"יוסי, ילד שלי מוכשר..."

[דובת הקוטב]

תגדירי איכות?

זה שמיכאלאנג'לו היה גאון בתחומו ועשה הרבה מאוד יצירות מכובדות, לא אומר שהוא חי חיים מאושרים. אפשר להסתכל על ילדים להורים "פושרים" של היום - בריטני ספירס, לדוגמא, מאז ילדותה הייתה שרה בכל מיני להקות ותוכניות טלוויזיה. מגיל 16 נמצאת ב-אמ טי וי. אני לא מכירה אותה, אבל עם התמוטטויות עצבים אחת אחרי השנייה לא נראה לי שאפשר להיות מאושרים. אותי אף אחד לא דחף. כשהייתי קטנה ההורים שלי היו שואלים אותי איזה חוגים אני רוצה, ואני בחרתי בעצמי - למדתי שנה אחת נגינה על פסנתר, שנה אחרת בלט, שנה אחרת הייתי במקהלה של בית ספר, ומתישהו אפילו למדתי לנגן על טרומבון. אחר כך התחלתי חוג משחק (דרמה) - ובזה נשארתי שנים רבות. בגיל 17 החלטתי שנמאס לי מזה, ועברתי ללמוד פיסול. יש לי עוד תחביבים מגוונים שלמדתי בעצמי ולא בשום חוג (ציור, נגינה על גיטרה, נגינה על מפוחית, כתיבת שירים וסיפורים). יכול להיות שאם מגיל צעיר היו דוחפים אותי להמשיך ללמוד פסנתר היום הייתי פסנתרנית דגולה. אולי לא. אבל אני ממש לא מרגישה פיספוס... הלב שלי הוביל אותי לעשות דברים שאני אוהבת. את יכולה לעשות דברים שאת נהנית מהעשייה, אפילו אם את לא מצטיינת בהם. אני, לדוגמא, נהנית לצייר, אבל אני לא חושבת שיש להם ערך אומנותי כלשהו. לדעתי איכות חיים נמדדת בכך שאת עושה דברים שאת נהנית בהם ונותנים לך סיפוק, לאו דווקא מצטיינת בהם. בסופו של יום גם אני וגם פיקאסו נהנים לצייר. היום מוכרים ציורים שלו בהרבה מאוד כסף, אבל אני לא חושבת שזה מה שהפך אותו למאושר. הוא נהייה מאושר מעצם העשייה, בדיוק כמוני.

 

[gudat]

יש לי בעיה עם הנחות הבסיס....

אני ממש ממש לא בטוחה שכל אומן ברמה בינלאומית שתדברי איתו יביע שביעות רצון ממצבו בחיים. למעשה, אני די בטוחה שההתפלגות תהיה נורמלית, כמו אצל כולנו- חלק מרוצים, חלק פחות, חלק בדיכאון... למעשה יש לי נטייה לחשוד ששיעור הלא מרוצים עשוי להיות אף גבוה מהרגיל, אבל זו באמת רק תחושה שלי. מאחר שאני לא יודעת איך זה ישפיע על הילד שלי בעתיד, אבל אני רואה אותו כאן ועכשיו, נדמה לי שהייתי עושה מה שנראה לי נכון להיום. אם הייתי מזהה כשרון יוצא דופן שהילד גם היה אוהב לעסוק בו- הייתי מעודדת. אבל אם הוא היה סובל, קשה לי לראות את עצמי דוחפת אותו להמשיך. זה גובל בעיני בהתעללות. אני גם לא ממש בטוחה שמאחורי כל בטהובן עומד הורה "דוחף". תומך כן, ברור שברמות האלו צריך עזרה כלכלית, הסעות וכו'. אבל איכשהו יש לי הרגשה שהמוכשרים באמת באמת, הגאונים- יצליחו גם אם לא נכריח אותם להתאמן 10 שעות ביום. האיזשהו שלב זה יבוא מהם. או שלא. תראי, לך יש את החויה שלך ועם זה אי אפשר להתווכח. אבל להסיק מכך שתפקידינו כהורים זה לדחוף (ולעשות את מה שלפי דברייך ההורים שלך לא עשו), זה קצת מרחיק לכת לטעמי.

