טריגר

אור..

לא ידעתי שאת מציירת. זה ממש מרשים, ממש.
אני מופתעת שהסתרת את הכשרון הזה שלך עד כה,
וזה גורם לי לחשוב כמה כשרונות ויכולות נוספות את מסתירה בתוכך.
לא במובן של מסתירה ומחביאה מאיתנו, אלא מסתירה במובן שחבויים בך, ושאפילו את לא כל כך יודעת או מאמינה שהם קימיים...

בין השורות של השרשור הכואב הזה אני שומעת גם קצת תקווה, קצת שמחה על דברים שיבואו, קצת דאגות נורמליות כמו דאגות על שותפה ועל כסף- וזה דברים שמעודדים בעיני,
גם אם השאר עוד קשה וכואב כמו שהיה בכל התקופה האחרונה.

לגבי הרעיון שלך.
קודם כל הוא לא נשמע לי מטורף. הוא נשמע לי כמו להגיד שאת חושבת שאת צריכה לגור בתנאים מגונים יותר, עם עזרה יותר קרובה, ויכול להיות שזה נכון.
אני לא בקיאה באפשרויות, ומניחה שהאופציה הספציפית של דיור מבוגרים לא כל כך רלוונטית- מתקשה להאמין שיסכימו לזה וגם עבורך זה נשמע לי ממש צעד קשה,
אבל חושבת שאפשר לדבר על זה עם אנשים שמבינים יותר ואולי מכירים אופציות ביניים- מקום שהוא לא הוסטל אבל כן מהווה דיור מוגן כלשהו עם אנשים ברמה גבוהה, כמו דירות לווין, נגיד.
אני מניחה שהמדריכות והגורמים שמלווים אותך ידעו יותר על העולם הזה ממני, אבל נשמע לי שזה משהו ששווה בהחלט לחשוב עליו...
 
פרפר, המון תודה
טריגר

אני אהיה חייבת לוותר על משהו כדי להשיג משהו אחר.
לוותר על לימודים אני לא רוצה, כי זה נותן לי סיפוק ואתגר ומגרה את בלוטות המחשבה שלי.
לוותר על הפרילנס אני לא רוצה, כי זה קשר קפיצה לעבודות שאני חולמת עליהן, כי קשרים זה טוב באופן כללי, וכי אני באמת אוהבת את מה שאני עושה ומתים עליי שם.
לוותר על העבודה המוגנת אני לא רוצה, כי זה נותן לי מסגרת ואנשים טובים להיפגש אתם ולעזור להם וגם לעצמי ולרכוש הרגלי עבודה שדומים לעולם האמיתי.
אז מה כן? אני מוותרת היום על השפיות והבריאות שלי (בגלל הלחץ) ועל מדריכה שיקומית (כי אף אחת לא מצליחה להביא את עצמה לעזור לי להסתנכרן עם הלו"ז המטורף שלי).
אם רק מישהו היה עוזר לי לעשות פה סדר... אבל האירוני הוא שבשביל לעשות פה סדר אני צריכה מדריכה, ו...זהו, שאין לי.

אני לא יודעת מה לעשות. אני פשוט נגמרת. כישרון? פעם היה לי. אני חושבת שהוא מת. בפרט כשגרה אצלי בחורה שחיה ונושמת ולומדת ומייצרת אמנות, ואין מצב בעולם שאגיע לרמה שלה. פעם גם יצרתי קולאז'ים והדרכתי משתקמים בסדנאות יצירה. זה היה פעם. יצירות שלי גם התפרסמו. הדבר היחיד שנשאר לי זה הכתיבה.

אני לא מפסיקה לאכול, אני מרגישה איך מיום ליום יותר ויותר קשה לי לנשום, ללכת, לעלות מדרגות. אני נחנקת כשאני ישנה, אז אסור לי לקחת כדורי הרגעה לפני השינה, כי אני עלולה למות מחנק. אני מרגישה שהתקף לב הוא רק שאלה של זמן, כי מתהווה לו צמיג ענק סביב בית החזה שלי, ובמבנה הגוף שלי זה ממש מזמין התקף לב (אחותי עברה התקף לב קשה מאוד וצנתור לפני כמה שנים). מבנה הגוף שלי גם מזמין סוכרת סוג 2 (לאחותי יש, ואני בעצמי מטופלת בתרופה, היא מזריקה אינסולין, אבל טייפ 2). זה לא יכול להימשך עוד הרבה זמן ככה. אולי זו תהיה דרך טובה להפסיק את כל הסיפור, פשוט להמשיך לאכול כמו שאני אוכלת היום.

