ילדים ותשומת לב

[שייך למיעוט]

ילדים ותשומת לב

כולנו זקוקים לתשומת לב.
ילדים יותר
מי יותר ומי פחות
לפעמים יותר ולפעמים פחות
ועדיין
ילדים צריכים הרבה תשומת לב
יש עבודה, התחייבויות, מחוייבויות ואיפה בינתיים הילדים ?
גם אם הם מקבלים תשומת לב היא במינון חסר
ואז
מגיע רגע הפיצוץ
תשומת לב מכבדת אוהדת מקבלת שיוויונית קודמת לרגע זה
הייתה חוסכת את הפיצוץ
אבל אני ?
אני כ"כ עסוק ב... וגם ב...
וגם ב... שאני עושה לטובת הילד עצמו
אז איך אתן לו עוד תשומת לב ?
מה, הוא לא מבין ?
זהו, שלא

מה, אני לא מבין

ואתם ?
החיים יכולים להיות כ"כ פשוטים אם רק נרצה ונבחר
או מסובכים
אנשי מיקצוע למשל, לא כולם, אבל יש כאלה שנוטים לסבך את החיים לאמהות ע"י המצאת שמות כינויים
והאשמת האמהות באותם שמות, לפעמים נדמה שגם הם לא מבינים את עצמם
או אבות שכ"כ עסוקים בכל רק לא בחיי המשפחה שהקימו
או אמהות שכ"כ מעודכנות עד ששוכחות את הפשטות
כולכם, כולנו, בבקשה,
לא לשכוח להרעיף כמה שיותר תשומת לב אוהבת, מכבדת שיוויונית המלמדת אותנו ואת הילדים שפה משותפת, ביחד, לא בכפייה
תודה בשם הילדים
וזה עוד הרבה לפני היותם ילדי הקשת, שמקרינים את עצמם והסובב אותם
אבל במקום לראות את האור הזה
רואים את השוני שלהן מאיתנו ההורים והסביבה
לא מבינים ומנסים להביאם אלינו
במקום שאחנו המבוגרים
נתאמץ ונעלה אליהם
ע"י מתן תשומת לב לילדים
שלנו

 

[מלאת תקוות]

כמה ילדים יש לך? באיזה גילאים?

עם איזה איבחונים ו\או קשיים?
האם אתה עובד במשרה מלאה?
האם אתה נותן להם מספיק תשומת לב?

סתם מענין אותי לדעת מאיזה רקע אתה בא שיש לך יכולת לתת מספיק תשומת לב לילדיך....

 

[שייך למיעוט]

החיים האישיים שלי לא קשורים לנושא, אתן דוגמאות להמחשה

כמה פעמים ראית הורים משקיעים את זמנם והולכים עם ילד לגינה או פארק, ושם עסוקים בנייד ובגירויים אחרים ?
ראיתי מספיק מצבים כאלה, גם עם הורים לילדים עם קשיים.
בדיוק אתמול בערב היה מקרה כזה. בני ישב בנדנה, רצה אליו פעוטה עם קושי מוטורי, האבא היה עסוק בשיחה, ואני חטפתי על הראש כי הערתי לו על בטיחות בתו.
זה לתת תשומת לב ?
כשאני חוזר מיום עבודה ויש לי השלמות בבית, כשהדברים בין הילדים מתחממים אעצור ואתווך,
כי אח"כ יהיה הרבה יותר קשה לעצור.
ואם אני כותב כאן כנראה שיש לי קשר לנושא.
רק שתשומת לב בטיחותית היא חלק קטן מהענין.
עם ילדים בקשת חלק מהתשומת לב זה ללמוד לייצר ביחד תקשורת משותפת ומכבדת.
ללמוד להיות ביחד לקבל את השונות ולכבד אותה, לא מרחמים, כי אם כדי לתת תנאים מאפשרים
לצמוח, כל אחד ממקומו ובהתאם ליכולתו.
בשלב ראשון לא הפרטים חשובים כי אם הגישה.
אח"כ הגישה משתלבת בחיים והם הופכים לדרך אחת.

 

[מלאת תקוות]

כן קשורים. כי חיוה אישית עוזרת להבין את האחר

 

[שייך למיעוט]

נעשה הפוך, תפרטי כאן את אורח חייך והתנהלותך ואגיד מה שיש לי

כמו בהנחייה רק בהתנדבות

 

[מלאת תקוות]

אני לא רלוונטית כי אני לא באה ממקום של חוסר הבנה וטענות

של הורים עמוסים...