 

[mummy]

תוהה לגבי חלק מהנחות היסוד שלך

את כתבת - "ואני גם מניחה שאם ישאלו אותה אם היא היתה מאושרת בתור ילדה היא תענה שלא... כי הזמן וההשקעה הדרושים על מנת להגיע לרמה כזו של שליטה ויכולת נדרשים מגיל מאד צעיר ולילדים זה ממש לא פיקניק - כל היום להתאמן ולעבוד בזמן שלילדים אחרים יש זמן להיות פשוט ילדים". בעייתית בעיני ההנחה שהילדים האלה שמתאמנים למשהו "מקצועי" סובלים נורא בזמן ששאר חבריהם נהנים מהחיים (שאני מניחה שלזה התכוונת כשכתבת "להיות פשוט ילדים"). אבל בלי קשר למה שהחברים שלהם עושים, למה את חושבת שהילדים הכשרונים שממצים את כשרונם במשהו סובלים תוך כדי? ובכלל, כמה אנשים שאת מכירה היו מאושרים בתור ילדים? מה זה בכלל ילדות מאושרת? ילדות היא תקופה מאוד מאוד קשה לדעתי, ולא רק לילדים שנשלחים ל"מחנות אימונים" כאלה ואחרים (אני סתם מקצינה כמובן). אם הילד סובל, אז בעיני זו טעות חמורה להכריח אותו לעשות את זה. אבל החיים הם לא שחור ולבן. ויכול להיות שיהיה לילד כזה (או ילדה

) קשה, בתקופות מסוימות, בשלבים מסוימים, או בחלקים מסוימים, אבל אני רוצ להאמין שגם הילד עצמו יודע לראות את המכלול של מה שהוא עושה כרגע, גם אם זה מנקודת מבטו "המצומצמת" כילד, ולהעריך אם הסבל הזה שווה לו או לא. אצל מי אין תקופות קשות ורגעים מייאשים? כל גיל, עם ההתמודדויות שלו. כמובן שיש לי כאן ברקע סיפור אישי, ומבלי להכנס לפרטים אני רק אגיד לך שבמקרה שלי, עבדתי מאוד קשה כל ה"ילדות", אבל לרגע לא חשבתי שמישהו מכריח אותי, שאני חייבת, כי אמנם עכשיו קשה וסובלים אבל פעם זה יהיה משתלם. בעיני תפיסה כזאת היא בעייתית בכלל, לא רק בהורות, ואני מקווה שאני לא אנחיל אותה לילדיי. אני יכולה לספר לך שכשכבר הייתי גדולה יותר, בגיל העשרה, ורציתי להפסיק, ההורים שלי אף פעם לא אמרו לי "לא, תשארי!" אבל מצד שני גם לא הראו לי באותו רגע איך מפסיקים. היו הרבה מאוד שיחות שבסופם השאירו לי את הבחירה, כולל את הברור - הבירוקרטי ואחרים - מה אני צריכה לעשות בשביל לשנות את אורח החיים שלי. המסר היה ברור: זה החיים שלי, ההחלטות שלי, אני אשא ב"תוצאות". לי נדמה, וזה בטח לא מניסיון כהורה אלא משהו תאורטי לגמרי, שאנחנו צריכים לשאוף לעזור לילדים שלנו להגשים את עצמם במה שרק ירצו ובעיקר לדאוג שכל (או רוב) האפשרויות יהיו פתוחות בפניהם ברגע כזה או אחר. חלק מלהגשים את עצמך מזה זה לחפש מה זה הדבר הזה שבו אתה רוצה להגשים את עצמך. החיפוש הזה הוא מאוד ארוך ופתלתל, וכאן לדעתי נמצא התפקיד ההורי - בגילאים הצעירים אני מתכוונת - בהכוונה, בתמיכה, בעזרה. מה שאני מנסה להגיד זה שכל מה שאת רוצה לעשות בשביל או עבור נוגה, לדעתי את צריכה לעשות יחד איתה (ואני יודעת שאת לא מבקשת עצה תכלס, אבל ככה הכי פשוט לי להתבטא בהקשר הזה). גם עכשיו, או בעוד שנתיים, אין סיבה לא לתת לה להחליט אם זה משהו שהיא רוצה לנסות אותו, תוך כדי זה שאת מסבירה לה מתוך מי שהיא ומה שהיא יכולה להבין באותו רגע, מה המשמעויות של הבחירה הזו. ובכל רגע נתון שאחרי זה, להמשיך לעזור לה לבחור, כשאת מצליחה לעשות את ההפרדה ולהבין שזו הבחירה שלה והחלום שלה שהיא צריכה להגשים (או הכשרון שלה שהיא רוצה או לא לממש), ולא אלו שלך.

