אלומת האור
New member
טריגר
אני לא באמת אעשה כלום, פוחדת מדיי (ואולי טוב שכך) ועדיין יש לי יצר חיים ותקווה מסוימת (ואולי טוב שכך), אבל אני רוצה למות. אין לי כוח לחיות יותר, אין לי כוח להכיל את הכאב הזה, את החרדה הזאת, את חוסר הוודאות הזה. רוצה שיישמרו עליי. רוצה שיסירו ממני אחריות ויטפלו בי. רוצה להיות קטנה. רוצה להיות הבת שלה ושהיא תהיה אתי כל הזמן. ואי אפשר. ואי אפשר לרקוע ברגליים בגיל 38 (או בכל גיל אחר מעל 5) ולקבל מה שרוצים. או כמו במקרה שלי - צריכים.
אני לא באמת אעשה כלום, אני רק כותבת כדי לפרוק. רע לי ורע לי ורע לי ונמאס. מתגעגעת לאימא שלי. מתגעגעת לאיזו שהיא תחושת ביטחון שמעולם לא הייתה שם באמת כי הבן אדם שאמור היה לשמור ולהגן באמת שמר והגן, אולי אפילו יותר מדיי, אבל זה בגלל שהוא חמד אותי לעצמו והרשה לעצמו לקחת. ואולי בגלל שהבן אדם שהיה אמור לשמור ולהגן התעלל והתעלם והפנה עורף וכתף קרה ולא יכול היה להתמודד אתי ועם העוצמות שלי. היום אני מבינה שהם היו נכים רגשית, אבל אני לא בטוחה שאפשר להחלים מהצלקות האלה. שנים על גבי שנים של טחינת מים בטיפולים ומה? לא מחלימים מזה. אפשר רק לעשות שיהיה יותר נסבל, עם תרופות ושיקום, אבל לא באמת מחלימים. ההזדקקות מחלישה אותי, מקטינה אותי, ואני לא יכולה להיפרד ממנה. לא יכולה.
וכואב לי בשקע של החיבוק, שאין אותו, שגם כשהוא מגיע הוא קצת ולא מספיק ולא מספק ורק מעורר עוד ועוד כאב בלתי נסבל. כמו אדמה חרבה ששכחה איך זה להרגיש את הגשם והתרגלה לחיות בלי מים ופתאום יש מים והיא לא יודעת מה לעשות וכואב לה בסדקים שהיא שכחה שקיימים.
אני צריכה שיקום והוא כמעט לא קיים אצלי. אני צריכה טיפול. לא רק תרופתי. אני צריכה מקום. פשוט להביא את עצמי ושישמרו עליי ושיראו אותי כמו שהיא רואה וכמו שהיא בשבילי, שהיא נכנסה לי ללב ואני לא יכולה לתת לזה, לה, ללכת. ואני לא יכולה להתמודד עם עניין החתולה והשותפה.
ואני מרגישה קצת יותר טוב מאשר בשבוע שעבר, ועדיין, הלב שלי מרוסק לחתיכות כי אני כבר רואה פרידה ממנה, ממי שהכי חשובה לי היום. ובאמת שכבר אין לי כוח. אני סוחבת, אבל מתפרק לי הגב. זה כואב לרצות. וכואב לא פחות להפסיק לרצות. כשלא רוצים יותר כלום, קשה להישאר בחיים. אני עדיין רוצה, אבל מתנדנדת כל הזמן. יש לי מחשבה שאומרת לי שאני צריכה לסיים הכול וללכת מכאן למקום שלא כואב יותר. שמשכנעת אותי שדי, הגיע הזמן, 38 שנים זה המון, אימא שלי מחכה לי (היא לא, אני בטוחה שהיא לא הייתה רוצה שזה יקרה). ויש לי גם מחשבה טובה שמתעקשת גם היא לא להרפות בינתיים, של דברים לחכות להם, להתנחם בהם: לימודים, עבודה שיקומית, עבודה רגילה, אנשים שאכפת להם, שיקום שאולי עוד יהיה, אכילה שפויה שאולי עוד תחזור, סרטים, מוזיקה, תכניות בטלוויזיה. אולי גם לחזור לצייר, מה שלא עשיתי 20 שנה בערך (מצרפת לכם ציור שלי). אולי לשחות. מנסה להיאחז בכל מה שאפשר ובוכה. נקודת האור הכי משמעותית לי כרגע היא הרופאה שלי, והיא גם זו שבגללה אני סובלת כל כך בחוסר הוודאות הזה. כואב לי. רע לי. והחתולה שלי. אני פוחדת עליה. והשותפה, שלא תעזוב... ומה יהיה עם המתח הזה בינינו...
אני צריכה חיבוק ומתביישת לבקש אותו. אבל בבקשה, מי שיכול...
באותה הזדמנות מתנצלת על החפירות היומיומיות שלי, אבל זה עוזר לי לפרוק ולהרגיש טוב יותר, אז גם תודה על המקום הזה
.