ולא, אני עוד לא רוצה למות, ובטח לא ככה, מוות בזוי, משפיל ואטי. מפחיד אותי נורא. אני חייבת איכשהו לעצור את הסחרור הזה, את המעגל הזה. אבל אני באמת לא מוצאת נחמה כמעט בכלום. לא יודעת איך להחזיק את עצמי, הפגיעה העצמית מדגדגת לי, יש לי קולות שאומרים לי שאני צריכה למות (לא קולות אמיתיים, אני מדמיינת מהמחשבות שלי, מההרגשות שלי), שכבר מספיק, עברו 38 שנים ודי, באמת. זה לא שמשהו באמת הולך להשתנות, אין לי כוח לשנות שום דבר. אני חיה מפגישה אחת עם הרופאה שלי לפגישה אחרת אתה, ובין לבין קורסת. אני לא יודעת מה צריך לקרות כדי שמשהו ישתנה ושאפסיק לסבול ככה.

גם בבית אני מתכנסת בתוך עצמי, בתוך החדר, פוחדת לצאת ממנו כדי לא להיתקל בשותפה שלי ובקור ובניכור שנובעים ממנה מלפני שבועיים, ממה שהיה עם האינסטלטור ואחר כך עם החתולה. הבועה הזאת התנפצה לי, הכול היה הרי כל כך מושלם בהתחלה. הרבה יותר טוב ממה שחלמתי. והדיכוטומיות הזאת. או שבן אדם הוא טוב או שהוא רע, אין אמצע.

ואין לי כוח יותר להתמודד עם החיים האלה. לא ככה. לא כמו שזה עכשיו. אני צריכה שמישהו יגיד לי מה לעשות, כמו שהיא אומרת לי ואני פשוט עושה. לא תמיד מצליחה, אבל אני יודעת שאכפת לה, וזה מחזק אותי מאוד ומדרבן אותי.

אני פוחדת למות, פרפר, אני פוחדת לאבד שליטה על החיים שלי, כבר איבדתי (עם האוכל). אני רק צריכה לאכול כמה דברים שמכילים סוכר וזהו, הדרך למוות תהיה סלולה היטב. אני פוחדת לעשות את זה, אבל לא יודעת... זה מגעיל. יש לי מחשבות לא טובות ו"פלאשים". אני פוחדת. אני לפעמים ממש מרגישה שאני פוחדת, שמשהו רע יקרה. אני פוחדת נורא למות, אבל לא יודעת איך לעצור את זה. אני משתדלת להיות שפויה ולהעסיק את עצמי כמה שיותר, אבל הכאב הזה הוא נורא.

אני מנסה להיות פרקטית - לעשות דברים, פשוט לעשות כי צריך לעשות, ואז לעשות את הדבר הבא, אבל אני נחלשת ואין לי כבר כוח לעשות. אני מרגישה את המחיר שזה גובה ממני, ויש לי פחות "כסף" לשלם. אני רוצה שיעזרו לי. אני צריכה שיעזרו לי. אבל איך? ומי? כל אחד יכול לעזור רק במגבלות שהוא יכול לעזור ולא מעבר לזה, ואני זקוקה ליותר מזה כרגע. לא אשפוז, לא רוצה אשפוז, אבל אם אני ארגיש שאני יותר לא רוצה לחיות מאשר כן רוצה לחיות, אני אשקול את זה שוב. כרגע זה די רחוק ממני, ברוך השם, ועדיין, קרוב הרבה יותר מהרגיל.

הרופאה שלי היום הבטיחה לי שזו תקופה קשה מאוד והיא תעשה הכול כדי להחזיק אותי בתקופה הזאת ולתגבר אותה עם הקולגה שלה שהיא גם בסדר אתי, והיא הזכירה לי שכבר היו תקופות קשות ויצאתי מזה, וכבר היו תקופות הרבה יותר טובות ואפשר שהן יחזרו. היא חיזקה אותי מאוד היום.