 

[הילושה היחידה]

אנחנו כפנסים סינים קטנים

אני תוהה גם מדוע קיימת ההנחה כי ילד שמשקיע את זמנו בחוג/ אימון מאבד מכיף הילדות. אני כילדה התאמנתי שעות רבות בבלט, במשך עשר שנים. זה לא היה סבל וגם לא הרגשתי שאני מפספסת משהו. זה היה אושר אמיתי. בכל שנה הייתי אני זו שהחליטה להמשיך, ובשנה בה עמדתי בצומת דרכים האם להמשיך או לא, הורי לא אמרו לי לכאן או לכאן. ההחלטה היתה בידי. לעומת זאת, אני חושבת שהורי לא זיהו פוטנציאל אחר שהיה גלום בי ולא השקיעו בו (או כדברי אחת הבנות - בינוניות שכזו..). אני חושבת שאנחנו כהורים צריכים להאיר את דרכם של ילדינו כאילו היינו פנסים סינים קטנים, ולא להחשיך לגמרי את הדרך מתוך אמונה כי בסוף הם ימצאו את דרכם. מאידך גם לא להוביל אותם ידי ביד לאורך המסע (מסע הילדות, הבגרות , החיים), כי אז אולי באמת נכוון אותם לאותן פנטזיות וחלומות שאנחנו לא הגשמנו (אני לאורך כל השנים מאז הפסקתי לרקוד חשבתי האם ביתי הקטנה תרקוד בלט והאם זה יהיה כי היא רוצה או כי כך אני מגשימה את חלום הבלרינה). אני מאמינה שבהיותנו פנסים לאורך הדרך ילדינו לא יאבדו ויוכלו למצות את עצמם בצורה המספקת והטובה ביותר.

 

[נועה לביא]

אני לא חושבת שזה נכון לאמר

שאותה פרימה בלרינה לא הייתה מאושרת בילדותה. ייתכן שהייתה ילדה בוגרת ואחראית יותר, לבטח בעלת מחוייבות רבה יותר מבני גילה ולבטח גם התמודדה עם קשיים רבים יותר מהם, אבל אני לא חושבת שלא הייתה מאושרת. אני משוכנעת שאהבה מאוד לרקוד ושזה גרם לה לסיפוק וכיף אדיר, שאם לא כך, לא הייתה מגיעה לאן שהגיעה כיום. הורה שמגיע לסיטואציה כזו עם ילד, על מנת לוודא שהוא לא הופך להיות אבא של נשרק'ה, צריך לברר היטב עם הילד מה מפריע לו. האם מה שמפריע לו זה שקשה לו לעמוד במחוייבויות, או שכמו נשר'קה, הוא פשוט לא אוהב לשחק כדורסל (או מה שלא יהיה)...

 

[לורליי43]

תלוי באופי של הילד

את יכולה לראות מה אותה דחיפה, אותו לחץ, עושה לילדה שלך. יש ילדים (ואנשים), שדחיפה נותנת להם אנרגיה להמשיך וגורמת להם למצות את עצמם. לעומת זאת יש אנשים שדחיפה גורמת להם לחץ, והם לא מתפקדים בלחץ. כמו בכל דבר בחינוך ילדים, הורה צריך להיות בשביל הילד שלו, לאפשר, לתמוך. אותה תמיכה- יכולה להיות עדוד כשהוא נשבר ונמאס לו. דבר אחר, אני כהורה, לא אחראית על מה שהילד שלי יחשוב בעתיד. אני עושה את המקסימום לדעתי, בהווה. אם בסדר העדיפות שלי, ילד לחוץ וסובל זו לא אופציה, אז גם אם הוא יבוא אלי בעתיד בתלונות "למה לא דחפתי"- זו באמת לא בעיה שלי.