אני לא באמת אעשה כלום, פוחדת מדיי (ואולי טוב שכך) ועדיין יש לי יצר חיים ותקווה מסוימת (ואולי טוב שכך), אבל אני רוצה למות. אין לי כוח לחיות יותר, אין לי כוח להכיל את הכאב הזה, את החרדה הזאת, את חוסר הוודאות הזה. רוצה שיישמרו עליי. רוצה שיסירו ממני אחריות ויטפלו בי. רוצה להיות קטנה. רוצה להיות הבת שלה ושהיא תהיה אתי כל הזמן. ואי אפשר. ואי אפשר לרקוע ברגליים בגיל 38 (או בכל גיל אחר מעל 5) ולקבל מה שרוצים. או כמו במקרה שלי - צריכים.
אני לא באמת אעשה כלום, אני רק כותבת כדי לפרוק. רע לי ורע לי ורע לי ונמאס. מתגעגעת לאימא שלי. מתגעגעת לאיזו שהיא תחושת ביטחון שמעולם לא הייתה שם באמת כי הבן אדם שאמור היה לשמור ולהגן באמת שמר והגן, אולי אפילו יותר מדיי, אבל זה בגלל שהוא חמד אותי לעצמו והרשה לעצמו לקחת. ואולי בגלל שהבן אדם שהיה אמור לשמור ולהגן התעלל והתעלם והפנה עורף וכתף קרה ולא יכול היה להתמודד אתי ועם העוצמות שלי. היום אני מבינה שהם היו נכים רגשית, אבל אני לא בטוחה שאפשר להחלים מהצלקות האלה. שנים על גבי שנים של טחינת מים בטיפולים ומה? לא מחלימים מזה. אפשר רק לעשות שיהיה יותר נסבל, עם תרופות ושיקום, אבל לא באמת מחלימים. ההזדקקות מחלישה אותי, מקטינה אותי, ואני לא יכולה להיפרד ממנה. לא יכולה.
וכואב לי בשקע של החיבוק, שאין אותו, שגם כשהוא מגיע הוא קצת ולא מספיק ולא מספק ורק מעורר עוד ועוד כאב בלתי נסבל. כמו אדמה חרבה ששכחה איך זה להרגיש את הגשם והתרגלה לחיות בלי מים ופתאום יש מים והיא לא יודעת מה לעשות וכואב לה בסדקים שהיא שכחה שקיימים.
אני צריכה שיקום והוא כמעט לא קיים אצלי. אני צריכה טיפול. לא רק תרופתי. אני צריכה מקום. פשוט להביא את עצמי ושישמרו עליי ושיראו אותי כמו שהיא רואה וכמו שהיא בשבילי, שהיא נכנסה לי ללב ואני לא יכולה לתת לזה, לה, ללכת. ואני לא יכולה להתמודד עם עניין החתולה והשותפה.
ואני מרגישה קצת יותר טוב מאשר בשבוע שעבר, ועדיין, הלב שלי מרוסק לחתיכות כי אני כבר רואה פרידה ממנה, ממי שהכי חשובה לי היום. ובאמת שכבר אין לי כוח. אני סוחבת, אבל מתפרק לי הגב. זה כואב לרצות. וכואב לא פחות להפסיק לרצות. כשלא רוצים יותר כלום, קשה להישאר בחיים. אני עדיין רוצה, אבל מתנדנדת כל הזמן. יש לי מחשבה שאומרת לי שאני צריכה לסיים הכול וללכת מכאן למקום שלא כואב יותר. שמשכנעת אותי שדי, הגיע הזמן, 38 שנים זה המון, אימא שלי מחכה לי (היא לא, אני בטוחה שהיא לא הייתה רוצה שזה יקרה). ויש לי גם מחשבה טובה שמתעקשת גם היא לא להרפות בינתיים, של דברים לחכות להם, להתנחם בהם: לימודים, עבודה שיקומית, עבודה רגילה, אנשים שאכפת להם, שיקום שאולי עוד יהיה, אכילה שפויה שאולי עוד תחזור, סרטים, מוזיקה, תכניות בטלוויזיה. אולי גם לחזור לצייר, מה שלא עשיתי 20 שנה בערך (מצרפת לכם ציור שלי). אולי לשחות. מנסה להיאחז בכל מה שאפשר ובוכה. נקודת האור הכי משמעותית לי כרגע היא הרופאה שלי, והיא גם זו שבגללה אני סובלת כל כך בחוסר הוודאות הזה. כואב לי. רע לי. והחתולה שלי. אני פוחדת עליה. והשותפה, שלא תעזוב... ומה יהיה עם המתח הזה בינינו...
אני צריכה חיבוק ומתביישת לבקש אותו. אבל בבקשה, מי שיכול...
באותה הזדמנות מתנצלת על החפירות היומיומיות שלי, אבל זה עוזר לי לפרוק ולהרגיש טוב יותר, אז גם תודה על המקום הזה
