"יוסי, ילד שלי מוכשר..."

[ענתש]

"יוסי, ילד שלי מוכשר..."

בוקר טוב

רציתי לחלוק איתכם סוגיה שמאד מטרידה אותי בזמן האחרון - איפה עובר הקו בין הורה שמעודד כשרון שיש בילד שלו ובין הורה "פושר" שדוחף את הילד ומענה אותו בשביל כלום ? האם להורה איך אחריות אישית לעזור לילד לנצל את הפוטנציאל שלו גם במחיר של סבל מסויים מצד הילד, כי ההורה רואה את "התמונה השלמה" והילד לא ? האם דברים כאלו נבחנים רק במבחן התוצאה ? אני מפרטת... כמעט כל דבר, אני מניחה, יכול בן אדם לעשות בהצלחה רבה אם ישקיע בו המון זמן ואנרגיה - החלק מלהיות רץ מרתון וכלה בלנגן על כינור או לשיר באופרה. אבל יש אנשים שנולדים עם כשרון. כשרון אמיתי לתחום מסויים וזה מה שיבדיל אותם, אחרי השקעה של אותו זמן ואנרגיה כמו אדם אחר, ויהפוך אותם לגאונים בתחומם. אני מניחה שאם יגשו היום לפרימה בלרינה הכי טובה בעולם וישאלו אותה אם היא מאושרת מתחום העיסוק שלה היא תענה שכן, שהיא חיה ומגשימה את הכשרון שלה ואין דבר יותר מוצלח מזה... ואני גם מניחה שאם ישאלו אותה אם היא היתה מאושרת בתור ילדה היא תענה שלא... כי הזמן וההשקעה הדרושים על מנת להגיע לרמה כזו של שליטה ויכולת נדרשים מגיל מאד צעיר ולילדים זה ממש לא פיקניק - כל היום להתאמן ולעבוד בזמן שלילדים אחרים יש זמן להיות פשוט ילדים. חשבתי על כשרונות כאלו - כשרונות שאדם לא יכול להביא לידי ביטוי אם הוא מתחיל בגיל מבוגר מדיי. דברים כמו ריקוד, שירה, נגינה, ענפי ספורט מסויימים... כשרונות שלא רלוונטי להגיד לגביהם "הוא יגדל ויחליט אם זה מוצא חן בעינייו" כי אז יהיה מאוחר מדיי. מה שטיפוח כשרון כזה דורש מהילד זה פשוט המון ! אין לי איך להגדיר את הילדות של אנשים כאלו אלא כעינוי וסבל כי ילדים לא כל כך בנויים להתמדה ורצון הברזל הנדרש כדי להיות באמת טוב. מצד שני, לחיות עם התחושה שיכולת להיות באמת באמת טוב במשהו ולא עשית את זה - זה לא דבר נורא עצוב גם כן ? אני שואלת כי אני מרגישה לפעמים כשרון מבוזבז שכזה... בתחום ש"הסתובבתי סביבו" המון שנים ונגעתי בו מכל מיני פינות גם בילדותי ואף אחד אף פעם לא הכריח אותי להיות רצינית בו. וזה די כואב לי בלב לחשוב שלא חקרתי את הפינה הזו. שיכולתי אולי לעסוק במשהו שהוא ה"יעוד שלי" ה"ניצוץ שלי" הדבר הזה שאני יכולה להיות טובה בו יותר מאחרים ולתת משהו לעולם - ואני לא. ואולי גם הייתי מגלה שאני לא כזו טובה, אבל לפחות היה לי מנוח, הייתי יודעת שניסיתי. ואני שואלת כי אני רואה בנגה את הכשרון הזה (באמת, לא כי אני מרגישה צורך להגשים דברים דרכה...). והשאלה מטרידה אותי... לא שאני הולכת לעשות עם זה משהו כרגע (היא בת שנתיים