 

[הילהל]

סיבכתותי

קראתי את הדיון בעבודה, אבל לא ממש יכולתי לענות. אז יצא ששעות אני מסתובבת עם השאלה שלך. הנה מה שהצלחתי לגבש: אני אפתח במה שהעיתונאים מכנים "גילוי נאות". שנים היתה לי איזו תלונה להורי, על שהלכו בצורה קיצונית בדרך של "ילדים צריכים להיות ילדים" וסירבו להצעות להקפיץ אותי כיתה או לשלב במסגרות למחוננים. כך שזה נושא שבהחלט חשבתי עליו ביני לביני. היום אני חושבת שלכל אדם יש יותר מכשרון אחד, יותר מדרך אחת לאושר, יותר מאופציה אחת. אנחנו חיים בעידן של תוחלת חיים ארוכה, שנות עבודה רבות וחילופי קריירה הם דבר מקובל. אני מכירה אנשים שעסקו בתחום מסויים שנים באושר רב, החליפו כיוון איפושו בסביבות גיל ה 40, וגם בכיוון החדש הם מאושרים מאוד. לכן אני לא מאמינה שהורה שלא ידחוף ילד לכיוון מסויים גוזר עליו חיי החמצה או חוסר אושר. לא בהכרח. אני גם לא חושבת שההורה הוא הנושא היחיד באחריות. כאשר ילד בן 10 לא רוצה להתאמן בפסנתר/טניס/שחמט/בלט זו גם אחריותו. לסיכומו של עניין: אני חושבת שכהורים באחריותנו להציג בפני הילד מגוון תחומים, לאפשר לו להתנסות ולבחון את יכולותיו ואהבותיו, לעודד אותו במצבי משבר, אבל לא להכריח ולא "לדחוף", ודאי שלא בכוח. ואני מאמינה שאם הילד יחיה מאושר וחייכן בתור אינסטלטור, כל עוד אמאל'ה לא תטחן לו "אם רק לא היית מפסיק להתאמן, היית יכול להיות היום יצחק פרלמן השני" הכל יהיה בסדר.

 

[כרמית מ.]

פעם, כשהייתי נערה...

למדתי שנה אחת בכיתת מחוננים (כיתה ט'). אח"כ חזרתי לכור מחצבתי, אבל נשארתי בקשר עם חלק מהאנשים, ביקרתי מדי פעם ואפילו במסיבת סיום י"ב - שבה הוכרז על פגישת מחזור עשר שנים מאותו יום. להפתעתי הרבה, ההבטחה קוימה (בדיוק של יום!), וממש במקרה אפילו גיליתי על זה בזמן והוזמנתי להשתתף גם בפגישה זו. בפגישת המחזור, כל אחד סיפר קצת על עצמו, ומה הוא עושה היום. היו שם הרבה תארים מתקדמים, וגם כמה מקצועות מפתיעים של אנשים שבחרו לפתח את עצמם בתחומים לא אקדמיים (ובדיעבד הבנתי שהיו אנשים שבחרו להציג את הצד היותר אקדמי שלהם, והתעלמו מתחביבים שמשמעותיים עבורם הרבה יותר). אבל רציתי לספר בעיקר על נער אחד. זה שהיה ה"חנון" המרכזי. חכם מאד מאד - וגם די סטראוטיפי (ולא כולם כאלו). תנחשו מה הוא עושה היום? (והבנתי שגם בזמן שחלף מאז פגישת המחזור, שזה אומר שכבר כמה שנים הוא עושה אותו דבר). התשובה (במהופך) היא: כלום. כן, כלום. בעיקר ישן, מבלה בתל אביב (יצא מהפרובינציה). לא עובד (לא יודעת ממה חי). מספרים שפגשו אותו מסטול כל הזמן. תגידו - סיפור אחד לא אומר כלום. אבל בעיני, הקיצוניות הזו, היא בדיוק מה שכתוב בספרים, על מישהו שדחפו אותו לכיוון מסוים (אף שללא ספק היתה גם נטיה טבעית. החכמה שלו אינה מוטלת בספק), והתעלמו משאר התחומים, בעיקר הרגשיים, והתוצאה היא בעיטה בהכל. מכירה כמה אנשים ש"לא מימשו את הפוטנציאל" - כי פנו לתחום אחר, שנחשב פחות - אבל הם מימשו את עצמם, וזה יותר חשוב (נדמה לי שגם אני ברשימה הזו). כאן אני מדברת על מישהו שפשוט לא עושה כ-ל-ו-ם. לא במובן האקדמי, אלא במובן של החיים. אז מה זה עזר שהוא ידע לקרוא (נניח) בגיל שנתיים?

