עצוב, עצוב, עצוב. ובמיוחד כשחושבים על זה שהקטנה בטח היתה במצב רוח כל כך טוב וחיובי, והלכה להתלבש לקראת החג אחרי שעזרה לסבתא לסדר. זה מסוג הדברים ששוברים לי את הלב.
יש איזה גאון שמביא משהו כל כך useless שזה פשוט מדהים אותי כל פעם מחדש. הפעם - גיסתי הביאה לי מגש. אבל לא סתם מגש אלא מגש שלא נכנס לשום ארון, אי אפשר לאחסן אותו ומלבד לתלות אותו על הקיר כתמונה נורא מכוערת לא יכולתי לחשוב מה לעשות איתו. כל הזמן הלכתי מסביב וחיפשתי לו כתובת: מתחת למיטה? בבוידעם? במסתור הכביסה? מעל המייבש? מה עושים עם מגש ענקי? מזל שיש לי אבא מעצב - שמיד אמר: שולחן. והולך להיות לי שולחן פינתי בסלון ארבע רגלים-מגש-וזכוכית מלמעלה. באמת הגיע הזמן לזרוק את שולחן הילדים המגעיל שאני מכסה כל הזמן במפה כדי שלא יראו אותו. ומעז יצא כבש. וגיסתי? שתתעלף מה 'כפת לי.
- ספר בישול (משפחתי) לילדים (אני משערת שארשה להם לחרב את המטבח. כבר השווצתי בבני שעשה אתמול סלטונה לארוחת בוקר וקצר מחמאות מכולם-פרט-לאמא?). מהעבודה של האיש: - מפת שולחן (בגודל שמתאים לשולחננק שלנו) לבנה (יש לנו רק אחת בז' בשבילו). - ספר בישול פסח של על השולחן. מעולה. הכל.