יום השואה והילדים גדלים

[קַמִילִOn]

נראה לי שמספרים להם עובדות בגדול, לא

נכנסים לפרטים.
איך אפשר להסביר לילד מפלצתיות שכזו כשהיא לא באגדה, אלא במציאות ולא רק במציאות, אלא כלפי אבותיו?

 

[דש1דש]

לא חושבת שיש כלל

כל מורה אומרת מה שמתאים לה. יש שמפרטות יותר ויש שפחות....
וככל שגדלים גם הילדים תורמים כל אחד לפי הידע שלו לכיתה....

 

[אורora]

זה באמת מזווע ברמות בלתי ניתפסות

אני לא יודעת עם הילדונת מודעת לרמת הזוועות.
אני אברר בעדינות.

 

[דש1דש]

כל פעם שאומרים בטקסים

פירוט שחל דרכי מיתה אני נחרדת ושמחה שהם לא באמת מקשיבים לכל מילה וזה כנראה עובר להם מעל הראש.
היום בטקס בית הספר בו היו כמובן ילדים מכיתה א ראש המועצה פירט על תינוקות שראשם רוצץ באבן, אנשים שהוכו למוות ועוד ועוד דברים שילדים כן יכולים להבין (לו היו מקשיבים לו)
שריפת אנשים חיים והמתה בגז שהם בילתי נתפסים... כל זה מוזכר עם המספר הדימיוני הזה של 6 מיליון
לאט לאט זה שוקע...

 

[קַמִילִOn]

זהו, שבגיל מסוים זה מפסיק לעבור להם מעל לראש

ואז זה מתחיל להיות מאד קשה להסבר.

 

[אורora]

אצל הילדונת הרגע הזה היה השנה

בפרוש לא עבר לה מעל הראש.
כמו השאלות הדיונים התאורים שקיבלתי ממנה הראו שהיא מקשיבה היטב.
אבל עדיין משהו לא תופס את הזוועה אצלה עד הסוף. גם שהיא מקשיבה למילים. עוד אין "קצר" מושלם בין קליטת המילים וההבנה המילולית והתפיסה של הזוועה בכללותה. זה יקח עוד הרבה מאוד זמן.

גם אצלי חלק מהזוועות בנוגע לילדים והורים-ילדים לא ניתפסה עד היום שבו הייתי לאמא.

 

[קַמִילִOn]

כנ"ל.

יש במצב הזה זוועות שהן מעבר לתפיסה אנושית רגילה. ואולי טוב שיש מנגנון הגנה מפותח כל כך.

 

[דש1דש]

וטוב שלא נתפס

יש לאבא שלי שיר שמתאר את אמא שלו ויש שם משפט שעבורי היה ירידת אסימון זועקת וכואבת השיר מדבר עליה ועל רגעי מותה שאומר (לא זוכרת ציטוט מדויק)
שרק המחשבה על מה שעבר לה בראש ברגעים האחרונים (כשהיא יודעת שהשאירה אחריה ילד צעיר, הוא היה אז בן 6 בערך) "יכול להפוך אותי לנזיר או משוגע"
וזה היה מן הבנה לא נתפסת שהאנשים האילו, אילו שנרצחו, ברגעים האחרונים כשידעו את כל מה שנשאר אחריהם, כל מה ומי שלא יוכלו לדאוג לו יותר, באמת יכול להפוך אותך למשוגע....

 

[נוRית]

אנחנו דיברנו ממש קצת

אתמול אחה"צ הבנות בקושי היו בבית, ולא יצא לדבר הרבה.
צ'ומפי לא מבינה הרבה, עם קסם אפשר לדבר קצת יותר.

לצערי, אני יודעת ממש מעט על המשפחות של המשפחה שלי. ארבעת הסבים שלי הגיעו לארץ לפני המלחמה, וחלק מהמשפחות שלהם גם הצליחו לצאת בזמן (אח של סבא אחד בארץ, משפחה של סבא אחר בארה"ב), אח של סבתא בארץ, ומשפחה של סבתא אחרת לדעתי רובם נספו...

לצערי ממש אין לי מידע על המשפחה. לא דיברו על זה אצלנו, ורוב ה"סודות" הלכו עימם לקבר (כל 4 הסבים שלי כבר אינם).
אז הסיפורים אצלנו במשפחה הם כלליים ביותר, ופחות אישיים, ואולי בגלל זה גם פחות מדברים וזה פחות "מעניין" (סליחה).

אני בטוחה שככל שהן יגדלו המידע יגדל וגם היקף העניין שלהן בנושא.