 

[כרמית מ.]

אגב

אותה שנה בכיתת מחוננים היתה בעיקרה ביזמתי (אם כי בעידוד אמי, שעד היום משוכנעת שאבי "התבזבז" כיוון שבחר לעסוק בתחום שהוא אוהב, נהיגה, במקום בתחום שהיה יכול להיות בו ממש טוב, כמו למשל פיסיקה. אני לא מסכימה איתה. בנאדם שאחרי 40 שנה על הכביש עדיין "חולה הגה" ומבכה את העובדה שאינו יכול להמשיך בכך, זה יעודו, בלי קשר לתחביביו האחרים, וליכולותיו האחרות). גם ההפסקה לאחר שנה - כי בסדרי העדיפויות שלי (של אז) היו לי דברים יותר חשובים מלימודים (בעצם גם היום). מה שכן, אני חושבת שעיקר התרומה של השנה הזאת עבורי, היתה דווקא בתחום החברתי והאישי - פרחתי שם. סוף סוף הייתי במקום שאני לא צריכה להקטין את עצמי בשביל לא להחשב מתנשאת. סוף סוף יכולתי לדבר על דברים שמעניינים אותי - והיו לי שותפים. סוף סוף יכולתי להיות אני, בלי להתנצל. אבל, מילדים שהיו באותה כיתה (שבעיני היתה מופלאה, אז) מאז כיתה ג' ועד י"ב, שמעתי גם הרבה בקורת, הרבה תחרותיות ולחצים. לי, על כל פנים, יש בלב פינה חמה לכיתה ט1 ובעיקר לכמה אנשים טובים שם. (וסליחה על ההשתפכות).

 

[irisgh]

זו שאלה פילוסופית.

היא קיימת גם בחיים שלך, לא רק לגבי נגה, או הילדים שלנו. מה את חושבת לגבי עצמך? האם היית מעדיפה להגיע מאוד רחוק במשהו, להיות 'מישהו', או שהיית מעדיפה חיים שלווים ומאוזנים יחסית? לרובינו יש את ההתלבטות הזו. יש את מודל 'האמן המיוסר', 'המדען הגאון', ואפילו 'האידיאליסט שמוכן לשלם כל מחיר'. אדם שמקדיש את חייו לתחום או השג כלשהו, שגדול ממנו עצמו. ומכיוון שזה גדול ממנו עצמו, אז כל מחיר ניתן לשלם. ויש את המודל הבינוני (שהאמת, רובינו חיים בו), הפרגמטי, שחי את חיי הרגע, ומנסה 'להסתדר' בסה"כ. תמיד להרגיש יותר טוב ברמת הרגע. אנחנו איפהשהו על הרצף. אני, את, הילדים שלנו. אני לעצמי עשיתי בחירה מסוימת, שהיא של חיים מאוזנים יותר. עצם זה שבחרתי להביא ילדים, כבר שם במרכז לא אותי עצמי, ולא את המימוש המקסימלי של האינדיווידאוליות שלי (מלבד זאת האמהית כמובן

