תגיד, היית פעם בקובה? ../images/Emo4.gif
מי שאומר שמערכת הבריאות שם היא מהמתקדמות בעולם, כנראה שלא ביקר בקובה. אני היית שם. ונזקקתי לטיפול רפואי פשוט יחסית - נחתכתי ברגלי מברזל בולט ברחוב (לא אפרט לגבי מצב הרחוב, הביוב, ומדוע היה ברזל בולט באמצע הרחוב, בעיר הבירה, אבל בהחלט אןי מה ללמוד מהם בנושא). בהמשך הרחוב הייתה מרפאה. רגילה, לא מרפאה לזרים. המרפאה, שהבנתי אח"כ שנחשבת גדולה ו'טובה' יחסית, הייתה כמעט ריקה לחלוטין מציוד ומכשור רפואי, ונראתה כמו מרפאה בסרטים על מקומות שכוחי אל באפריקה. על טטנוס לא היה מה לדבר (פשוט אין). אבל מילא טטנוס, אפילו פלסטר לא היה! בהמשך, היות והתארחתי ב'קאזות' אצל משפחות, זכיתי לשמוע על מערכת הבריאות שלהם ממקור ראשון. אנשים עם בעיות ראייה, שאינם יכולים לרכוש משקפיים וגם לא לקבל מהמדינה, כי פשוט אין. במקרה הטוב, מקבלים תרומות של משקפיים ממדינות מערביות (אירופאיות, אם אינני טועה) ואז מנסים להתאים לך את תרומת המשקפיים למספר. ניתוחים ללא אביזרי הגיינה מינימליים, דברים אבים שצריך להביא מהבית. לא אמרתי דבר וחצי דבר על מקצועיות הרופאים. אינני בקיאה בכך. אבל התנאים במערכת הבריאות שם שאני הייתי עדה להם וששמעתי עליהם ממקומיים, הם תת-תנאים במקרה הטוב (ואגב, גם שם מי שמקורב למפלגה ול'צלחת' יזכה לתנאים טובים יותר - גם על זה שמעתי מאנשים רבים, בעיקר אילו שאינם כאלה). לגבי החינוך, אני דווקא כן מסכימה איתך בגדול. אחוז האנאלפבתים שם הוא קטן מאד גם בהשוואה לשאר לעולם, שלא לומר בהשוואה למדינות קאריביות ומרכז אמריקאיות שכנות. לזכותו של קסטרו יאמר, שהקצה לכך משאבים רבים ודאג להקניית השכלה בסיסית לכל האוכלוסייה בכל האיזורים. אבל מרגע שמסיימים את הלימודים הגבוהים, למשל, קשה למצוא עבודה שלא במקומות ממשלתיים, שם משלמים כ- 20 דולר לחודש למהנדסים, מורים, רופאים וכו'. עלות המחייה שם עולה מדי שנה. מוצרים כמעט בסיסיים (סבון, מברשת שיניים, נייר טואלט וכו') אפשר לרכוש רק בחנויות ממשלתיות מיוחדות עם מטבע מקומי לתיירים שנקרא 'דולר קונברטיבל', והוא שונה מהמטבע הקובני (פזו) ומיועד בעיקר לתיירים. אבל, כאמור, מוצרים רבים ניתן לרכוש רק בחנויות הממשלתיות המיוחדות עם הדולרים הנ"ל. כשמברשת שיניים עולה דולר או שניים, ונייר טואלט הרבה יותר, והמשכורת החודשית היא (במקרה הטוב) 20 דולר, כמעט בלתי אפשרי להתקיים. פגשתי אנשים שפרשו מעבודתם ועברו לניהול 'קזאות' למחייתם, כי זו הדרך היחידה לקיים את עצמך כיום. מתכננת מחשבים שפגשתי סיפרה שהיא ובעלה פרשו מעבודתם אחרי 15 שנים, כדי לפתוח שני חדרי אירוח בבית ("למדתי מחשבים, הייתי מתכנתת ועכשיו אני מנקה אחרי אנשים אצלי בבית" היה התיאור שלה. גם להתפטר מהעבודה היה בעייתי, לדבריה, כי הממשלה אינה מעוניינת שאנשים יתפטרו ויעברו לעסקי האירוח, כמו שרבים כנראה רוצים לעשות, ולכן אתה לא יכול סתם להתפטר אלא חייב בסיבה רפואית ואישור רפואי, שהיא לדבריה השיגה מרופא בעזרת קשרים כלשהם) . אגב, גם על רשיונות חדרי האירוח משלמים הון במושגים מקומיים (כ- 150 דולר לחודש, אם אינני טועה), מה שאומר שאתה חייב שהחדר יהיה בתפוסה לפחות 10-15 ימים בחודש רק כדי לכסות את הוצאות הרשיון (שוב, תלוי באיזור ובמחיר ללילה). בחודשי הקיץ זה לרוב מתאפשר, אבל במרבית חודשי השנה יש יותר היצע מהביקוש ולא כולם עומדים בכך. יש ודאי דברים ללמוד מקובה, כמו מכל מדינה, אבל בשורה התחתונה, מרבית האנשים שפגשתי, צעירים ומבוגרים כאחד, דיברו על רצונם לעזוב או שמאחלים עתיד במקום אחר לילדיהם. כולם מדברים על המוסיקה הקובנית, הריקודים והשמחה, אבל אני ראיתי בעיקר המון עצב.