ומכוון שאתה כן בא, אז יש 2 אפשרויות:
1) אתה עמוס אבל מצליח להיות הורה מושלם
או
2) אתה לא עמוס בעבודה ובגידול מספר ילדים ולכן לא מבין אותם (את הורים עמוסים)

 

[שייך למיעוט]

כנראה שאנחנו לא מדברים באותה שפה

כי עדיין לא מצליח להבין מה את אומרת ולמה את מכוונת
1.אם את מגיבה אז את הופכת לרלוונטית ז"א כן חווה סוג של קושי או אשמה מול המצב
2.אני לא עמוס ולא מושלם כי במקום לבלות עם הילדים והמשפחה מגיב לך
ליחיד בחברה המרוצה ממצבו אין לי טענה ואין לי שיח איתו.
לגבי מי שלא מרוצה
אין לי טענה
יש לי רצון לשנות, להאיר, לעורר מודעות, לתת ידיעה שיש אפשרות אחרת, תקווה
ללמוד לפתח תקשורת עם הילד שלך, ילד אוטיסט, זה רק חלק קטן מהשינוי
כדי שזה יעבוד יש צורך ברצון לשינוי עצמי ופנימי של סדרי חשיבות בעולם לדוגמה,
של מקומנו בעולם, של לימוד איך דברים ומערכות פועלים
ואז יש דברים שנחווים כמו היגיון פשוט
אל תגידי לי שהורים שיוצאים לגינה עם ילדם ועסוקים בדברת חברתית בנייד ולא בתקשורת עם הילד לא מוכרים לך ואל תאשימי בזה לחצים ועומס
זה בחירה של ההורים
מה יותר טוב לנקות את הראש אחרי יום עמוס מלהות ולחוות את הילדים ?
תקשורת חברתית ?
אם כן אז אין לי מילים

 

[מלאת תקוות]

זה גם הניחוש שלי שאתה לא עמוס לכן לא מבין הורים עמוסים ולכן

בא לשפוט אותם...
סתם לידע כללי: הורים העובדים במשרה מלאה (לא כי חמדנים לכסף אלא כי זה תנאיי תעסוקה(כלומר או שאתה עובד משרה מלאה או שאין לך עבודה בכלל) 9 שעות +זמן נסיעה הלוך וחזור לעבודה כשעתיים.
+לעשות עבודות בית לפחות שעה + לקלח כל ילד (מזכירה לך שמדובר במספר ילדים במשפחה) כ1.5 שעות. + להאכיל כולם (שוב מזכירה ילדי קשת מאוד בררנים באוכל וזה משימה מאוד לא פשוטה) כשעה.
לשחק איתם +לכבס להם = 15 שעות ביום.
זה משימות יומימיות. תוסיף לזה שמספר פעמים בשבוע צריך לקחת ילד לטיפולים. תוסיף לזה אם יש לך יותר מילד אחד על הקשת.
תוסיף לזה שיש גם ילדים רגילים שצריכים חוגים. תוסיף לזה שגם צריך להפגיש את הילדים עם חברים. תוסיף גם שילדים יכולים להיות חולים וצריך לקחת אותם לרופא תוסיף גם שהורים עצמם גם יכולים להיות חולים( באיזו זכות?

) וללכת לרופא..

ואם לכל זה תוסיף גם שהורים גם יצוריים חיים ( קשה להאמין. אה?) אז אולי הם גם צריכים זמן לנוח, לנשום, להתאורר. ואולי זמן לזוגיות וכדומה..
ואולי הם (רק אולי!) גם רוצים להנות מהחיים? או שהורי ילדי קשת איבדו את הזכות להיות אנשים רגילים?

 

[מלאת תקוות]

ואני עדיין לא דיברתי על כך שלהורים רגילים יכולים להיות גם

קשיים שבכלל לא קשורים לגידול הילדים - כמו בעיות בעבודה (עומס, סיכסוכים עם מנהל\קולגות), קשיי זוגיות, דיכאון, קשיים כספיים כמו משכנתא, מיגרנות, כאבי מפרקים(או מחלות כרוניות אחרות) וכדומה.

וגם תשים לב, שלמרות שעדיין יש כאן בפורום הורים, כמעט ואף אחד מההורים האלה לא מגיב לך ( ואני בטוחה שזה לא בגלל שלדעתם תשומת לב מיותרת לילד).
אולי חשבת למה?

 

[שייך למיעוט]

צודקת בכל מילה, אז פשוט אל תקראי אותי

, פתרנו את הבעיה

בדבריי ?
כי גישה קודמת לפרטים.
את מתעסקת בפרטים ולא מתייחסת כלל לגישה.
אז כנראה שהכל סטאטי אצלך ללא צל של שינוי בחיים.
אם יש קושי בחיים יש לטפל בו.
השאלה איך
חוץ מלבקר לא העלאת שום טענה עיניינית.

 

[מלאת תקוות]

הבנתי שלא הבנת כלום..אז אני באמת אעצור בנקודה הזאת...

 

[שייך למיעוט]

יש ראי צלול ויש עכור
הכל בעיני המתבונן

 

[שייך למיעוט]

אני כותב ברור ואת מנחשת

ובוחרת לא לנסות לנהל דיון עינייני
עדיף להתעלם ממני
זה מה שקורה עם אנשי הקשת
הגישה הזו שלך היא שקיימת אצל אחרים
שהילד יגל זה מה שיחחוה כמבוגר כל הזמן
ואת במקום לעצור להבין ולשנות
מנציחה את המצב

 

[schlomitsmile]

נראה לי שיש כאן קצר בתקשורת
הדברים שלך הרגישו גם לי מטיפים, לא מעלים סוגיה לבחינה עיון ודיון.
מאמינה שזו לא היתה כוונתך, אבל ככה זה הרגיש לי, וכנראה לא רק לי

וכשבנאדם מרגיש שמטיפים לו בנקודה שאולי ממילא כואבת לו
קשה להניח שייצא מזה דיון ענייני.
אז מלאת תקוות ניסתה לפרט ולהסביר מדוע הנקודה הזאת כואבת
ונענתה בעוד ביקורת במקום בהקשבה לכאב...