). גם אותי 'לא הכריחו להיות רצינית'. אבל, יש גם משהו בי ש'לא הולך עד הסוף'. כבר כילדה אני זוכרת שאימי טענה שלא התמדתי בדברים. ויש בזה משהו גם היום. פה אני חושבת שזה מעבר לשאלת הצטיינות ספציפית. כן הייתי רוצה לעזור לילד לפתח בעצמו תכונות שיוכלו להביא אותו רחוק. כגון התמדה. כגון אמונה בעצמו. זה לא שאני יודעת איך לעזור לו לפתח את זה, אבל אני בהחלט רואה את זה מתפקידי לנסות לעודד אותו לפתח את זה בתוכו. ואני מאמינה שהילדים שלי מוכשרים מטבעם. ולכן, אם תהיה להם את האישיות המתאימה, והבריאות הנפשית המתאימה, אז הם יוכלו כבר לעשות עם זה משהו טוב. בניגוד לחלק מהכותבים, אני לא חושבת שבכל הילדים המוכשרים מאוד 'בוער משהו' מלכתחילה. בחלק כן, ובחלק לא, וזה בהחלט תלוי בהורים שמנתבים. ובכל זאת, הייתי חוששת להשקיע המון משאבים בכיוון יחיד, אם נראה לי שזה על חשבון פיתוח צדדים אחרים באישיות. [ז"א, התחביב יכול להיות יחיד, אבל שלא יעסיק עד כדי כך שזה יהיה על חשבון חיי חברה, יצירתיות, וכיוב']. נכון, אולי גאונים גדולים יוצאים במקרים כאלה. אגב, חלק מהאנשים שהגיעו רחוק היו אנשים מאוד נרקסיסטיים (יש בימים האחרונים דיון על הרצל בערוץ 1, ושם תארו את הכריזמה שלו כדי נרקסיסטית). במילים אחרות בעלי פגיעה מאוד גדולה בדימוי העצמי מחד, לצד אמונה גרדניוזית בעצמם, מאידך, באופן כזה שדחף אותם לנסות ולהוכיח לעולם כמה הם גדולים. אז אם הייתי בטוחה שהילד הולך להיות משהו גדול (אפילו אם מתוסבך למשל), אולי הייתי מוכנה לשלם את המחיר. העניין הוא, שרוב הסיכויים שהוא יהיה אדם ככל האדם, והמתוסבכות בכל זאת תהיה שם. ובכלל, המתוסבכות עשויה להיות כזו שממש תדפוק לו את החיים, כמו בתאור של החנון מהכיתה של כרמית מ. [סתם הערה: דיכאון יש לכ 15% מהאוכלוסיה. כך שרק סביר שבכיתת מחוננים, כמו בכל כיתה אחרת, ימצא מישהו בדיכאון קשה, ישן ויעשה כלום. סמים זה בפרוש דבר שעושים אנשים מדוכאים ]. ועל הילד שלי לא הייתי מוכנה לעשות את הנסיון ולקחת את הסיכון שהוא יצא מתוסבך מדי. [שימו לב, אני לא טוענת שכל מסגרת השגית שילד נמצא בה קשור למתוסבכות. אני חושבת שחלק מהגאונים הגדולים, היו עשויים להיות אנשים בעלי מבנה אישיות, ולא רק אינטלקט או כשרון, יוצא דופן. ומבנה אישיות יוצא דופן, באופן לא חזוי, זה לא דבר שהייתי מנסה ליצור אצל הילד שלי, באופן יזום.] ולגבי עצם הלכוון: אני חושבת שחלק גדול מהילדים הולכים לאיבוד, מרוב שלא מכוונים אותם. כיוון הילד, אם הוא קשוב ותואם, [ ולא כזה שבאמת נובע מזה שההורה רואה רק את עצמו ושאיפותיו וכבר לא את הילד ] , יכול להיות טוב גם במובן שיעצב אישיות בריאה, ויביא לאושר.

 

[מעיןבר]

כשרון לחוד והצלחה לחוד

לא כל כישרון מיועד להצליח. גמני הייתי ילדה מאוד מוזיקלית, אבל זה ממש לא בער בעצמותי. המוזיקה לא היתה ב"נשמתי". אני לא מתחרטת שלא שם "ההצלחה" שלי גם אם קצת כואבת היום את ההזנחה הנוכחית של העניין. אני מניחה שצריך לתת לילד לגלות את כשרונותיו ולהחליט האם זה באמת מה שהוא רוצה לעשות. ילד שמתאהב בתחביב שלו גם מאוד אוהב לעסוק בו ולרוב גם מוצא לעצמו חברה שעניינה בתחביב זה. למשל, אחייניתי מתעמלת שעות רבות מדי יום, היא אוהבת מאוד את ההתעמלות אבל לא איבדה בשלה את חיי החברה, להיפך - היא הגדילה את מעגל החברות שלה למתעמלות עימה ונהנית מעולם ומלואו. ילדים שאוהבים מחשבים ימצאו את עצמם בחברת ילדים אחרים שזה כישרונם. מי שהוא באמת גאון יצליח לדעתי בכל מה שיבחר בו. התפקיד שלנו הוא להיות שם כדי לתמוך, דחיפה עלולה רק להסיט את תשומת הלב מהעיקר = הילד ורצונותיו או תחומי העניין שלו, לתפל = אולי פעם בעתיד הצלחה במשהו שלא בהכרח נעים לו או מעניין אותו. כמו שכתבה לאה - צריך ללכת בין הטיפות...

