תראה..
אדם שקורא את הסיפור המקראי, סביר להניח שיחשוב כי אמנון שנאה אותה כי יש לו חרא של אופי. חז"ל החליטו שיש סיבה אחרת, שהיא לא האופי החרא של אמנון, והציעו שתמר הכאיבה לו פיזית. בכך הם גורמים לשנאה שלו להיראות מאוד מתקבלת על הדעת: היא הכאיבה לו - הוא שנא. לי דווקא נראה מאוד טבעי שהמקרא לא פירט שאמנון שנא אותה כי יש לו חרא של אופי. ניתן מהתגובה הזאת ללמוד על הדמות של אמנון. לא חייבים להגיד לנו "לאמנון יש חרא של אופי" ולאחר מכן להדגים. המקרא פשוט מדגים וגורם לנו הלבין זאת לבד. המשפט שאומר שהיא היתה יפה ובתולה, באותה מידה שהוא מסביר את האונס, מסביר גם את ההתנהגות של אמנון לאחר מכן. לא לגבי ה"יפה", אבל כן לגבי ה"בתולה". אמנון רצה בה כי הייתה בתולה. כשרצה - אנס. התנהגות מגעילה וגסת רוח. כשכילה להשתמש - זרק. גם כן התנהגות מגעילה וגסת רוח. הסבר לפעולה אינו תמיד צידוק. כשאומרים שתמר הייתה יפה ולכן אמנון רצה לאנוס אותה - אכן נותנים סיבה, ולא מצדיקים. לעומת זאת - אילו אמרו שתמר בהתחלה פיתתה את אמנון - חלק מן האחריות על האונס הייתה מוסרת ממנו, כלומר מקרה כזה היינו רואים בפחות חומרה מאשר המקרה כפי שהוא מופיע בתנ"ך - שכל "מעשיה" של תמר, לפני האונס, הם היותה יפה ובתולה. בנוגע למדרש - אילו חז"ל אמרו שתמר פתאום נעשתה מכוערת, זה היה יכול להוות סיבה מדוע הוא פתאום שונא אותה, אך ודאי שלא לתת לו הצדקה לכך. לעומת זאת, כשאומרים שתמר הייתה אקטיבית בפעולה ובמכוון הכאיבה לו - הם נותנים לו סוג של צידוק לשנאה שלו כלפיה. אין זה אומר שהם לא מגנים את האונס, אך עדיין. מאוד יתכן שזה נובע מהנחה של חז"ל שהתנהגות כמו של אמנון בלתי אפשרית ולא העלו על הדעת שאופי חרא אכן יכול לגרור התנהגות כזאת - ולכן חשבו שחייבת להיות סיבה אחרת. לא טענתי שהם במכוון ניסו להעביר את האחריות מאמנון, אך בכל מקרה - זה מה שקרה. קביעה כזאת מסירה חלק מהאחריות מאמנון.
אדם שקורא את הסיפור המקראי, סביר להניח שיחשוב כי אמנון שנאה אותה כי יש לו חרא של אופי. חז"ל החליטו שיש סיבה אחרת, שהיא לא האופי החרא של אמנון, והציעו שתמר הכאיבה לו פיזית. בכך הם גורמים לשנאה שלו להיראות מאוד מתקבלת על הדעת: היא הכאיבה לו - הוא שנא. לי דווקא נראה מאוד טבעי שהמקרא לא פירט שאמנון שנא אותה כי יש לו חרא של אופי. ניתן מהתגובה הזאת ללמוד על הדמות של אמנון. לא חייבים להגיד לנו "לאמנון יש חרא של אופי" ולאחר מכן להדגים. המקרא פשוט מדגים וגורם לנו הלבין זאת לבד. המשפט שאומר שהיא היתה יפה ובתולה, באותה מידה שהוא מסביר את האונס, מסביר גם את ההתנהגות של אמנון לאחר מכן. לא לגבי ה"יפה", אבל כן לגבי ה"בתולה". אמנון רצה בה כי הייתה בתולה. כשרצה - אנס. התנהגות מגעילה וגסת רוח. כשכילה להשתמש - זרק. גם כן התנהגות מגעילה וגסת רוח. הסבר לפעולה אינו תמיד צידוק. כשאומרים שתמר הייתה יפה ולכן אמנון רצה לאנוס אותה - אכן נותנים סיבה, ולא מצדיקים. לעומת זאת - אילו אמרו שתמר בהתחלה פיתתה את אמנון - חלק מן האחריות על האונס הייתה מוסרת ממנו, כלומר מקרה כזה היינו רואים בפחות חומרה מאשר המקרה כפי שהוא מופיע בתנ"ך - שכל "מעשיה" של תמר, לפני האונס, הם היותה יפה ובתולה. בנוגע למדרש - אילו חז"ל אמרו שתמר פתאום נעשתה מכוערת, זה היה יכול להוות סיבה מדוע הוא פתאום שונא אותה, אך ודאי שלא לתת לו הצדקה לכך. לעומת זאת, כשאומרים שתמר הייתה אקטיבית בפעולה ובמכוון הכאיבה לו - הם נותנים לו סוג של צידוק לשנאה שלו כלפיה. אין זה אומר שהם לא מגנים את האונס, אך עדיין. מאוד יתכן שזה נובע מהנחה של חז"ל שהתנהגות כמו של אמנון בלתי אפשרית ולא העלו על הדעת שאופי חרא אכן יכול לגרור התנהגות כזאת - ולכן חשבו שחייבת להיות סיבה אחרת. לא טענתי שהם במכוון ניסו להעביר את האחריות מאמנון, אך בכל מקרה - זה מה שקרה. קביעה כזאת מסירה חלק מהאחריות מאמנון.