 

[GJoker]

לא היה שום דבר מטיף

היה זכות להביע דעה, יש הבדל..

 

[schlomitsmile]

מישהו עירער על זכותו?
שיקפתי לו איך הדברים שלו גרמו לי ומסתבר שלא רק לי, להרגיש.
לא מדובר כאן ב 1+1
-היה משהו מטיף או לא היה-
מדובר בקצר בתקשורת: לא היתה כנראה כוונה להטיף
אבל הדברים יצרו תחושה כזאת אצל חלק מהקוראים
מה שהביא לשתיקה/לתגובה עליהם.
אם מעניין אותו לצור תקשורת, לפתוח סוגיה לדיון עם אחרים
אולי זה יעניין אותו.

 

[שייך למיעוט]

נכון אני מטיף נגדהתופעות הגורמות סבל מיותר וחוסר רצון לשינוי

למה שהסביבה מגדירה אוטיזם
ולא רק לזה

 

[schlomitsmile]

האם לדעתך הטפה מעוררת רצון לשינוי?
מעוררת מחשבה שעשויה להוביל לשינוי?
&nbsp
לפי נסיוני הצנוע
הטפה מעודדת קבעון
אצל הקהל וגם אצל המטיף

 

[שייך למיעוט]

"בני אדם, אשר כמעט יחודיים בזה אשר ביכולתם ללמוד מנסיון האחרים, יוצאי דופן גם בחוסר הרצון הבולט שלהם לעשות כך" - דגלס אדמס (ותודה לאשתי

)
לצערי למרבית האנשים אין רצון לנצל את פוטנציאל הלימוד שהאינטרנט.
גם שיתופים ברשתות חברתיות לא עוזרים לכך.
אז מה נשאר ?
לכתוב שוב ושוב, פעם בהטפה, פעם בחיוך ופעם בעינייניות
ואז מתי שהוא למישהוא אשר נחשף לרעיון מספיק זה יתחבר ויעשה את השינוי.
זה לא שאני מורם מעם, אני מכיר את זה מעצמי ומאחרים.
לפעמים מה שלאחד נראה הטפה לאחר נראה היגיון פשוט, זה בעיני המתבונן.
וזה קשור למקומו תפיסתו וחוויתו את הדברים.
אז במדיה כ"כ בעיתית ליצירת תקשורת אמיתית למדתי שהכי מתאים לי זה אחת לזמן
לכתוב את דבריי ואז לחזור למה שחשוב באמת.
המשפחה שלי, עם כל אילוצי החיים.
זוכרת פורים האחרון ? בהתחלה גור הבין את ההומור, את לא.
כנראה נגעתי בנקודה רגישה בלי לדעת ולכוון ומשם זה הדרדר.
בדיוק אותו דבר.
אחד יראה בדברי האשמה, אחר הטפה, לאחר הם מובן מאליו.

 

[arana1]

תלוי הטפה למה ?

אצלי, כשמטיפים לי למשהו שאני חש בתוכי אבל לא יודע לבטא זה מעודד שינוי
אני גם די הרבה מטיף לעצמי
זאת אומרת, דורש ממני דברים שלא נוחים לי בכלל, גם לא לשמוע מעצמי

זה מזכיר לי, ולדעתי יש לדברים גם קשר, את גל הביקורת, גם הפנימית וגם החיצונית, שהופנה כלפי השמאל אחרי הבחירות האחרות
שהוא מתנשא, שהוא לא מחובר לעם, שהוא מטיף במקום לבוא ממקום של הזדהות רגשית ולנסות להתחבב על כולם
אני בעד להתנשא,
לדעתי עדיף להפסיד בבחירות, אפילו תמיד, ולשמור על אינטגרטיביות עקרונית, גם כשזה כולל האשמות מאוד מכוערות ולא צודקות מצד מי שמכל מיני סיבות תקועים בחשיבה מסורתית

יעילות לא תמיד מבטאת את המבחן האולטימטיבי
מוכר הסיפור על הזמנים שבהם מפגין אחד נגד מלחמת וויטנאם שהיה מופיע כל יום מול מדשאות הבית הלבן עם שלטים ובזמנו לא היו לו בכלל שותפים כמעט
וכולם ירדו עליו שזה לא פרקטי ולא מועיל מה שהוא עושה וזה לא משנה שום דבר לאף אחד
הוא ענה להם שהוא עושה את זה בשביל עצמו בעיקר
בסופו של דבר ארצות הברית יצאה מוויאטנאם
גם בזכות הלחץ הפנימי שגם בזכותו הלך וגדל כל הזמן