 

[ענתש]

תודה על כל החומר למחשבה...

כמובן שבכוונה לקחתי את זה לקיצוניות... בפועל המחשבות שלי יותר בכיוון של האם לקחת ילדה שמוכשרת במשחק, לדוגמא, למבחני בד בגיל 5 (זה לא המצב אצלינו, סתם דוגמא) - - זה לא בגדר הלחץ שתיארתי (להתאמן שעות כל יום) אבל זה סוג של פושריות... טוב, ממילא זה לא רלוונטי כרגע אבל קיבלתי המון חומר למחשבה. כרגע אני מסתפקת ברישום לגן ששם דגש על התחום הזה ונראה מה יהיה משם. איריס- המשפט הקטן שכתבת הוא פשוט פתח לדיון מרתק שלם - שמרגע שהבאתי ילדים לעולם זה מעביר את הפוקוס מעצמי אליהם. אולי בפורום אחר כי זה לא כל כך קשור לגיל הרך (נשים לאחר לידה ?) אבל זה נושא שמאד מטריד אותי.

 

[u r s]

המשפט הזה טומן בחובו את מהות הבעיה

ולא את מהות הפתרון (לדעתי). "מרגע שהבאתי ילדים לעולם זה מעביר את הפוקוס מעצמי אליהם" מה שאומר, שמה שמשנה זה הצרכים שלהם. השאלה היא, האם המשמעות של מילוי הצרכים של הילד, דורש מההורה לנקוט את כל האמצעים כדי לממש את הפוטנציאל של הילד? האם חובתך כהורה להיות פושרית כדי שילדתך תקבל את מקסימום ההזדמנויות? לדעתי לא. עדיין ההורה, כאחראי על שלמות נפשו וגופו של ילדו, הוא זה שקובע לפי סדר העדיפויות שלו (בדרך כלל) את מהלך העינינים.

 

[לורליי43]

הודעה שלי, תחת שם משתמש אחר

וחוץ מזה היא נשלחה טרם זמנה- השניה היא הנכונה.

 

[u r s]

המשפט הזה טומן בחובו את מהות הבעיה

ולא את מהות הפתרון (לדעתי). "מרגע שהבאתי ילדים לעולם זה מעביר את הפוקוס מעצמי אליהם"- זה נכון בעיקר אם הכוונה היא שההורה לא ינסה לממש את עצמו דרך כשרונו (האמיתי או המדומה) של הילד. אבל אם מה שזה אומר זה שמה שמשנה זה הצרכים שלהם. אז השאלה היא, האם המשמעות של מילוי הצרכים של הילד, דורש מההורה לנקוט את כל האמצעים כדי לממש את הפוטנציאל של הילד? האם חובתך כהורה להיות פושרית כדי שילדתך תקבל את מקסימום ההזדמנויות? לדעתי לא. עדיין ההורה, כאחראי על שלמות נפשו וגופו של ילדו, הוא זה שקובע לפי סדר העדיפויות שלו (בדרך כלל) את מהלך העינינים.

 

[Iris & Ron]

אבל כשרון לא חייב להיות נראה לעין

כמו רקוד או נגינה או ציור. יש מקצועות אחרים שלא תוכלי לעודד/לדחוף את הילדה אליהם כמו פסיכולוגיה, רפואה, עריכת דין, עיצוב פנים (ואפשר להמשיך לעוד המון מקצועות). אין חוג לשלוח אליהם בגיל 4 אבל המון אהבה, תשומת לב הורית ונוכחות תעזור לילד להוציא מעצמו את מה שהוא רוצה ויכול לעשות הכי טוב.

 

[Tornable]

מבט של מתגבר..