 

[אורora]

גם אצלנו זה ככה

המשפחה המורחבת הושמדה כולה, אבל אנחנו לא יודעים עליהם דבר.
הילדים די "מחפשים" את הקשר האישי.
אמא סבא היה בשואה? הוא נחשב ניצול שואה? והיא יודעת שהוא לא...
( אבא שלי עלה לארץ בשנת 1936 )

וגם היו הרבה שאלות מה היה קורה עם הנאצים היו מצליחים לכבוש את ארץ ישראל (היא יודעת שהם לא היו רחוקים מפה). האמת שממש מפחיד לחשוב מה היה קורה.

 

[catנוע]

אצלנו יש קצת מידע

מכאלה שהיו עם בני משפחה ושרדו והצליחו לאתר כאן את סבא או את סבתא שלי ולספר להם.
וגם כי אח של סבא שלי הבריח לאורך כל המלחמה כמעט ילדים מהגבול הגרמני לתוך הולנד, הלוך וחזור עד שתפסו אותו הגרמנים, אז עליו יש לנו המון מידע כי
הוא עבד עם המחתרת ההולנדית ועם הרבה אנשים ששרדו. זה סיפור בפני עצמו, הסיפור שלו.

 

[ג e ש e ם]

אצלנו זה די טאבו

הקטנה לא מוכנה לדבר על זה.
רק רואה משהו קטן ומייד בוכה.
לוקחת נורא קשה.
היום בטקס בבי"ס כ"כ בכתה, המורה לא הצליחה להרגיע ובסוף יצאה החוצה.
הגדולה יודעת הרבה, ראיינה אתמול קצת את סבא על המשפחה שלו, אבל גם די בורחת מהעניין.
לא חזקות בהתמודדות עם דברים כאלו הן.
אני לעומת זאת עסקתי בארגון הטקס המקומי, בשנה הבאה אני אקח את הגדולה איתי.

 

[galizoe]

אצלי השנה היא קצת ברוויה מהנושא ,

מגן חובה בערך היתה התעסקות קצת אובססיבית שלה בנושא. הספר הראשון שקנתה בשבוע הספר בכיתה א מהתקציב שלה היא 'לא ראיתי פרפר' או משהו כזה שהוא ספר על ילדה בשואה, ומאז הספריה שלה התמלאה בכל ספר מתאים לגיל בנושא.
השנה היינו בוושינגטון במוזאון השואה (שאינו עוסק רק בשואת היהודים אלא יותר במכונת הרייך והגזענות הארית כלפי כל המיעוטים) והכנו דפים עם תמונות משם לכיתתה השבוע, אבל שיחות נוספות לא היו השנה.
אולי עדיין בשלבי שקיעה מה שהיה במוזאון השואה.
שנה שעברה היא ביקשה לראות בערב השואה את הראיונות והסרטיםשמראים בטלויזיה וסרבתי בתוקף, לדעתי לא מתאים לגיל. השנה לא ביקשה, לא יודעת אם הייתי מאפשרת... כן יצא לה במקרה לתפוס נב של תכנית היום בצהריים (על ארכיאולוג שחופר לחפש את תאי הגזים של סוביבור, הייתי עסוקה במקביל בדברים נוספים אז לא שמתי לב שעברו מתכנית די 'פרווה 'להציג המחשות ויזואליות של תאי הגזים ומסלול המוות... רציתי לסגור אבל התכנית ממילא נגמרה...

 

[נוRית]

אתמול אחה"צ תשאלתי את הבנות

אצל הגדולההיה סבא של אחד הילדים מהכיתה, ומה שהיא זכרה לספר לי זה שהוא היה בערך בן 9 (שאלוהים ישמור, ממש בגיל של הילדים להם הוא סיפר) ושהוא היה לבד ביער עם הדוסים והזאבים, ושתפסו אותו כמה פעמים והוא ברח...
אצל הקטנההיתה סבתא של אחד הילדים, שהיתה בערך בת 3, כנראה, ומה שצ'ומפי זכרה זה בעיקר איזה סיפור על כך שהיא ניסתה לכבות נר והשיערות שלה נשרפו, וכיבו לה אותם עם עלים, ושתפסו אותה ואת אחותה, והחיילים הרעים כיוונו אליהן את הרובים, אבל אז באו חיילים טובים והן ניצלו....
(כמה הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר שיודע מה היה, ומה מזה הבנות לקחו...)

אח"כ היתה לי שיחה די ארוכה עם קסם על אנה פרנק - מסתבר שהיא יודעת ממש הרבה על הסיפור שלה, ואז בדיוק התחילה איזו תכענית "בעקבות אנה פרנק" עם מיכל ינאי - הן היו ממש מרותקות (וכל מה שקסם סיפרה לי - זה בדיוק מה שגם עלה מהספר. כשנושא מעניין אותה, היא זוכרת לפרטי פרטים. ממש מדהים).

יום לא קל בכלל. אבל לשמחתי, לפחות בינתיים לא נראה שהן נשאבות לתוך זה. בינתיים אלה עבורן רק "סיפורים"...