ים של דמעות ../images/Emo7.gif
סינגליות קשורה לרוב בדמעות, וזה לא משנה אם אנו נפרדנו מהצד השני או שהצד השני החליט "לחתוך" את הקשר איתנו. פרידה היא לא אירוע שהולכים לחגוג אותו ומזמינים אליו את כל המי ומי, על מנת שיבואו להרים איתנו כוסית לחיי הפרידה (אם כי שמעתי שלגבי גירושים, יש כאלה שדווקא חוגגים את האירוע. מעניין למה יש הבדל בין סינגליות לאחר גירושים לבין הסינגליות של רוב חברי הפורום כאן או שזו רק דיעה שלי? - בכל אופן זה אולי מתאים להודעה אחרת ואולי שווה שרשור נפרד). אז מתי היתה הפעם האחרונה שבכיתם בגלל הצד השני? האם שמתם לב לשינוי שחל בכם בענין הדמעות? האם ככל שעברו השנים התחשלתם והתחזקתם ממערכות יחסים והיום אתם בוכים פחות מאשר פעם? אז מה איתי בעצם? הפעם האחרונה שבכיתי היתה לפני בערך 4-5 חודשים בגלל מישהו. זה היה גם טוב וגם רע, לא ידעתי בדיוק איך להגדיר את זה, הייתי מאוד מבולבלת ונסערת, מצד אחד רציתי אותו, מצד שני לא הבנתי אותו, מצד רביעי הוא צדק בכל מה שהוא אמר לי, מצד חמישי גם אני צדקתי, מצד שישי כבר הפסקתי לספור והתחלתי לבכות והדמעות לא הפסיקו לרדת, יצרו להם ממש נחלים על לחיי. ככל שעוברות השנים מתבגרים, מתחשלים ומקבלים נסיון. נכון להיום, ברגע זה ממש - ינואר 2004, אני יותר חזקה בהרבה (או אולי כך אני חושבת ואולי אני בכלל לא מודעת למצב כלל וכלל?), אך לפני 4-5 חודשים - שזה לא ממש לפני הרבה זמן - בכיתי, ממש סרט תורכי היה אפשר לעשות אם היו מצלמים אותי איך שאני בוכה. כשחשבתי על זה עכשיו - אני כבר לא יודעת מה לחשוב. מצד אחד אומרים שמתחזקים ומתחשלים עם השנים, וגם אני מאמינה בזה. מצד שני חשבתי לעצמי - שושי אם היית עוברת עכשיו הליך של פרידה כואבת, כמה זמן היה לוקח לך להתאושש מזה? לא היתה לי תשובה לשאלה הזאת. לא עלתה מחשבה בראשי - אני אהיה חזקה, אני לא אפגע כמו בעבר, זה יהיה לי קל, פשוט נשארתי נטולת מחשבות לאחר המחשבה הזאת ולפי זה הסקתי - שככל שאנו מקבלים יותר נסיון, ככל שעוברות השנים יותר ויותר וככל שאנו מתחשלים יותר ויותר ממערכות יחסים שעברנו - הכל זה אשליה. ברגע האמת - המציאות אחרת לגמרי. מחשבה מפחידה
סינגליות קשורה לרוב בדמעות, וזה לא משנה אם אנו נפרדנו מהצד השני או שהצד השני החליט "לחתוך" את הקשר איתנו. פרידה היא לא אירוע שהולכים לחגוג אותו ומזמינים אליו את כל המי ומי, על מנת שיבואו להרים איתנו כוסית לחיי הפרידה (אם כי שמעתי שלגבי גירושים, יש כאלה שדווקא חוגגים את האירוע. מעניין למה יש הבדל בין סינגליות לאחר גירושים לבין הסינגליות של רוב חברי הפורום כאן או שזו רק דיעה שלי? - בכל אופן זה אולי מתאים להודעה אחרת ואולי שווה שרשור נפרד). אז מתי היתה הפעם האחרונה שבכיתם בגלל הצד השני? האם שמתם לב לשינוי שחל בכם בענין הדמעות? האם ככל שעברו השנים התחשלתם והתחזקתם ממערכות יחסים והיום אתם בוכים פחות מאשר פעם? אז מה איתי בעצם? הפעם האחרונה שבכיתי היתה לפני בערך 4-5 חודשים בגלל מישהו. זה היה גם טוב וגם רע, לא ידעתי בדיוק איך להגדיר את זה, הייתי מאוד מבולבלת ונסערת, מצד אחד רציתי אותו, מצד שני לא הבנתי אותו, מצד רביעי הוא צדק בכל מה שהוא אמר לי, מצד חמישי גם אני צדקתי, מצד שישי כבר הפסקתי לספור והתחלתי לבכות והדמעות לא הפסיקו לרדת, יצרו להם ממש נחלים על לחיי. ככל שעוברות השנים מתבגרים, מתחשלים ומקבלים נסיון. נכון להיום, ברגע זה ממש - ינואר 2004, אני יותר חזקה בהרבה (או אולי כך אני חושבת ואולי אני בכלל לא מודעת למצב כלל וכלל?), אך לפני 4-5 חודשים - שזה לא ממש לפני הרבה זמן - בכיתי, ממש סרט תורכי היה אפשר לעשות אם היו מצלמים אותי איך שאני בוכה. כשחשבתי על זה עכשיו - אני כבר לא יודעת מה לחשוב. מצד אחד אומרים שמתחזקים ומתחשלים עם השנים, וגם אני מאמינה בזה. מצד שני חשבתי לעצמי - שושי אם היית עוברת עכשיו הליך של פרידה כואבת, כמה זמן היה לוקח לך להתאושש מזה? לא היתה לי תשובה לשאלה הזאת. לא עלתה מחשבה בראשי - אני אהיה חזקה, אני לא אפגע כמו בעבר, זה יהיה לי קל, פשוט נשארתי נטולת מחשבות לאחר המחשבה הזאת ולפי זה הסקתי - שככל שאנו מקבלים יותר נסיון, ככל שעוברות השנים יותר ויותר וככל שאנו מתחשלים יותר ויותר ממערכות יחסים שעברנו - הכל זה אשליה. ברגע האמת - המציאות אחרת לגמרי. מחשבה מפחידה