טוב, תשמעי, באמת יש דברים שאם מתחילים מוקדם אז נהיים טובים יותר, אבל זה רולטה וזה הימור, יכול להיות שהילד ישחק טניס ויגמור כמו האחיות וויליאמס או שיגמור בתור נער מתוסכל מההורים.. לפי דעתי תני לו להחליט.., אם הוא לא רוצה אל תכריחי!!, זה יותר רע והוא ירצה כל הזמן לעזוב והוא לא יהיה מצליח כל-כך בזה בגלל שאין רצון.. אני לדוגמא לומד לנגן גיטרה ואני לומד טוב בגלל שאני אוהב מוזיקה ואני בחרתי את החוג ואני אוהב לשמוע את מה שאני מנגן ויש לי חלום להיות רוקסטאר.., וזה לא חלום של 5 דקות, זה חלום לחיים, אבל אני לא מתכוון לוותר על החיים בשביל להיות כוכב רוק.. כך גם צריך להיות הילד, תני לו לבחור וכשהוא ימצא את מה שהוא אוהב תתני לו שם דחיפה קלה ועזרה ואז הוא יגשים את עצמו.. ועוד משהו, לא תמיד איך שאת רואה את הכישרון הוא נכון.. אני מדבר מנסיון, היו לי עשרות חוגים ותמיד עזבתי מתי שלא רציתי, תני לו גם את חופש הבחירה.. ואם הוא לא מביע רצון אז אל תכריחי, רק תציעי ויותר מזה אל תעשי כלום, במיוחד לא נסיון שכנוע..

 

[בוביאס]

שלום

במקרה ראיתי את ההודעה על מסך הכניסה של תפוז . לעניות דעתי לא רק שיש לנסות ללמד להכשיר ולתמרץ את הכוחות האינטרינסיים של בתך , אלא יתירה מזו - מוטלת עליך החובה לעשות כן - וזהו התפקיד העיקרי שלך בהכשרה של הילדה לעולם המודרני הדורש מיומניות רבות . כל מה שמוטל עלינו כדי לצאת ידי חובה הוא לנסות ככל יכולתנו , ואילו לגבי מה שיהיה בפועל בעתיד אין שום ביטחון כלל - על כך כבר אמרו חכמים "כי רבות מחשבות בלב איש , ועצת השם היא תקום " והסיפא נועל את הרישא ונותן לו את כל טעמו . בהצלחה !

 

[newKiticat]

ואני בכל זאת

אומרת חבל. חבל שאימא שלי לא ברחה לדחוף אותי ולחייב אותי או לדון איתי. מכורחה שלחה אותי ל3 שיעורי פסנתר מבלי לדון איתי בנושא בגיל 5-6. 3 בלבד כי שנאתי את זה. למה? בדיעבר, אני מסתכלת על זה היום ואומרת חבל. כי אני חושבת שהייתי יכולה להיות בינונית ומעלה אם הייתי לומדת בגיל צעיר ואז אולי חוזרת בגיל מאוחר יותר. הורים הם כן מחנכים למשמעת. מה לעשות, זו המציאות. צריך לדון עם הילד, לברר אם הוא רוצה ללמוד. חשק למשהו הוא יכול להגיד ולהעיד אם קיים. זו המשמעת שלפעמים הוא לוקה בה. ואם אימא שלי הייתה שואלת אותי למה רציתי להפסיק עם השיעורים, הייתי עונה שהפסנתר השחור הגדול (!) הפחיד אותי. לא המשמעת הנחוצה. ואולי, רק אולי, אם היא הייתה קצת דוחפת, המשמעת שלי כיום הייתה גבוהה יותר.

 

[בלינקה]

נראה לי שאת טיפה טועה

ילד שמאד מוכשר במשהו, שיש לו את הניצוץ, ינסה בעצמו. ההורה צריך להציג בפניו את האופציה. אם הילד נורא ירצה, הוא ימשיך לבד. אני רואה את זה אצל בעלי. הוא במקרה בגיל שש הלך עם חבר שלו לחוג שחיה. הוא ניסה. הוא היה מצוין. בעצמו, כילד קטן, הוא בחר ללכת לשני אימונים ביום, הוא בחר להשקיע את עצמו בתחום. דווקא מה שההורים שלו דחפו היה בסוף סדרי העדיפויות שלו (לימודים), למרות שהיום יודעיפ שגם שם יש לו פוטנציאל אדיר. בקיצור, אם יש ניצוץ של גאונות, ונותנים לילד את ההזדמנות הראשונה, הוא ינצל אותה.