וויסות הוא תוצאה ולא סיבה
ילדים מאבדים וויסות כתוצאה ממשהו, בניגוד לדעת המומחים אין אצלם איזה שהוא כשל מערכתי, פיזיולוגי או פסיכולוגי, לקות, שגורמת להם לאבד וויסות תחושתי ותנועתי ורגשי בזמן ובמקום שאחרים לא מאבדים אותו
אוטיסטים במיוחד רגישים לדרך שבה הלחצים הנגרמים מההסדר החברתי, מהמוסכמות, מצורת הארגונים, מתנקזים לחוסר רגישות לקיומם
כך שגם ודווקא הורה שלכוד במערכת הזאת, ברוב המקרים בניגוד לרצונו כמובן, מוטב שידע זאת גם אם בינתיים אינו יכול לעשות הרבה בנידון
גם בגלל שתשומת לב אינה רק דבר כמותי
לילדים, ובוודאי לאוטיסטים, לא פעם מספיק מבט, נימה, גישה שמבהירה להם שיש מי שרואה ומרגיש אותם בתוך הכאוס האיום ונורא שנכפה על כולנו בשביל לגלות עוד כיוון לאפשרות קיום פחות מטלטל ומטריד ומחריד
מה זה ישום ? לא ברור, שכל אחד יפעל כמו שהוא יכול
ואגב
אני ממש מתנגד לכל הגישה של "כלים" בגלל שלדעתי היא מחמיצה את מהות העניין
העניין שאין כלים, יש חיים, קיום שבו ללא חיפוש מתמיד של האפשרות לתשומת לב אין טעם ותכלית לדבר
אני, כאדם שהמאובחן באוטיזם מהסוג הממש לא קל, לא PDD-NOS ולא אספי, ממש לא בכלל בכיוון, אלא הרבה יותר אדם שחווה את הדחיסות הקיומית במידה שמשתקת אותי בכלל, לגמרי, בצורה שמחשיכה אותי לחלוטין לפרקי זמן שיכולים להיות גם לא קצרים בכלל, מצאת את עצמי "מטופל" בילדה קטנה מאוד מאוד רגישה, ולא חושב שנכון לסמן אותי כמי שלא מתמודד ולא מתנסה עם הקושי האין סופי לשים לב לילד בזמן שגם אתה מוטרף לחלוטין מאין סוף הלחצים הקיומיים, עדיין, מוצא, שדווקא הצורך שלה בתשומת לב ממש לא רק לוקח ממני אלא גם נותן לי המון המון המון, לא רק בגלל שהיא מדהימה בכל מובן אפשרי, אלא בגלל שקיומה, כילדתי, פותר חלק מהשאלות הקשות של קיומי.
זאת שגיאה לראות בילדים רק בעייה, רק עומס נוסף על גודש העומסים האין סופי שהחיים בחברה שעוצבה בידי החזירים לגהנום נורמטיבי מזמנים לאדם שמנסה להיות הגון, ילדים, גם מדעת וגם מלא, גם תורמים את חלקם הממש לא מבוטל ליכולת לשאת את משא החיים, מי שלא רואה את זה מזלזל ומבזה את קיומם, וגם מחמיץ את הדרך והגישה וההזדמנות לתשומת לב, שהיא תמיד הדדית.
אני יודע, זוכר, שכילד, מוזר ואחר, חריג מפלצתי, נשאתי המון מהמשקל המונח על כתפי הורי, לא מדעתם ולא מדעתי, פשוט כי כך קרה, מתוקף נסיבות הקיום האנושי, המחורבן והנפלא
