אמא טוטל לוס
New member
יום שלא אשכח לעולם
בשבת האחרונה, 10.11.2001 כמעט ונהרסו חיי. כמעט קברתי את בני היחיד. כמעט והצטרפתי למשפחת השכול, בארצנו שבה הורים קוברים את ילדיהם (יותר מהרוג בכל יום מימות השנה, ועוד רבים יותר פצועים, נכים והרוסי חיים). כל זאת על מזבח ה"קיק", ה"fun", האדרנלין בעבודת הסגידה ל"מכונית העילית", ל"הנאת" הכביש, ותרשו לי - לטימטום שלכם, ושלנו שלא צועקים די! כאילו שאין לנו מספיק סיבות בכלל, ובפרט כאן, למות. ה"שבדית", הוולוו S40 ז"ל, היתה בשבילי גם סמל לחופש, מקור להנאה, אך בעיקר אמצעי להפקת עצמי כאם (נהגת מתנדבת לעת מצוא לבן החייל הזקוק) כאשת משפחה (סק"ס) ובפרט - כבת אדם, כאשה עצמאית ומחוברת. היא אולי לא היתה שווה מאות אלפי שקלים, אולי לא מספיק "נחשבת" בעיני "מבינים" אוהבי המכוניות המיוחדות, אך אני שמחתי בה, והיא התאימה לי כמו כפפה ליד. שמרתי עליה משנת 1998: תמיד נקיה, תקינה, מטופלת ומטופחת, על 42,000 הק"מ (בלבד) שעשתה, נטולת פגע ובעיות. בדיעבד, אילמלא גופה החסון ותפקודה המסור, איפה היינו היום? חבל - איחלתי לה חיים ארוכים, ולא אמצא תחליף נאמן ממנה. אבל - מכוניות יש הרבה. לבן אין תחליף, ואני רוצה אותו כאן, לראות אותו מתפתח, בונה את עצמיו, מקים בית, מביא נכדים, מאושר. האם אי אפשר להיות מאושר בלי להרוס? האם גם אתם, קוראי וכותבי פורום זה (ואלו מפורום האופנועים, שתרומתם לקידום הכירורגיה ורפואת שיקום הנכים בארץ אינה מבוטלת) חושבים שאפשר ככה להמשיך? העסק הזה, חברים, מאד מסריח. התעוררו. אני כבר שבוע לא ישנה.
בשבת האחרונה, 10.11.2001 כמעט ונהרסו חיי. כמעט קברתי את בני היחיד. כמעט והצטרפתי למשפחת השכול, בארצנו שבה הורים קוברים את ילדיהם (יותר מהרוג בכל יום מימות השנה, ועוד רבים יותר פצועים, נכים והרוסי חיים). כל זאת על מזבח ה"קיק", ה"fun", האדרנלין בעבודת הסגידה ל"מכונית העילית", ל"הנאת" הכביש, ותרשו לי - לטימטום שלכם, ושלנו שלא צועקים די! כאילו שאין לנו מספיק סיבות בכלל, ובפרט כאן, למות. ה"שבדית", הוולוו S40 ז"ל, היתה בשבילי גם סמל לחופש, מקור להנאה, אך בעיקר אמצעי להפקת עצמי כאם (נהגת מתנדבת לעת מצוא לבן החייל הזקוק) כאשת משפחה (סק"ס) ובפרט - כבת אדם, כאשה עצמאית ומחוברת. היא אולי לא היתה שווה מאות אלפי שקלים, אולי לא מספיק "נחשבת" בעיני "מבינים" אוהבי המכוניות המיוחדות, אך אני שמחתי בה, והיא התאימה לי כמו כפפה ליד. שמרתי עליה משנת 1998: תמיד נקיה, תקינה, מטופלת ומטופחת, על 42,000 הק"מ (בלבד) שעשתה, נטולת פגע ובעיות. בדיעבד, אילמלא גופה החסון ותפקודה המסור, איפה היינו היום? חבל - איחלתי לה חיים ארוכים, ולא אמצא תחליף נאמן ממנה. אבל - מכוניות יש הרבה. לבן אין תחליף, ואני רוצה אותו כאן, לראות אותו מתפתח, בונה את עצמיו, מקים בית, מביא נכדים, מאושר. האם אי אפשר להיות מאושר בלי להרוס? האם גם אתם, קוראי וכותבי פורום זה (ואלו מפורום האופנועים, שתרומתם לקידום הכירורגיה ורפואת שיקום הנכים בארץ אינה מבוטלת) חושבים שאפשר ככה להמשיך? העסק הזה, חברים, מאד מסריח. התעוררו. אני כבר שבוע לא ישנה.