי לצערנו, מדינת ישראל לא הוקמה ביער השחור.

 

[WaveGal]

אפשר להתחיל מזה

לזה יש כסף מאת שרה ליבוביץ-דר בשבוע שעבר אישרה ועדת הכספים של הכנסת חמישה מיליון שקלים לשמירה על בתים יהודיים בעיר העתיקה בירושלים. כמיליון שקלים מיועדים לשמירה על מה שמכונה ביתו של ראש הממשלה אריאל שרון ברובע המוסלמי. הבית המפורסם אינו ביתו של שרון. הוא לא קנה אותו מעולם והוא אינו רשום על שמו. הבית שייך ל"הקדש ויטנברג משה בן ראובן". הוא נקנה על ידי משה ויטנברג ב-1884, והוא הוריש אותו להקדש שמטרתו לפעול "לטובת עניי העדה האשכנזית בירושלים, למוסדות חינוך ובריאות ולטובת עניים בכלל". ב-1987 השכיר ההקדש את הבית לעמותת עטרת כהנים אשר משלמת להקדש כמה מאות שקלים בחודש דמי שכירות עבור הבית הזה ודירות נוספות במתחם. בדצמבר 87' ערך שרון טקס חנוכת בית בהשתתפות פוליטיקאים רבים. מאז כמעט שלא ביקר במקום. מלשכת ראש הממשלה לא ענו השבוע על השאלה מתי ראש הממשלה היה בבית בפעם האחרונה. ככל הידוע, ביקורו האחרון בבית היה ביוני 2000. הוא גם תיכנן להגיע לבית לפני העלייה להר הבית בספטמבר 2000 אבל החליט שזה יהיה מעשה מסוכן מדי. באמצע שנות ה-80 פונו חלק מהתושבים הערבים מהמתחם. שרון חיבר שתי דירות לדירה אחת. חלק מעלות השיפוץ נפלה על משרד המסחר והתעשייה, ששרון עמד בראשו באותה עת. את טקס חנוכת הבית מימן פול כהן, מיליונר צרפתי. היהודים שגרים במתחם מאושרים. ראשי האומה צריכים לגור במקום הכי קדוש, אמר ל"הארץ" מתי דן, מנכ"ל עמותת עטרת כהנים ביוני 2001. מעתה המקום הכי קדוש גם מאובטח היטב. (מוסף הארץ פב 2004)

 

[שי רגב]

אלישיר

תחשוב על זה: (אמנם קלישאה עבשה, אבל ...) "מים שקטים חודרים עמוק". הגלים והסערות מתנפצות על הסלע, אבל הבלייה האמיתית נעשית ע"י ליכוך הגלים האין-סופי במשך דורות. השקט אינו מעיד על המפנה שחל בלבבות ובתודעה. ואת השינוי שנעשה ע"י הכירסום השקט, האיטי, החודר עמוק פנימה, קשה הרבה יותר לשנות, מאשר את השינוי החד, הפיתאומי, המוחצן, שנעשה ע"י פיגוע אחד, גדול ו-"יוצא דופן". אל תירא ישראל!

 

[אלישיר]

אני לא ירא, כמו שכועס.

בעזי"ת יש לך פחד למות? יש למישהו? סיוט של חלקי גופות. אפילו במשחטת תרנגולות, יודעים יותר טוב לשמור על נקיון סביבתי. אלפיים שנה שחטו ושרפו אותנו. באנו לכאן... ושוחטים ושורפים אותנו. מנקודת לחימה של אמנות לחימה, צריך לחפש במצב כזה, או את הקמיקאזה או את הספוקו. אני אפילו לא שונא, רק ופשוט כ-ו-ע-ס. כעס כזה, שבא להחריב את כל העולם. איך אומרים באידיש אמא של מתאבד? -שהידישע מאמע.

