טל ברמן-סיפור אישי
בגיל 26 חובק טל ברמן דירה בצפון תל-אביב, אאודי 3A טורבו, פלאפון קטנטן, מכשיר די.וי.די ועונה שלישית לתוכנית הטלוויזיה שלו "פרפר לילה", ובכל זאת הוא לא ממש מאושר... באמת מה רע. יש לו דירה משלו בצפון תל-אביב, משופצת ומעוצבת ומצוידת בכל צעצוע שאפשר לדמיין, כולל מערכת די.וי.די משוכללת בשווי 50 אלף שקל, טלוויזיה ענקית, מיני דיסק, מחשב שמחובר לאינטרנט 24 שעות ביממה, טלפון סלולרי זעיר במיוחד וג'קוזי. יש לו מכונית אאודי 3 Aטורבו, עם חלון בגג, בצבע "זהב מטאלי פוסט ערבי", כהגדרתו. על השולחן בסלון שלו מונח הגיליון האחרון של השבועון "רייטינג", שבחר אותו בראש רשימת עשרת הרווקים המבוקשים ביותר בטלוויזיה… "הקריירה", הוא אומר בריאיון לסופשבוע מעריב משבוע שעבר, "כאילו ממלאת לי את החיים הרגשיים שלי. זה לא באמת ממלא אותם, זה רק מכסה עליהם. זו מין שמיכה כזאת שאתה מתהפך בה. זה מחפה על הריקנות בפנים. כל הזמן חשבתי שאני לגמרי מחובר לעצמי, שאני מחובר למה שקורה. אבל זה לא היה נכון. זה ממש לא נכון… "הקיץ האחרון", הוא אומר, "היה נקודת מפנה בחיים שלי. עברתי מין תהליך, כמו מישהו שנסע למזרח, וכאילו מגלה את עצמו. רק שזה לא היה במזרח. זה היה על הכורסה הזאת, מול הטלוויזיה. שעות כאלה של מחשבות, שגרמו לי להסתכל אחרת על החיים… פתאום הבנתי שהרדיפה אחרי ההצלחה, ולהספיק הכל, וגם לעשות את התואר באוניברסיטה, וגם לעשות תוכנית טלוויזיה, וגם תוכנית רדיו, וכל הזמן המרוץ האינסופי ושיהיה לי הפלאפון הכי קטן ושיהיה לי אוטו טוב, ושתהיה לי טלוויזיה גדולה, להקיף את עצמי בדברים נורא חומריים, גשמיים, הכל נועד כדי לחפות על איזושהי ריקנות שנוצרה, חלל שנוצר בתוכי". "…ופתאום הבנתי כמה שהממד של להתרגש מהדברים הלך ונעלם אצלי במהלך השנים. אני אתן לך דוגמה. נסעתי לסיני עם חבר. שכבתי שם על החוף, באמצע הלילה, עם עוד איזה ארבעה אנשים שלא הכרתי בכלל, שזה כשלעצמו מפליא, כי אני מקפיד לא להתחבר לאנשים שאני לא מכיר. הסתכלנו על הכוכבים, וכל אחד היה שקוע במחשבות, ופתאום ראינו כתם לבן כזה בתוך המים. חשבנו שאולי זה איזה כלב שטבע, או אפילו בן אדם. "הכתם הלבן הזה הלך והתקרב, והתקרב, וראינו שזאת להקה של דגיגונים זוהרים. זה היה אחד הדברים הכי מדהימים שראיתי אי פעם. עמדנו שם אולי חצי שעה ככה, עם הרגליים בתוך המים, מסתכלים על להקה של דגים זוהרים בחושך. אחד האנשים שהיו שם, היה חוזר בתשובה. כל הזמן כולנו אמרנו: 'איזה מדהים, איזה יופי', והוא אמר: 'איזו זכות, איזו זכות'. וזה משפט שהפיל לי איזשהו אסימון". - למה? "כי מה שהדהים אותו זה לא היופי של הדגים האלה. הוא העריך את זה שניתנה לו הזכות להסתכל ולראות את המראה הזה, שזו ממש תפיסה אחרת של החיים. הוא כאילו הכיר תודה למישהו על זה שהוא זכה לראות את זה. הוא ידע להעריך את זה יותר טוב ממה שאני ידעתי להעריך את זה. הוא העריך את זה במדרגה אחת יותר גבוהה. הוא נהנה מזה בצורה אחרת ממה שאני נהניתי. "זה לא גרם לי לרצות לחזור בתשובה כמוהו, אבל זה בהחלט גרם לי להסתכל על הדברים אחרת. זה מאוד, מאוד, מאוד השפיע עלי. אולי זה נשמע סתם, כאילו איזה מין בלבולי מוח פילוסופיים בשקל וחצי כאלה. אבל באמת, אני הרגשתי שזה ממש נתן לי ראייה לגמרי אחרת על החיים. זו היתה ממש חוויה ברמה הרוחנית. זה השפיע עלי ברמה הנפשית".
