טריגר קשה לעת ליל או לפנות בוקר
איך מפסיקים את המחשבות האלה על המוות? זה משגע אותי. כמה שאני נלחמת בזה זה לא עובר, דווקא מחמיר.
הבזקים של דם בעיניים. קול שאומר לי "למות למות למות למות" בתוך הראש. זה משגע אותי. אני לא פסיכוטית ואני יודעת שהקולות לא אמיתיים וההבזקים לא אמיתיים, אבל מאיפה זה בא לי, לעזאזל? מהמתח והחרדה? כנראה.
הולכת ברחוב ונראה לי שכולם עומדים למות. כולם באמת עומדים למות מתישהו, אבל לא לזה אני מתכוונת. אני מתכוונת לזה שאני מרגישה שמשהו רע עומד לקרות ממש עכשיו. פיגוע. רצח. התאבדות. יריות. מוות בכל מקום, דם בכל מקום.
אני מנסה להסיט את המחשבות בעדינות למקומות טובים יותר, תחומי עניין, מוזיקה, כל העיסוקים הטובים שלי. אני מנסה להילחם בהן בכוח וזה רק מרגיז אותי יותר. אני מנסה לא להיבהל מהן ולהגיד לעצמי שזו לא אמת וזו רק תקופה קשה וזה יעבור, אבל הסבל הוא כל כך ממשי והמחשבות כל כך מוחשיות שזה פשוט מפחיד.
משהו רע הולך לקרות. ואולי כבר קרה. מחשבות על השואה וכאילו "זיכרונות" שיש לי מ"שם" ואיזו הקלה שאני לא שם באמת, אבל אני "רואה" את כל השלדים והדמויות ונזכרת בלי סוף בעדויות וסרטים (הייתה תקופה שהייתי מכורה לסרטים ולספרים מתקופת השואה ועסקתי בזה ממש באובססיביות).
מדמיינת את עצמי איך מודיעים לי חס וחלילה שמשהו לא טוב קרה בניתוח של אחותי. והיא מתקשרת אליי ומנסה להישען עליי ולפרוק את החרדות שלה מהניתוח ואני מרגישה שזה עוד יותר גורם לי לקרוס, כי היא המשפחה האחרונה שנותרה לי ואם חלילה יקרה לה משהו אז זהו, נשארתי לבד בעולם. אח שלי לא נחשב, הוא לא פונקציה לכלום. לפחות את אחותי אני אוהבת, גם אם מרחוק ולא מדברות הרבה. אני מדמיינת את עצמי הולכת לבית קברות ובוכה לשמים כי אין אף אחד שיחזיק ויחזק ואני כרגיל אלך לבד בבית קברות, אני רגילה להיות בבתי קברות עם אנשים אבל הכי לבד בעולם, הולכת וכושלת ואין אף אחד שרואה אותי בכלל, אף אחד לא נותן לי יד אפילו. בהלוויה של אבא שלי סבתא שלי ז"ל כעסה עליי שאני מבזה את כבוד המת עם הבכי ההיסטרי שלי. האחים שלי תמכו באימא שלי מכל צד, ואני השתרכתי מאחוריהם לבד. מזל שהייתה שם אימא של ילדה מהכיתה שתמכה בי קצת, ולאח שלי היה נורא חשוב (אחרי שהוא אמר לי מפורשות שאני זו שגרמתי למותו של אבינו) שאלך להתייחס לאורחים שלי - האימא של החברה הזאת מהכיתה, ועוד מישהי שאני לא זוכרת מי זו. זו הייתה הפעם הראשונה מתוך שתיים בכל החיים שלי שאח שלי חיבק אותי (זה היה במעלית בביה"ח כשהוא אמר לי שאבא נפטר). אני לא מדברת עם הבת של אחותי, אז גם אין לי כל כך איך להתעדכן במצב של אחותי, אני מקווה שבעלה יענה לי ויסביר לי הכול, כי הבת שלה חתיכת פוסטמה שאין דברים כאלה. כמובן מחזיקה אצבעות שהכול ילך בסדר
. אני אשתדל מאוד לא להזיק לעצמי יותר מדיי עד אחרי הניתוח שלה, היא לא צריכה גם את הצרות שלי עליה. היא לא פונקציה של תמיכה בשבילי, להפך, היא נופלת עליי ואני משתדלת לעזור, והיא גם לא לבד, יש לה את הבת שלה ואת בעלה (הבת שלה גם לא פונקציה, אבל בכל זאת היא לא לבד עם עצמה בבית).
ובהלוויה של אימא כבר הייתי לגמרי לבד, כי לא הייתה גם אימא. הייתי צריכה "לשעשע" את הבוס הנחש שהיה לי אז ואת המזכירה/המזקירה שבאה אתו לשם והם השתעשעו וגיחכו כל ההלוויה. ואז לא דיברתי עם האחים שלי בכלל, הייתה בינינו איבה (ביניהם לא, רק שניהם נגדי). אף אחד לא חשב בעולם הזה שאולי אני צריכה איזו שהיא תמיכה.