) אבל אולי כן יום אחד ואולי לא... אני לא יודעת איפה עובר הקו הזה בין הורה שמכריח ודוחף ועושה לילד רע ובין הורה שאכפת לו ומטפח באמת כשרון גדול או לפחות עוזר לילד שלו לגלות אם "יש לו את זה" או לא בתחום הכשרון שלו. אולי זה הכל נמדד במבחן התוצאה בכלל ? ילד שנדחף ונדחף ולא הצליח יגיד "היה לי הורה פושר" וילד שהצליח בענק יגיד "היה לי הורה משקיען שטיפח את הכשרון שלי" ?? כל הזמן עובר לי בראש המערכון של הגשש עם "נשרק'ה"... אז מה אתן אומרות ? אני לא שואלת בעניין הת'כלס (מה לעשות עם נגה) כי אני לא חושבת על זה באמת כרגע. אני שואלת באופן עקרוני לגמרי.

 

[lulyK]

אני חושבת שההורה צריך לספק את

ההזדמנות והאופציה (שיהיו בבית כלי נגינה, שתהיה מוסיקה, שיהיו שפע של ניירות וצבעים....) ולראות מה הילד בוחר לעשות עם זה. מהזכרונות שלי: אמא שלי היתה בטוחה שאני מוסקלית כמוה, ולכן חייבה אותי לקחת חוגי מוסיקה למרות ההתנגדות שלי. שנה שלמה למדתי - אני מאד לא מוכשרת "אבל לפחות את יודעת לקרוא תווים". לכיוון ציור אני "משכתי" בעצמי ואמי זיהתה ועזרה לממש את הפוטנציאל (שאכן הולך איתי עד היום). אצל אח שלי זה היה קצת יותר מסובך כי הוא הפגין כשרונות יוצאי דופן בהרבה תחומים, בסוף הוא ניווט בעצמו והתרכז בכתיבה.

 

[ענתש]

אבל כדי להיות באמת טוב

צריך יותר מאשר "מה שהילד בוחר לעשות עם זה". ילדה שנהנתה ללכת לחוג בלט והיא מאד מוכשרת מתי שהוא תצטרך לעשות את ה"מעבר" ללימוד בלט כל יום, להתאמן בבוקר ובערב. להתאמן במקום ללכת לחברות, במקום שיהיו לה חיי חברה, במקום שיהיו לה תחביבים אחרים... ומה אז ? גם אז היא תאהב את זה. כנראה שלא. אבל אם היא לא תעשה את זה אלא "רק נראה מה היא בוחרת לעשות עם זה" היא לעולם לא תהיה בלרינה. ואז, היא לא תכעס על ההורים שלה בגיל מבוגר שלא דחפו אותה למצות את הכשרון ? הרי ההורים יודעים (מתוך ראיית התמונה הכוללת) שזה המחיר שיש לשלם והילדה לא יודעת ולא מסוגלת אולי לקחת באמת את ההחלטה הזו או לעמוד בה. זו בדיוק הבעיה עם התחומים האלו ומה שמטריד אותי.

 

[lulyK]

מי שזה בוער בעצמותיה תהיה בלרינה.

מי שלא, אם היא תיוולד לי - לא תהיה.......

 

[נועה לביא]

זה בכלל לא נכון מה שאת אומרת

אין שום דבר בכלל שיכול לקדם אותה להיות פרימה בלרינה יותר מהלהט שלה להיות כזאת, והלהט הזה יהיה מה שיגרום לה ללכת לאימוני בוקר וערב, להתאמן על חשבון זמן עם חברות ותחביבים אחרים, וברצון רב! (ואת זה אני אומרת מתוך נסיון)

 

[Madonna Ciccone]

בדיוק

הלהט עושה את העבודה יותר טוב מהכל. אני יכול לתת דוגמא אישית, למשל איתי. אני בחיים שלי לא למדתי מוזיקה ואני יודע לנגן על פסנתר וגיטרה+תאוריה של המוזיקה וכולם יודעים שזה הרבה אימונים השקעה והקרבה של זמן פנוי. למה עשיתי את זה? כי תמיד רציתי לדעת לנגן אבל ההורים שלי תמיד דחפו אותי לחוגי מתמטיקה ואנגלית למיניהם, אבל זה לא מנע ממני להגשים את מה שאני רוצה. בביצפר נכלשתי בסופו של דבר, אבל בכל דבר שקשור במוזיקה ואומנות אנשים יגידו שאני גאון.

