צר לי, אבל
אתה מערבב כאן דמיון עם מציאות. צפיתי כמובן בסרט, מספר פעמים. "חברים מדווחים על קושי להתרכז.." זה היה בסוף שנות השישים, תחילת שנות השבעים. היינו, לפני 35 שנים. כל שאר הדברים שכתבת, הם מסקנתך בלבד; הם לא מופיעים בסרט. בארט אינו אוטיסט. הוא מעולם לא אובחן ככזה, ובוודאי לא נולד ככזה. מדוע העלית את זה בכלל? הרי אתה טוען שהוא פגוע מוח, ואוטיסטים אינם פגועי מוח; זהו פגם מולד. בארט אכן עושה קניות. יש תמונות שלו - אחת מהן צולמה בהסכמת משפחתו - כשהוא יוצא מקניות, עם סל עמוס. אני חושבת שזה יותר מ"לזרוק שטר", אבל בכל מקרה לא אתה ולא אני היינו שם, ולכן, כפי שאמרתי, עדיף שנתמקד במציאות, ולא במה שאנו מדמיינים שהוא עושה או לא עושה. זה שעשית קניות בגיל שש (ואני בגיל 4) לא רלבנטי לחלוטין לדיון שלנו על סיד בארט. האיש מתפקד בחברה. הוא אינו מאושפז. "האיש פגוע במוחו" - יכול להיות, אבל אנחנו לא יודעים את זה בוודאות. ווטרס מקדם כבר כעשרים שנה את התאוריה שסיד סובל מסכיזופרניה, אבל גם לזה אין שום הוכחה. משפחתו מכחישה זאת, ולדבריהם הוא מעולם לא אובחן כסובל ממחלת נפש. הם טוענים - כפי שנטען כאן - שהוא נפגע מסמים. אני נוטה להסכים, אבל, שוב, אינני יודעת זאת בוודאות. כפי שאתה לא יודע. בארט בהחלט בוחר שלא לפגוש באנשים. הפניות אליו לפגוש בחברים-משכבר - שלא לדבר על שכנים וקרובי משפחה - הן רבות ותכופות, ונענות בשלילה. אחותו מנסה, כל הזמן, לעניין אותו בכך, אך הוא מסרב. לאחרונה סיפר ג'ון אדג'ינטון, במאי הסרט הדוקומנטרי עליו - שנעשים נסיונות להפגישו עם מייק לאונרד, בעל הבית בו התגוררו הפלויד בתחילת דרכם. לדברי אדג'ינטון, בארט לא סרב לכך, ואולי כאן יש פתח לשינוי. אני שוב מבקשת ממך להתבטא בצורה יותר מתונה. מילא התוקפנות שלך כלפיי ("זו דמגוגיה"), אבל לסיד בארט מגיע קצת יותר כבוד.
וחופש מהנה לכולם