תודה רבה
 
טריגר קשה לעת ליל או לפנות בוקר


איך מפסיקים את המחשבות האלה על המוות? זה משגע אותי. כמה שאני נלחמת בזה זה לא עובר, דווקא מחמיר.
הבזקים של דם בעיניים. קול שאומר לי "למות למות למות למות" בתוך הראש. זה משגע אותי. אני לא פסיכוטית ואני יודעת שהקולות לא אמיתיים וההבזקים לא אמיתיים, אבל מאיפה זה בא לי, לעזאזל? מהמתח והחרדה? כנראה.

הולכת ברחוב ונראה לי שכולם עומדים למות. כולם באמת עומדים למות מתישהו, אבל לא לזה אני מתכוונת. אני מתכוונת לזה שאני מרגישה שמשהו רע עומד לקרות ממש עכשיו. פיגוע. רצח. התאבדות. יריות. מוות בכל מקום, דם בכל מקום.

אני מנסה להסיט את המחשבות בעדינות למקומות טובים יותר, תחומי עניין, מוזיקה, כל העיסוקים הטובים שלי. אני מנסה להילחם בהן בכוח וזה רק מרגיז אותי יותר. אני מנסה לא להיבהל מהן ולהגיד לעצמי שזו לא אמת וזו רק תקופה קשה וזה יעבור, אבל הסבל הוא כל כך ממשי והמחשבות כל כך מוחשיות שזה פשוט מפחיד.
משהו רע הולך לקרות. ואולי כבר קרה. מחשבות על השואה וכאילו "זיכרונות" שיש לי מ"שם" ואיזו הקלה שאני לא שם באמת, אבל אני "רואה" את כל השלדים והדמויות ונזכרת בלי סוף בעדויות וסרטים (הייתה תקופה שהייתי מכורה לסרטים ולספרים מתקופת השואה ועסקתי בזה ממש באובססיביות).

מדמיינת את עצמי איך מודיעים לי חס וחלילה שמשהו לא טוב קרה בניתוח של אחותי. והיא מתקשרת אליי ומנסה להישען עליי ולפרוק את החרדות שלה מהניתוח ואני מרגישה שזה עוד יותר גורם לי לקרוס, כי היא המשפחה האחרונה שנותרה לי ואם חלילה יקרה לה משהו אז זהו, נשארתי לבד בעולם. אח שלי לא נחשב, הוא לא פונקציה לכלום. לפחות את אחותי אני אוהבת, גם אם מרחוק ולא מדברות הרבה. אני מדמיינת את עצמי הולכת לבית קברות ובוכה לשמים כי אין אף אחד שיחזיק ויחזק ואני כרגיל אלך לבד בבית קברות, אני רגילה להיות בבתי קברות עם אנשים אבל הכי לבד בעולם, הולכת וכושלת ואין אף אחד שרואה אותי בכלל, אף אחד לא נותן לי יד אפילו. בהלוויה של אבא שלי סבתא שלי ז"ל כעסה עליי שאני מבזה את כבוד המת עם הבכי ההיסטרי שלי. האחים שלי תמכו באימא שלי מכל צד, ואני השתרכתי מאחוריהם לבד. מזל שהייתה שם אימא של ילדה מהכיתה שתמכה בי קצת, ולאח שלי היה נורא חשוב (אחרי שהוא אמר לי מפורשות שאני זו שגרמתי למותו של אבינו) שאלך להתייחס לאורחים שלי - האימא של החברה הזאת מהכיתה, ועוד מישהי שאני לא זוכרת מי זו. זו הייתה הפעם הראשונה מתוך שתיים בכל החיים שלי שאח שלי חיבק אותי (זה היה במעלית בביה"ח כשהוא אמר לי שאבא נפטר). אני לא מדברת עם הבת של אחותי, אז גם אין לי כל כך איך להתעדכן במצב של אחותי, אני מקווה שבעלה יענה לי ויסביר לי הכול, כי הבת שלה חתיכת פוסטמה שאין דברים כאלה. כמובן מחזיקה אצבעות שהכול ילך בסדר
. אני אשתדל מאוד לא להזיק לעצמי יותר מדיי עד אחרי הניתוח שלה, היא לא צריכה גם את הצרות שלי עליה. היא לא פונקציה של תמיכה בשבילי, להפך, היא נופלת עליי ואני משתדלת לעזור, והיא גם לא לבד, יש לה את הבת שלה ואת בעלה (הבת שלה גם לא פונקציה, אבל בכל זאת היא לא לבד עם עצמה בבית).