 

[אינה של יערה ואלה]

משתדלת לענות לך לא מתוך החוויה

הפרטית שלי. (לא חושבת שזה ניתן, ננסה בכל זאת). לא חושבת שקריירה מזהירה בהתעמלות קרקע או בנגינה בקלרינט או כמצו סופרן באופרה של וינה שוות את זה. הורה "דוחף" הופך בהכרח למאמן, נבחרת מעודדות וגם רס"ר משמעת. אני רוצה להיות אמא, לא מנהלת אישית. חייבת להבהיר אם אני כבר עונה על שאלה כזו דרך האינטרנט - אני באופיי אדם מאוד לא תחרותי, מאוד מסתפק במה שיש, בינונית מצויה שכזו. ב"אמדאוס" הזדהיתי עם סליירי, בהארי פוטר הזדהיתי עם רון ויזלי. אני גם דואגת ל"יציאת חירום". מה אם הרקדנית הקטנה והכשרונית להחריד דופקת את הרצועות הצולבות בברכיים באופן בלתי הפיך. מה אם הפסנתרן חולה בדלקת פרקים. לא חושבת שזה מצב בריא, להקדיש את כל חייך להצטיינות בתחום מסויים - ולו רק בגלל החובה שלי כהורה לנווט את בנותי לגמישות מחשבתית, למציאת החיובי שבכל מצב נאחס, לרקיחת הלימונענע המצטיינת מסל הלימונים שקיבלו. ודבר נוסף: מי שמקדיש את כל ילדותו של הילד להצטיינות בתחום שלו, לא עושה זאת במטרה להיות מקום שמיני באירופה בהחלקה אמנותית - אלא שואף, ומשאיף את הילד, למדלית הזהב באולימפיאדה. מה לעשות שילדים מוכשרים יש הרבה, אלוף העולם בהחלקה על קרח יש רק אחד בשנה. אז מה המטרה? הצטיינות ונצחון מוחץ ולא גרם אחד פחות? (לא מתאים למשפחה שלי). עשייה למען ההנאה? לא חייבים להפוך סדרי עולם.

 

[ענתש]

ואז איך יהיו בטהובנים ?

כלומר, אם אף אחד לא ירצה להיות הכי הכי טוב ואף אחד לא ירצה למצות את הכשרון שלו אז גם לא יהיו גאונים, אף פעם ובשום תחום. (ע"ע "קץ כלזמן" של אסימוב). אל תטעי, אני מכבדת לגמרי את הגישה שלך והיא הגיונית מאד. אבל אני שואלת באופן עקרוני ואם התשובה שלך היא באופן עקרוני זה גוזר כליה על האנושות בכל הנוגע לפריצות דרך - בכל תחום.

 

[אינה של יערה ואלה]

לא חושבת שמיכלאנג'לו הלך לחוג ציור.