כשהייתי בטיפול פסיכולוגי בגיל 15 המטפלת הזמינה פעם את ההורים שלי לראות את האינטראקציה בינינו. ישבנו כולנו ביחד בחדר, ואני בכיתי ממשהו, לא זוכרת ממה, והפסיכולוגית, שהייתה גועלית כשלעצמה וגם גנבה לי מחברת שכתבתי בתור יומן ונתתי לה וסירבה להחזיר לי כשסיימה את הטיפול בי, הזדעזעה מזה שאימא שלי אפילו לא מנסה לנחם אותי כשבכיתי, ואימא שלי רצתה להיחשב בסדר, אז היא שמה יד על הכתף שלי, והיד הזו הייתה כל כך זרה על הכתף שלי, כל כך מאולצת, ממש סבלה והתאמצה. היא גם עשתה קואליציה איתי בנוגע למשהו אחר, שזה חימם את הלב שלי, אבל עדיין, הקור הזה. אז לא הבנתי שזה לא קשור אליי, שזאת היא והבעיות שלה, אבל תכל'ס זה גם לא ממש היה אכפת לי. מגיל מאוד צעיר חיפשתי אימהות אחרות, ורוב הזמן גם מצאתי. אני בטוחה שזה הכאיב לה, אבל זה הכאיב גם לי להסתובב מגילאים מאוד צעירים בבתי חולים עם המון בדיקות לבד, לגמרי לבד, בלי שתציע אפילו עזרה, וכשכבר באה אתי פעמיים היא הייתה כל כך עצבנית ששלחתי אותה הביתה והיא נסעה, בדיוק התחילה לה איזו תכנית בטלוויזיה, וסבלנות מעולם לא הייתה הצד החזק שלה.
אלוהים הכניס לה בהפוכה אחר כך עם הסרטן שהיא נאלצה לחכות המון שעות בתור לבדיקות ולטיפולים ואני ריחמתי עליה כל כך, בכלל לא היו לי מחשבות של נקם. איך יכלו להיות לי? היא סבלה כל כך, נגמרה לי מול העיניים, בסוף היא באמת מתה בידיים שלי כמה דקות לפני שהספקתי להבין שזה מה שקרה. לקח לי דקות ארוכות להבין מה בעצם ראיתי שם, וגם אחרי שקראתי לצוות הרפואי והם אמרו מה שאמרו, ביקשתי שרופא יבוא, שאחות לא מספיקה עם כל הכבוד. והביאו לשם רופא טמבל ומזלזל "נו מה את רוצה, בשביל זה קראתם לי, היא נפטרה, נו". וזה עוד כלום, הנער שהתקין לה את הטלוויזיה בהוספיס שאל, מעל לראש שלה, דווקא באחת ההבלחות הנדירות של הצלילות שעוד הייתה לה "אבל בשביל מה צריך פה טלוויזיה אם היא ממילא הולכת למות". אבל כשזה רופא וכשמדובר בפטירה כדאי שידברו קצת יותר בעדינות. וגם הרופא מהטיפול נמרץ שהזעקתי כשאימא התנפצה לרצפה בבית כמה שבועות לפני מותה אמר לי להזעיק את כולם כי "מה קורה לה את שואלת? מה שיקרה לכולם בסוף! יש לה רק כמה שעות לחיות, תתכוננו". ובדיוק דקה לפני זה היא חזרה להכרה. אידיוט. בסוף היא חיה עוד חמישה שבועות.
ועל כל זה אני חושבת, בליל של מחשבות, של זיכרונות, של קטעי שירים, ריחות, רגעים שבהם היא כן הייתה טובה אליי ונגעו לי כל כך ללב, הרעב הזה לא נגמר עם השנים, הוא רק גובר, החור הזה בבטן, בנשמה, איפה שמחבקים ולא. פרסומות של משחת שיניים משנות השמונים. מה זה קשור בכלל? והנסיעות האלה לאוניברסיטה, מרחק יריקה מהבית שנולדתי בו ושגדלתי בו עד תחילת גיל ההתבגרות. השמות של הרחובות. הזיכרונות של הילדים מהכיתה שלי שכולם נורא מוצלחים ואיפה הם ואיפה אני.
כמה אפשר לסמם את עצמי עם אוכל וכדורים ופציעה. אני רק רוצה שישמרו עליי, שהיא תשמור עליי, והיא עושה כמיטב יכולתה. ואני רוצה עוד ועוד ועוד וקשה מאוד להשֹביע אותי. אני מורעבת, חייבת לסתום את החור הזה, לא מצליחה, אז עושה דברים כדי לא להרגיש את הדימום מהלב שלי. אני רוצה חיבוק וחיבוק וחיבוק. לא משהו מיני בכלל, חיבוק של משהו שאני לא יודעת מה זה, של אימא, של מישהו שיעטוף ויכיל, כלומר תעטוף ותכיל כי אני לא מסוגלת לחשוב על גבר שיכול לעשות את זה בלי להרגיש מיניות ואני לא רוצה להרגיש את זה עכשיו. מה ירגיע אותי. הנה אני נרדמת וזה טוב. אני פוחדת להיחנק ולמות ושמשהו יקרה. מדמיינת את האיברים שלי נפגעים. אני לא יכולה יותר עם המחשבות האלה. רוצה לכבות את עצמי, את המוח שלי, אבל פוחדת נורא ולא יודעת איך עושים את זה. אני נשפכת החוצה מכל הכיוונים, שומן ומילים, תיקחו ממני את עצמי, לא יכולה יותר אתי. כל הגוף כואב לי, מתח עצום בעורף. לישון, לישון עכשיו, יש יום ארוך מחר ואני מתכוונת לעבור אותו טוב וליהנות בסמסטר החדש שהולך להיות ממש מגניב, כי ככה החלטתי.
לילה טוב. ואין צורך להגיב, מספיק טוב לי לפרוק. מעריכה מאוד את מי שיכולה לשרוד את כל הטקסט שלי. ושולחת באותה הזדמנות אצבע משולשת לפוסטמה ששלחה לי אז את המסר ההוא שאני לא רצויה וכו'. אין לי כוח. די. לישון.