ובהלוויה של אימא כבר הייתי לגמרי לבד, כי לא הייתה גם אימא. הייתי צריכה "לשעשע" את הבוס הנחש שהיה לי אז ואת המזכירה/המזקירה שבאה אתו לשם והם השתעשעו וגיחכו כל ההלוויה. ואז לא דיברתי עם האחים שלי בכלל, הייתה בינינו איבה (ביניהם לא, רק שניהם נגדי). אף אחד לא חשב בעולם הזה שאולי אני צריכה איזו שהיא תמיכה.

כשהייתי בטיפול פסיכולוגי בגיל 15 המטפלת הזמינה פעם את ההורים שלי לראות את האינטראקציה בינינו. ישבנו כולנו ביחד בחדר, ואני בכיתי ממשהו, לא זוכרת ממה, והפסיכולוגית, שהייתה גועלית כשלעצמה וגם גנבה לי מחברת שכתבתי בתור יומן ונתתי לה וסירבה להחזיר לי כשסיימה את הטיפול בי, הזדעזעה מזה שאימא שלי אפילו לא מנסה לנחם אותי כשבכיתי, ואימא שלי רצתה להיחשב בסדר, אז היא שמה יד על הכתף שלי, והיד הזו הייתה כל כך זרה על הכתף שלי, כל כך מאולצת, ממש סבלה והתאמצה. היא גם עשתה קואליציה איתי בנוגע למשהו אחר, שזה חימם את הלב שלי, אבל עדיין, הקור הזה. אז לא הבנתי שזה לא קשור אליי, שזאת היא והבעיות שלה, אבל תכל'ס זה גם לא ממש היה אכפת לי. מגיל מאוד צעיר חיפשתי אימהות אחרות, ורוב הזמן גם מצאתי. אני בטוחה שזה הכאיב לה, אבל זה הכאיב גם לי להסתובב מגילאים מאוד צעירים בבתי חולים עם המון בדיקות לבד, לגמרי לבד, בלי שתציע אפילו עזרה, וכשכבר באה אתי פעמיים היא הייתה כל כך עצבנית ששלחתי אותה הביתה והיא נסעה, בדיוק התחילה לה איזו תכנית בטלוויזיה, וסבלנות מעולם לא הייתה הצד החזק שלה.

אלוהים הכניס לה בהפוכה אחר כך עם הסרטן שהיא נאלצה לחכות המון שעות בתור לבדיקות ולטיפולים ואני ריחמתי עליה כל כך, בכלל לא היו לי מחשבות של נקם. איך יכלו להיות לי? היא סבלה כל כך, נגמרה לי מול העיניים, בסוף היא באמת מתה בידיים שלי כמה דקות לפני שהספקתי להבין שזה מה שקרה. לקח לי דקות ארוכות להבין מה בעצם ראיתי שם, וגם אחרי שקראתי לצוות הרפואי והם אמרו מה שאמרו, ביקשתי שרופא יבוא, שאחות לא מספיקה עם כל הכבוד. והביאו לשם רופא טמבל ומזלזל "נו מה את רוצה, בשביל זה קראתם לי, היא נפטרה, נו". וזה עוד כלום, הנער שהתקין לה את הטלוויזיה בהוספיס שאל, מעל לראש שלה, דווקא באחת ההבלחות הנדירות של הצלילות שעוד הייתה לה "אבל בשביל מה צריך פה טלוויזיה אם היא ממילא הולכת למות". אבל כשזה רופא וכשמדובר בפטירה כדאי שידברו קצת יותר בעדינות. וגם הרופא מהטיפול נמרץ שהזעקתי כשאימא התנפצה לרצפה בבית כמה שבועות לפני מותה אמר לי להזעיק את כולם כי "מה קורה לה את שואלת? מה שיקרה לכולם בסוף! יש לה רק כמה שעות לחיות, תתכוננו". ובדיוק דקה לפני זה היא חזרה להכרה. אידיוט. בסוף היא חיה עוד חמישה שבועות.