אני יכולה לכתוב רק בשמי, לא בשם כלל האנושות. ברוסיה ובסין שליחת ילדים וילדות לא מבוגרים בהרבה מיערה לפנימיות אימונים להתעמלות נחשבת סבירה לחלוטין. אבל באופן עקרוני: ילד הוא אדם. ילד הוא לא כשרון שבמקרה צריך לצחצח לו שיניים פעמיים ביום. הילד לא אשם בכשרון שלו, גם הילד המוכשר ביותר זכאי לפנאי ולחברים ולהרגשה שהוא אהוב ורצוי לא בזכות הכשרון אלא בזכות עצמו. אילו הייתי אמא "דוחפת", אני אהיה כנה עם עצמי - לא חושבת שהייתי מסוגלת לא לכעוס על ילדתי אילו היא היתה מפשלת בתחרות חשובה או מחליטה שהשבוע לא מתאים לה להתאמן. אבל שוב, זו אני. ובעיקרון? כישרון אמיתי, אדיר ונדיר לא ניתן להסתיר (אוי חרוז עילג). ע"ע מיכלאנג'לו. ע"ע פנטזיה בארינו - בחורה בת 19 מעיירה שכוחת אל בדרום קרוליינה, עם קול של ארתה פרנקלין ונוכחות בימתית של טינה טרנר, שזכתה בתחרות American Idol - תחרות שבה מוזמנים להתחרות זמרים אלמונים בדרך אל התהילה. היא התחרתה בכמה מקצים, והכשרון שלה היה עשר ליגות מעל הזמרים האחרים - והיו שם כמה Wunder Kinder מושקעים ומטופחים למשעי, עם אמהות גאות בקהל. פנטזיה שרה עד אז בכנסיה בעיירה שלה, כשהיא עוד אם לילדה בת שנתיים שנולדה לה מחוץ לנישואין (והיו כמובן צבועים שזעמו למה מי שנכנסה להריון בגיל 16 אמורה להיות מודל לחיקוי - אבל נניח). ולגבי מוצרט - כזכור הוא מת חסר פרוטה בגיל 34, מי יודע - אילולא היתה לו הילדות שהיתה, אולי היה מת בשיבה טובה מוקף ילדים, נכדים, תלמידים וקהל מעריצים?

 

[אלדורית]

מיכאלאנג'לו כן למד מגיל צעיר מאוד

לא בדקתי באנציקלופדיה אבל אם זכרוני אינו מטעני הוא היה מחניכיו של לאונרדו דה וינצ'י ועבר להתגורר איתו מגיל מאוד צעיר (10?). הוא היה מוכשר עוד קודם לכן, אבל לולא העובדה שכשרונו טופח בקפידה מגיל צעיר, ספק רב אם היה מגיע לאותם הישגים אלמותיים. באופן כללי, ככל שבאמנות מעורבת טכניקה מפותחת יותר ומלאכותית יותר כך זקוק האמן ליותר לימוד (נניח נגינה בכינור מחייבת לימוד יותר מאשר שירה; פיסול בשיש מחייב לימוד יותר מאשר רישום בעיפרון או ציור בטושים). במקצועות אמנותיים שבהם יש דרישה ללימוד טכני רב שמשולב ביכולת פיזית (כמו נגינה וריקוד) נראה לי שבאמת צריך להתחיל מגיל צעיר--אבל רק הורים שהם ממילא הורים טובים באופן כללי יכולים להצליח לנווט לשם בלי לגרום נזקים. נכון שמוצרט מת בגיל 34, אבל בחיים הקצרים שלו הוא חי הרבה יותר מאשר כמה מאריכי ימים שאני מכירה. את בענין של איכות או כמות?

 

[אינה של יערה ואלה]

לילדות שלי או באופן כללי?

הביוגרפיה של מיכלאנג'לו - לא זוכרת את השם אבל המחבר הוא אירווינג סטון. מיכלאנג'לו עבד כשוליה אצל חרשי שיש בפירנצה ולפי מה שזכור לי משפחתו לא היתה תומכת במיוחד וילדותו לא היתה נחשבת למאושרת אצל משתתפי הפורום הזה. כפי שאמרת, אני בעניין של מינימום נזקים לילד. האושר כפי שאני תופסת אותו וכפי שאני מאחלת אותו לבנותי לא כולל התמקדות בלעדית בתחום אחד מסויים. גאונים תמיד היו ותמיד יהיו. התחומים משתנים מעט (האם ביל גייטס היה איש עסקים מצליח אילו נולד במאה ה-17?) אבל כשרון אמיתי מוצא את הנישה שלו. ועדיין - הילד שמתחת לכשרון זכאי לילדות עם מינימום נזקים. הדיון מרתק, אבל אחזור אליו רק עוד כמה שעות כי אצלי 2 בלילה

 

[לאה_מ]