 

[chinabird]

הנה מנהג יהודי נאה שרצוי להיפטר

ממנו: "באנו לכאן ושוחטים אותנו". אפשר אולי להפסיק עם זה? כולנו אנשים מבוגרים, פחות או יותר, ולכן אני מכריז: "אלישיר, בוקר טוב וברוך הבא אל המציאות!". המציאות היא לא תמיד מקום נחמד, נכון, אבל לרוב היא מקום מורכב ("מסובך", אם אתה פסימי; "מעניין", אם אתה אופטימי). במציאות יש כל מיני דברים מעבר לגורל היהודי (או הארמני, או הפלסטיני, או וכו' וכו') רב השנים. יעודד אותך אם אספר לך שברחובות עזה או חברון המצב גרוע יותר? שברחובות בלפסט היה גרוע לא פחות? ודאי שלא. אבל אולי כדאי לזכור שהמציאות אמנם אינה מקום של "הכל התחיל מהכיבוש של 67'", אבל גם אינה מקום של "נתנו הכל ואויבינו אינם מוכנים לשלום". הכוונה, בקיצור, לכך שאם תבוא אל המציאות ובידך הימנית גישת "זה גורלי הלאומי וככה עושים לי", יש להניח שבינתיים תעשה ידך השמאלית מיני מעשים שיבטיחו כי המציאות אכן תתאים לתפישה שהציגה יד ימין.

 

[chinabird]

ועכשיו תגובה שקולה יותר,

והתנצלותי על ההשתלחות; אני ירושלמי מעורער, וזה הפיגוע השני שמתרחש במרחק דקה וחצי הליכה מביתי בחודשים האחרונים. אני לא חושב שניתן לצפות לזעזוע מחודש בכל פעם שמתרחש אירוע נורא שכבר היה לשגרה. אנשים לומדים להיאטם, ובעיקר להדחיק, שאחרת לא יוכלו להמשיך לחיות. כמוך, על כל פנים, אני מאמין שזה חבל - ולו משום שבסופו של דבר הדברים מתפרצים במיני דרכים אחרות (ואלימות).

 

[אלישיר]

גם אני ירושלמי מעורער.

בעזי"ת אין לי כח לפוליטיקה כבר מזמן. מה אכפת לי כבר מה יעשו, מי עשה, מי התחיל ראשון, איפה הגננת, ואת מי קברו היום בארגז חול. בא לי לבכות בכי, בא לי לצרוח. בעצם, בא לי לתפוס מישהו, לא אכפת מי, אבל הכי טוב מהסוכת אבלים על האל-שאהיד, ולמשך חצי שנה כל יום לחתוך ממנו פרוסת נקניק של חצי סנטימטר, ולעשות כויה -כדי שעד מחר לא ימות מאיבוד דם. אבל לא בא לי לעשות את זה באמת. גם כשהחתולים מתעללים אחד בשני אני מתפלל שיגור סוף סוף זאב עם כבש ויבוא סוף לסבל. אפילו יתושים שבאים לעקוץ, אני מתעקש שלא להרוג. בטח שכבר אי אפשר להזדעזע. כשנחתכת גפה, למשל, הגוף מתחיל ליצר הירואין. הזעזוע היחיד שמזיז, הוא זה שנוצר ומורגש אישית, ממגע גזי ההדף של חומר הנפץ, עם הבשר. תגובה שקולה יותר גם אני? רק כאב. זה מה שכתבתי ב"אני זוכר את קו 18 הראשון".

 

[Raffael]

האמוטיקון של החיבוק לא ממש מתאים

אידיוטי וזחוח מדי. אז אני שולח לך אחד מילולי. מאוד מבין את ההרגשה שלך. ושל גפני. ושל כולנו. מקווה שה "יהיה טוב" הזה יגיע פעם. שיגיע כבר.

 

[אלישיר]

תודה

 

[אליקום]

מי שהתחיל זה הממשלה

הרי מה כל היום הן נהנים שאזרחים שלנו מתים מה אתה חושב. כשיש לך ראש ממשלה שאין לו אלוהים פושע ולא איכפת לו מהאזרחים שלו. אם הוא היה רוצה רוצה הוא היה מפסיק את כל המצב הזה. אבל הוא אוהב לראות דם זה ישקיט את המצב מהכישלונות שלו. הרי הוא לא גירש מחבלים ולא חיסל את עראפת ואת מנהיגי הטרור. לא בונה את הגדר האררורה הזאת עד הסוף. אז מה אתה מתפלא כשפלסטיני חיי בכיבוש ובעוני אין דרך אחרת למרוד. אנחנו לימדנו אותם איך תחשוב מרגיש בן אדם כשמישהו יבוא אליו היי אני חזרתי אחרי 2000 שנה שלא הייתי פה עכשיו יאללה עוף. לדעתי שים גדר עוף מהשטחים תן להם מדינה אל תתן להם גרוש חשמל ומים ולעבוד אצלנו הם רוצים ליתחילו מאפס.