בגיל 26 חובק טל ברמן דירה בצפון תל-אביב, אאודי 3A טורבו, פלאפון קטנטן, מכשיר די.וי.די ועונה שלישית לתוכנית הטלוויזיה שלו "פרפר לילה", ובכל זאת הוא לא ממש מאושר... באמת מה רע. יש לו דירה משלו בצפון תל-אביב, משופצת ומעוצבת ומצוידת בכל צעצוע שאפשר לדמיין, כולל מערכת די.וי.די משוכללת בשווי 50 אלף שקל, טלוויזיה ענקית, מיני דיסק, מחשב שמחובר לאינטרנט 24 שעות ביממה, טלפון סלולרי זעיר במיוחד וג'קוזי. יש לו מכונית אאודי 3 Aטורבו, עם חלון בגג, בצבע "זהב מטאלי פוסט ערבי", כהגדרתו. על השולחן בסלון שלו מונח הגיליון האחרון של השבועון "רייטינג", שבחר אותו בראש רשימת עשרת הרווקים המבוקשים ביותר בטלוויזיה… "הקריירה", הוא אומר בריאיון לסופשבוע מעריב משבוע שעבר, "כאילו ממלאת לי את החיים הרגשיים שלי. זה לא באמת ממלא אותם, זה רק מכסה עליהם. זו מין שמיכה כזאת שאתה מתהפך בה. זה מחפה על הריקנות בפנים. כל הזמן חשבתי שאני לגמרי מחובר לעצמי, שאני מחובר למה שקורה. אבל זה לא היה נכון. זה ממש לא נכון… "הקיץ האחרון", הוא אומר, "היה נקודת מפנה בחיים שלי. עברתי מין תהליך, כמו מישהו שנסע למזרח, וכאילו מגלה את עצמו. רק שזה לא היה במזרח. זה היה על הכורסה הזאת, מול הטלוויזיה. שעות כאלה של מחשבות, שגרמו לי להסתכל אחרת על החיים… פתאום הבנתי שהרדיפה אחרי ההצלחה, ולהספיק הכל, וגם לעשות את התואר באוניברסיטה, וגם לעשות תוכנית טלוויזיה, וגם תוכנית רדיו, וכל הזמן המרוץ האינסופי ושיהיה לי הפלאפון הכי קטן ושיהיה לי אוטו טוב, ושתהיה לי טלוויזיה גדולה, להקיף את עצמי בדברים נורא חומריים, גשמיים, הכל נועד כדי לחפות על איזושהי ריקנות שנוצרה, חלל שנוצר בתוכי". "…ופתאום הבנתי כמה שהממד של להתרגש מהדברים הלך ונעלם אצלי במהלך השנים. אני אתן לך דוגמה. נסעתי לסיני עם חבר. שכבתי שם על החוף, באמצע הלילה, עם עוד איזה ארבעה אנשים שלא הכרתי בכלל, שזה כשלעצמו מפליא, כי אני מקפיד לא להתחבר לאנשים שאני לא מכיר. הסתכלנו על הכוכבים, וכל אחד היה שקוע במחשבות, ופתאום ראינו כתם לבן כזה בתוך המים. חשבנו שאולי זה איזה כלב שטבע, או אפילו בן אדם. "הכתם הלבן הזה הלך והתקרב, והתקרב, וראינו שזאת להקה של דגיגונים זוהרים. זה היה אחד הדברים הכי מדהימים שראיתי אי פעם. עמדנו שם אולי חצי שעה ככה, עם הרגליים בתוך המים, מסתכלים על להקה של דגים זוהרים בחושך. אחד האנשים שהיו שם, היה חוזר בתשובה. כל הזמן כולנו אמרנו: 'איזה מדהים, איזה יופי', והוא אמר: 'איזו זכות, איזו זכות'. וזה משפט שהפיל לי איזשהו אסימון". - למה? "כי מה שהדהים אותו זה לא היופי של הדגים האלה. הוא העריך את זה שניתנה לו הזכות להסתכל ולראות את המראה הזה, שזו ממש תפיסה אחרת של החיים. הוא כאילו הכיר תודה למישהו על זה שהוא זכה לראות את זה. הוא ידע להעריך את זה יותר טוב ממה שאני ידעתי להעריך את זה. הוא העריך את זה במדרגה אחת יותר גבוהה. הוא נהנה מזה בצורה אחרת ממה שאני נהניתי. "זה לא גרם לי לרצות לחזור בתשובה כמוהו, אבל זה בהחלט גרם לי להסתכל על הדברים אחרת. זה מאוד, מאוד, מאוד השפיע עלי. אולי זה נשמע סתם, כאילו איזה מין בלבולי מוח פילוסופיים בשקל וחצי כאלה. אבל באמת, אני הרגשתי שזה ממש נתן לי ראייה לגמרי אחרת על החיים. זו היתה ממש חוויה ברמה הרוחנית. זה השפיע עלי ברמה הנפשית".