אני מסכימה עם אינה

לדעתי ילד שיש לו כשרון אמיתי ושאיפה לממש אותו, ימצא את הדרך למימוש הכשרון הזה גם אם במקביל ירצה לעשות דברים נוספים. מן הסתם, ילד מאד מוכשר בנגינה בפסנתר, למשל, אם הכשרון שלו יטופח באופן נכון ולא לוחץ, גם יאהב לנגן בפסנתר, וירבה לנגן מתוך הנאה שלו ולא רק מתוך חובה. לחץ מיותר של הורה עלול גם לגרום לילד מוכשר למרוד ולזנוח את הכשרון שלו, וגם זו תוצאה בלתי רצויה. אני כן חושבת שחובתם של הורים לילד מוכשר לסייע לו ככל האפשר בטיפוח הכשרון שלו, לעשות מאמץ להשיג לו תנאים אופטימליים למימוש הכשרון שלו, אבל לאפשר לו לצקת לכשרון שלו את התכנים שלו, ולא את התכנים שהם רואים כנכונים או מתאימים. יש כאן הרבה מאד הליכה בין הטיפות, ובהתחשב בעובדה שמן הסתם ההורים לא חפים ממשקעים שונים משל עצמם - זו משימה בהחלט לא קלה. אבל אני חושבת שלא מדובר רק על כשרון מיוחד וגדול במיוחד - האם איננו רוצים כהורים לסייע לילדינו למצוא כיוון בחיים שיגרום להם אושר? שבו ימצו את כשרונותיהם (רגילים ככל שיהיו)? האם רק להוריו של ילד שיכול להגיע לאיזו פריצת דרך לאנושות יש חובה לטפח באופן מיוחד את הכשרונות של ילדם?

 

[הילהל]

הערה קטנה

בתקופת חייהם של מיכאלנג'לו, בטהובן וכל מי שהזכרתן - הילדות היתה משהו אחר לגמרי ממה שאנו מכירות היום. ילדים בני 4 כבר תרמו הרבה לעבודה בבית. בני 10? זה כבר בחזקת נערים, לא ילדים. ממש ממש לא. אז שימו לב כשאתן משוות את זה לילדים של היום.

 

[שרוֹן]

אז בו נסתכל על הגאונים מהבארוק

והרומנטיקה. אפילו שאת צודקת מאה אחוז, הילהיל, בעניין אורח החיים המדובר, ואולי בגלל זה.. ניקח כרגע רק מוסיקאים. נתחיל מגאונים עם הורים פושרים: מוצרט, שופן וליסט. שלושתם נולדו לתוך בית מוסיקלי, ומגיל מאוד צעיר עברו מסכת אינטנסיבית של אימונים. לפחות על מוצרט ועל ליסט אני יודעת שהם גדלו להיות טיפוסים בילתי נסבלים, ואני מדברת על הרבה מעבר לאינטליגנציה רגשית בסיסית.. בטהובן. עבר חינוך מוסיקלי שמרני (מוסיקת חצר משמימה), באמצעות אביו, וברגע שיכל בעט בהכל (באביו ובמוסכמות) וכתב את המוסיקה המדהימה והמהפכנית שלו. מקרים מעניינים הם דווקא של אנשים שלא זכו לחינוך מוסיקלי, ובכל זאת בגיל מאוד מאוחר, בשל רצונם העז, הגיעו רחוק. ברליוז. אביו היה רופא. הוא החל ללמוד מוסיקה בגיל 13 (כנראה לפי בקשתו הוא). אבא שלו רשם אותו בגיל 18 ללימודי רפואה. הוא לא הסתדר עם זה, ורצה לשוב למוסיקה. הוא עשה זאת במחיר של איבוד תמיכה כלכלי מאביו האמיד, והוקעה מצד אימו. הלאה. שומן.היה בן של מוכר ספרים. הוא החל ללמוד משפטים במצוות אימו, לא רצה להמשיך בלימודיו, עזב ועבר למוסיקה. שוברט היה בנו של מורה ביה"ס. גם כנראה לא ספג מוסיקה בבית. המקרה המעניין ביותר בעיני הוא באך (טוב, נו, גם כי הוא הטוב מכולם בעיני..): באך היה בן שמיני במשפחה ברוכת ילדים. הוריו מתו כשהיה בן 9 , והוא גדל אצל אחיו הגדול, שם עשה את שיעוריו הראשונים על כלי מקלדת. כשאחיו לא יכל לתמוך בו כלכלית, הוא שלח אותו לפנימיה (הוא היה בן 15 אז). הוא שילם על לימודיו בפנימיה באמצעות השתתפות במקהלה. הוא השתלט שם גם על העוגב, והפך די מהר לוירטואוז על כלי מקלדת ומלחין גאון. באך, שאומנם נולד למישפחה מוסיקלית, לא קיבל חינוך מוסיקלי הולם (מצב משפחתי, וכלכלי רעוע, ויתמות בגיל צעיר), והגיע רחוק מכולם בכוח הרצון שלו ובאהבה שלו למוסיקה. הכי מצחיק היה רוסיני, כן קיבל חינוך מוסיקלי (לא יודעת כמה קפדני..), כתב אופרות חביבות ובעיקר מפורסמות, ובגיל 40 עזב הכל והתחיל לבשל! בקיצור- אני חושבת שמאוד קשה לגאונים להתפספס. אפשר בעיקר להזיק להם אם לוחצים יותר מידי, ומגיל צעיר מידי. אני עם אינה לגמרי.

