ורודת שורש
New member
יום השואה התשס"ז.
לפני 67 שנים זה התחיל, לפני 62 שנים זה נגמר. חלקנו מכירים שרידים מאותה תקופה, וגם הם לא יישארו איתנו עוד הרבה זמן. השבת העברתי לחניכות שלי פעולה על יום השואה. לא רציתי להעביר להם פעולה על דעות קדומות או על פעולות קלאסיות ליום השואה, אלא לשם שינוי, משהו קצת רציני. הקראתי להן קטע מתוך היומן של אנה פרנק. לא, לא קטע שמספר על יום שגרתי במחבוא, עם האזעקות וההפצצות. קטע שמספר מה קורה בתכלס. על אנשים שרוצים לברוח ואין להם לאן, ילדים שהולכים בכפור הנורא עם חולצות דקות וקבקבי עץ, על אנשים שנחטפים באמצע הרחוב.. כמעט כל החניכות שלי הן ממוצא אשכנזי, ככה שהן קצת מכירות סיפורים מהשואה, ויש להן איזה שהוא קשר אליה.. אבל חניכה אחת היא מרוקאית. כשהקראתי את הקטע (שהוא לא כלכך כבד, אלא די בסדר..) פקחה את העיניים שלה עד כדי כדור פינג פונג (ואני לא מגזימה..) והייתה בהלם טוטאלי. ממש לקח לה כמה זמן להתאושש.. ואילו שאר הבנות (במקרה! האשכנזיות..) לא התייחסו לזה בכלל כאל משהו מזעזע, אלא אל עוד סיפור מהימים ההם.. שהן כאילו התרגלו אליו. אחרי הפעולה הייתי בהלם טוטאלי. איך אפשר להתרגל לדבר כזה?! בנות בגיל 10 לא מייחסות שום חשיבות לאירוע הנוראי הזה?! ועוד בנות שיש להן קשר כמעט ישיר לשואה! אז מה, התקשחנו? הרי אף פעם באמת לא הזיז לנו מה קרה.. כלומר, ברור שהזיז, אבל לא התרגשנו מזה במיוחד. צריך לנסוע לפולין כדי להזדעזע? מה עושים עם האדישות הזאת?
לפני 67 שנים זה התחיל, לפני 62 שנים זה נגמר. חלקנו מכירים שרידים מאותה תקופה, וגם הם לא יישארו איתנו עוד הרבה זמן. השבת העברתי לחניכות שלי פעולה על יום השואה. לא רציתי להעביר להם פעולה על דעות קדומות או על פעולות קלאסיות ליום השואה, אלא לשם שינוי, משהו קצת רציני. הקראתי להן קטע מתוך היומן של אנה פרנק. לא, לא קטע שמספר על יום שגרתי במחבוא, עם האזעקות וההפצצות. קטע שמספר מה קורה בתכלס. על אנשים שרוצים לברוח ואין להם לאן, ילדים שהולכים בכפור הנורא עם חולצות דקות וקבקבי עץ, על אנשים שנחטפים באמצע הרחוב.. כמעט כל החניכות שלי הן ממוצא אשכנזי, ככה שהן קצת מכירות סיפורים מהשואה, ויש להן איזה שהוא קשר אליה.. אבל חניכה אחת היא מרוקאית. כשהקראתי את הקטע (שהוא לא כלכך כבד, אלא די בסדר..) פקחה את העיניים שלה עד כדי כדור פינג פונג (ואני לא מגזימה..) והייתה בהלם טוטאלי. ממש לקח לה כמה זמן להתאושש.. ואילו שאר הבנות (במקרה! האשכנזיות..) לא התייחסו לזה בכלל כאל משהו מזעזע, אלא אל עוד סיפור מהימים ההם.. שהן כאילו התרגלו אליו. אחרי הפעולה הייתי בהלם טוטאלי. איך אפשר להתרגל לדבר כזה?! בנות בגיל 10 לא מייחסות שום חשיבות לאירוע הנוראי הזה?! ועוד בנות שיש להן קשר כמעט ישיר לשואה! אז מה, התקשחנו? הרי אף פעם באמת לא הזיז לנו מה קרה.. כלומר, ברור שהזיז, אבל לא התרגשנו מזה במיוחד. צריך לנסוע לפולין כדי להזדעזע? מה עושים עם האדישות הזאת?
