בד"כ אלו משרת ומפסיק
ומבחינת פיסוק יש משמעות למפסיק בלבד. מבחינת ההטעמה, המפסיק מציין את הטעם העיקרי והמשרת מסמן טעם משני, כמו הגעיה (למעשה הוא מחליף געיה). כך למשל במילה 'והאלהים' בבראשית כב:א. במקרים נדירים יש שני מפסיקים במילה אחת. אבל במקרה המסוים שציינת אין שני טעמים אלא טעם אחד בלבד: פשטא. אם זו היתה אזלא היה רק סימן אחד. עייני בהסברי דלעיל. הערה כללית על מקום ההטעמה ומקום סימון הטעם: בד"כ הטעם מסומן מעל או מתחת להברה המוטעמת, אבל יש מספר מצומצם של טעמים שמסומנים תמיד בתחילת המילה או בסופה, בלי קשר להברה המוטעמת (ואיך יודעים איך לקרוא? זוכרים). אלו הם: פשטא, זרקא, סגול, תלישא קטנה - מסומנות תמיד בסוף המילה. תלישא גדולה - מסומנת תמיד בתחילת מילה. בהוצאות מסוימות הטעמים הללו מסומנים פעמיים: פעם אחת במקום 'שצריך' ופעם אחת מעל ההברה המוטעמת. נ.ב. כל הסימונים שנזכרו כאן מתייחסים לטעמי כ"א ספרים. בתהלים, משלי ואיוב יש מערכת טעמים שאמנם מבוססת על אותם עקרונות ופחות-או-יותר על אותם סימנים, אך משתמשת בהם בדרך שונה.