ועל כל זה אני חושבת, בליל של מחשבות, של זיכרונות, של קטעי שירים, ריחות, רגעים שבהם היא כן הייתה טובה אליי ונגעו לי כל כך ללב, הרעב הזה לא נגמר עם השנים, הוא רק גובר, החור הזה בבטן, בנשמה, איפה שמחבקים ולא. פרסומות של משחת שיניים משנות השמונים. מה זה קשור בכלל? והנסיעות האלה לאוניברסיטה, מרחק יריקה מהבית שנולדתי בו ושגדלתי בו עד תחילת גיל ההתבגרות. השמות של הרחובות. הזיכרונות של הילדים מהכיתה שלי שכולם נורא מוצלחים ואיפה הם ואיפה אני.

כמה אפשר לסמם את עצמי עם אוכל וכדורים ופציעה. אני רק רוצה שישמרו עליי, שהיא תשמור עליי, והיא עושה כמיטב יכולתה. ואני רוצה עוד ועוד ועוד וקשה מאוד להשֹביע אותי. אני מורעבת, חייבת לסתום את החור הזה, לא מצליחה, אז עושה דברים כדי לא להרגיש את הדימום מהלב שלי. אני רוצה חיבוק וחיבוק וחיבוק. לא משהו מיני בכלל, חיבוק של משהו שאני לא יודעת מה זה, של אימא, של מישהו שיעטוף ויכיל, כלומר תעטוף ותכיל כי אני לא מסוגלת לחשוב על גבר שיכול לעשות את זה בלי להרגיש מיניות ואני לא רוצה להרגיש את זה עכשיו. מה ירגיע אותי. הנה אני נרדמת וזה טוב. אני פוחדת להיחנק ולמות ושמשהו יקרה. מדמיינת את האיברים שלי נפגעים. אני לא יכולה יותר עם המחשבות האלה. רוצה לכבות את עצמי, את המוח שלי, אבל פוחדת נורא ולא יודעת איך עושים את זה. אני נשפכת החוצה מכל הכיוונים, שומן ומילים, תיקחו ממני את עצמי, לא יכולה יותר אתי. כל הגוף כואב לי, מתח עצום בעורף. לישון, לישון עכשיו, יש יום ארוך מחר ואני מתכוונת לעבור אותו טוב וליהנות בסמסטר החדש שהולך להיות ממש מגניב, כי ככה החלטתי.

לילה טוב. ואין צורך להגיב, מספיק טוב לי לפרוק. מעריכה מאוד את מי שיכולה לשרוד את כל הטקסט שלי. ושולחת באותה הזדמנות אצבע משולשת לפוסטמה ששלחה לי אז את המסר ההוא שאני לא רצויה וכו'. אין לי כוח. די. לישון.
 
תודה רבה, עניתי לך. טריגר

רע לי מאוד. אני בעבודה השיקומית וכנראה אצטרך לעזוב אותה, כי על משהו אצטרך לוותר.

מקודם העו"סית התקשרה והייתה קשוחה אתי ואני קלטתי שהיא כועסת. בהחלט ייתכן שהיא סתם הייתה קצרת רוח, אבל אני לא יכולה שמדברים אתי ככה, אני ישר בוכה, אין לי עור בנפש.

עוד מעט יש לי שיחה עם המנהלת שלי כאן. אני מרגישה שכולם עוזבים, מחרימים אותי, מתים. מרגישה שאני צריכה למות כבר, די.

ועוד מתחילה ללמוד הערב. איזה כאוס, אני צריכה שקט מהכול, לנוח, אבל פוחדת מהשקט מאוד.

עצוב לי כל כך. בקבוצת או.איי בפייסבוק מחרימים אותי, את הזעקה שלי לעזרה, הם רוצים לקרוא רק דברים טובים, הדיכאון שלי מאיים עליהם, הם שמחים שרע לי, ככה קרה גם בקבוצות האמיתיות, התעלמו, החרימו, הגיבו באכזריות לדברים שאמרתי, אמרו לי שאין מקום לסרטים הטורקיים שלי, לדמעות.

ברור לי שאני חולה וזקוקה ליותר עזרה ממה שהם יכולים לתת לי שם, אבל עדיין זה היה מחמם לי את הלב אפילו אם היו סתם עושים לייק שקראו אותי, שארגיש שאני לא לבד. זה כל מה שביקשתי.