 

[נועה לביא]

אני לא מסכימה אתכם

לגאונים כל מאוד מאוד להתפספס, כמה שהם לא יבלטו בסביבתם הקרובה... בסופו של דבר, הכל תלוי בהם.

 

[שרוֹן]

כתבתי פה על מלחינים גדולים ועל

ילדותם, לא התיימרתי למצוא את כל אותם גאונים מפוספסים, ובטוח שהיו כאלה. איך שלא מסתכלים על זה, הגדולים מכולם, לא בהכרח עברו שיעבוד מוסיקלי מילדות. מי שזה בא לו מבפנים, עשה את זה. אלו שנחשבו לילדי פלא (קרי, הורים דחפנים, שגם נתנו לילד תחושה של מחוייבות כלפי הגאונות שלו), גדלו להיות אנשים שחצנים, בילתי נעימים, בלשון המעטה, ואני בספק אם נהנו מהחיים שלהם. אני מכירה אישית גאון מוסיקאלי שחי בסבל בגלל ההצלחה שלו והשעבוד שלו להצלחה שלו. הוא לא ידע מה זה פשוט להנות מהחיים. באמצע שנות העשרים שלו, הוא עזב לגמרי את הכלי, עשה דברים שונים בתכלית, ואחרי תהליך עיכול ארוך, הוא התחיל לחיות. אני לא אומרת לעצור או להתעלם מילד שמראה עניין בתחום מסויים. אפשר לספק לו חומרים ואפשרויות ללמוד מה שהוא רוצה. בין זה ובין הורה שמטפטף לילד שהוא גאון, מאיץ בו להתקדם ומחרב לו את הילדות, אין קשר.

 

[נועה לביא]

אני מסכימה לחלוטין

שדחיפה אובססיבית מצד הורים בהחלט יכולה להביא לפספוס.

 

[דובת הקוטב]

ומונט?

מונט היה מצחצח נעליים, אם אני לא טועה, ובזמנו הפנוי שירבט קריקטורות. אף אחד לא טיפח אותו, הוא טיפח את הכישרון שלו בעצמו, וכשגדל והיה עצמאי התפתח עם הכישרון שלו אפילו שלא למד מגיל צעיר.

 

[דובת הקוטב]

עכשיו שמתי לב שאת דיברת אך ורק על

מוסיקאים...

 

[שרוֹן]

לא רק זה,

גם נתתי דוגמאות זהות לדוגמת מונט. אנשים שרק בשנות בגיל העשרה לחייהם החלו ללמוד מוסיקה, ועד היום מנגנים את היצירות שלהם... ושוב, זה לא רע להתחיל ללמוד מוסיקה בגיל צעיר (נהפוכו), כל עוד זה מעניין אותך, ואתה עושה את זה בקצב שנכון לך.