פעם הייתה שם הרבה יותר סובלנות, נמאס להם ממני.

ועכשיו גם העו"סית כועסת עליי (כמובן ייתכן שהפרשנות שלי שגויה, ועדיין כך זה הרגיש לי), את העבודה כנראה אצטרך לעזוב, מדריכה אין לי, והעו"סית אמרה שלא תלווה אותי יותר לבדיקות, שזה לא התפקיד שלה, שזה בא על חשבון דיירים אחרים, כאילו שמישהו הכריח אותה. אמרה את זה בתוקפנות.

אני לא רוצה לעזוב את העבודה פה, טוב לי פה, אבל אין ברירה ככל הנראה.

יותר ויותר המוות נראה לי כמו אופציה ראלית, אבל הפחד ועוד דברים מחזיקים אותי בינתיים כאן.

אני הולכת וכושלת, זקוקה לעזרה ולא יודעת ממי לבקש אותה יותר.
 
אני מרגישה קצת יותר טוב

הייתה שיחה טובה עם המנהלת בעבודה המוגנת. היא לא מוותרת עליי. ננסה להסתדר עם משמרות אחרות ולייצר עוגנים. אולי יהיה טוב, תודה על ההקשבה
 
אני בקמפוס

הגעתי המון המון לפני השיעור, יושבת בקפיטריה, הזמנתי נס קפה והתחלתי לקרוא מאמר מזורגג וארוך. אני מנקרת מעייפות, איך אני אשרוד את השיעור הזה? עייפה כל כך מכל היום והבכי.

עייפה כל כך. יושבת ומסתכלת סביבי בין.ניקור לניקור וחושבת לעצמי שזו הסביבה שאני רוצה להיות בה: קמפוס, קפיטריה של קמפוס, אנשים עם ספרים, קלסרים ומכונות צילום, ולא מחלקה עם אנשים עם פיג'מות שבוהים באוויר, צורחים ומזילים ריר. הייתי כאן וגם שם, אני רוצה להישאר בצד הזה, בצד של החיים, לזכור שיש דברים ואנשים וחתולה שצריכים אותי, שאכפת ממני.

אני מתפללת ליהנות מהקורס ולא לקרוס. מתפללת שהכול ישתפר ויסתדר והמחשבות על המוות ייראו לי כמו סיוט ישן ששייך לעבר ותו לא.

חוץ מזה לא קיבלתי מחזור כבר הרבה זמן. הפחיתו לי את הטיפול ההורמונלי וכנראה עכשיו יש מעט מדיי הורמונים או משהו, או להפך. מכל מקום אין לי מחזור ואני פוחדת שזה יתנקם בי ואחר כך יהיה לי מחזור מזעזע כמו שיש לי פעם בכמה חודשים שאני מגיעה למיון ומקבלת אינפוזיה. אין לי כוח לזה. מתפללת שזה יסתדר איכשהו.

ולא יכולה להיכנס מכאן לקישורים, אז אקרא בהמשך.

המון תודה על התמיכה!!
 

תמרה45

New member
אלומה..

באמת המצב שלך נשמע לי לא טוב.. שאת רוצה שמישהו יחפון אותך בזרועותיו ואין אף אחד שיכול / מסוגל..
אממ, הלוואי והיה לי מה לומר לך.. הלוואי והיה לי איך לעזור.. רק שאני פה, שומעת את הזעקה שלך ומקווה שימצא לה מזור ומרפא אמיתי בקרוב..
ביחד איתך אני יכולה רק לומר שהמוות כמה שבמצבך ובמקומך נראה לך ממש אפשרות נוכח בדידותך.. הוא לא תרופה.. כוחות החיים שזועקים בך, זועקים, ובצדק.. נלחמים ורוצים את חיותם..
במצב הקיצוני שאת בו, אני מקווה שתצליחי למצוא נחמות טובות ואמיתיות.. שהמתח והפחד ינשרו להם מתוכך, ושהחוסר אונים יתהפך למשהו אחר...
יש תשובה, יש דרך.. תהיה חייבת להיות... תראי למשל את לבשה ואיך שהיא הצליחה לפרוח, למרות שהייתה במקומות מאוד צרים...
אז אל תתייאשי.. תמשיכי לנסות ולהיות מה שאת יכולה..

תמרה..
 
תודה + עדכון משמח

חזרתי עכשיו מהלימודים, היה כל כך כיף לחזור לקמפוס! ללמוד משהו חדש (ותמיד איכשהו מה שלמדתי בקורסים הקודמים מתחבר לי לקורסים הבאים). אמנם היה מבלבל מאוד, והמנחה שלנו צחקנית וקופצנית למדיי, אבל האווירה הייתה כיפית ונעימה והרגשתי איך גלגלי המוח שלי טוחנים משהו אחר מ"מוות מוות מוות" כל הזמן. ופתאום רציתי לחיות. ואפילו הכרתי חברה חדשה שגרה בעיר שלי, והיא ובעלה הקפיצו אותי הביתה וזה מאוד עזר לי כי אני עייפה מאוד... ובעבודה השיקומית לא מוותרים עליי בינתיים, רק נערכנו קצת אחרת עם המשמרות... וגם התחנפתי קצת לשותפה שלי עם איזה שוקולד שקניתי לה ליום ההולדת והיא הגיבה בנחמדות. מה עוד צריך הבן אדם? לאכול כמה קציצות טבעוניות, לשתות תה צמחים, תכנית טובה ברדיו, מקלחת טובה, קוקטייל תרופות טוב, לחשוב על דברים טובים, לעסוק בדברים טובים, להכריח את עצמי להיות עסוקה בדברים טובים, ללטף ולכרבל חתולה מתוקה, ולנסות לתת לתחושה הזאת להיות בלי להיבהל ממנה, בלי לדכא אותה לרע התמידי.
אני כל כך שמחה שאתם פה ועוזרים לי...
 
ועוד עדכון ממש ממש משמח

היום, לראשונה מזה זמן רב, רב מדיי, לא עשיתי בולמוס ולא קניתי חומרים שאסורים לי!!! הידד לי!
 
תודה + עדכונון

מרגישה סוג של היי, אופוריה. פוחדת מזה, כי אחרי זה תמיד יש נפילה באותה עוצמה של ההיי.

התקשרתי לרופאה היקרה שלי והיא אמרה שהיא מאוד שמחה שיותר טוב לי ושאשמור על עצמי.

אני פוחדת שאם יהיה לי טוב, אם כבר לא יהיה משהו חירומי, היא כבר לא תרצה לקבל אותי ולהקדיש לי ולהשקיע בי, ואני כל כך זקוקה לה, היא מזינה אותי בנשמה, בחור הזה של החיבוק החסר.

אני עצבנית טילים עם כל ההיי, אין לי סבלנות לכלום.

קיבלתי הודעה ממנהל הסניף של קופת החולים שלי שהגיע התיק שלי מהרוקחות המרכזית עם כל התרופות שקיבלתי משנת 98'. זה יעזור לי לסדר את המסמכים בשביל ההערכה התרופתית הגדולה שהרופאה שלי תארגן לי ב"ה.

נראה לי שעוד מעט ההיי ירד לו ואני כבר מתחילה לפחד. עוד מעט נוסעת לטיפול שיניים שמפחיד אותי.

יהיה טוב? נכון?
 
שמחתי לקרוא אותך ככה.

אני מבינה את החשש מהרגע שבו ההיי ייגמר,
ואז יכאב שוב, אולי יותר.
אבל חושבת שכמו שיש תקופות קשות שאת לא יודעת להסביר למה הן מתחילות, כך יש תקופות פחות קשות ויותר טובות, והן לא תמיד קצרות.
אל תהפכי את הפחד לנבואה שמגשימה את עצמה-
תני לדברים הטובים לקרות לך ולהיות בך.
אני שמחה מאוד לשמוע אותך קצת יותר אופטימית ושמחה.
אגב, אני מניחה שזה קשור גם להגעה לקמפוס- וזה מחזק את מה שאני חושבת כל הזמן, שיש דברים שעושים לך טוב, הם בעיקר קשורים בלצאת למקומות, ושאת צריכה לעשות אותם בכח גם כשרע כי זה עוזר לך.

כל הכבוד שלא עשית בולמוס

גאה בך ומחזקת אותך.
 
למעלה