שיר ישן מאוד..כי משעמם לי ^ ^ =X
השמיים שחורים הרגליים לא זזות עומדת באמצע שום מקום מנסה לחיות הסופה נראית באופק אך היא עוד רחוקה אני מחפשת מקום לינה כדי שלא אפגע כי נפגעתי כבר יותר מדי וכעת אני לבד הפסלים והקירות הם איתי כאחד מחבקת את הפסל הגדול ביותר חוסמת את כל הדמעות איך זה שביום שמש אחד הכל התפרק לי בין האצבעות עוצמת את עיניי חזק מנסה לדמיין עולם טוב יותר עולם מעניין מדמיינת מים כחולים כים זורמים מדמיינת עולם מלא חיים מדמיינת ארמון מפואר לבן וגדול ואני אליו נכנסת בלי לשאול וישנן חדרים ומלא דלתות ואני מתקרבת וכולן פתאום ננעלות אני מנסה להכנס אבל בחוץ אותי הן משאירות מנסה לברוח אבל עליי הן סוגרות מתקפלת בפינה מתפתלת בשקט במהרה את עיניי פוקחת ונזכרת שעצמתי את עיניי וניסיתי לדמיין ניסיתי לדמיין עולם טוב יותר,עולם מעניין אבל זה לא הצליח ועולם כזה אינו קיים כי אין עולם חסר כאב כי אין עולם חסר מוות ואין עולם חסר בגידות ואין עולם שמקשה לבני האדם לחיות כי אלו החוקים שה' קבע ואף אדם בעולם לא אחרת יברא אז אני מנסה למצוא את הטוב בהכל אבל איך זה שנראה לי שהכל שחור איך אינני יכולה סתם כך לחייך? איך אינני יכולה לחיות סתם כך בכיף? ובמה אני שונה מכולם? למה אני היחידה בעולם? האם אני מוזרה בעיניי אחרים? הלא הם שנראים לי כמו זרים, הם אלו השונים! לא אני.. לא אני... אני זו אני. אני בת אדם כמו כולם, אז מה אלו העיניים הננעצות בי ככה סתם? ומאז עברו כמה שנים וזיכרון זה אקח עימי עד סוף היום אך הפעם גם סוף טוב יש לחיי הלא כעת מצאתי את חבריי והם לא תוקעים בי מבטים משונים, הם כמוני הם שונים לעיניי זרים. אבל לי לא אכפת,כל עוד הם איתי כי לי יש חברה שתלווה אותי ומה איתך?ומה איתך? האם גם חברייך מלויים אותך? אם לא אולי כדאי שתנסה למצוא חברים אמיתיים שיבואו איתך עד הקצה וכשתמצא תוכל לחיות בשלווה עד הרגע שבו יגיע מותך וגם אז נשמתך תתנקה ולעד בשלווה ובשקט תחייה משהו שאני לא אחווה לעולם כי עליי חיי נצח נגזרו ,לא כמו לכולם אבל אני אנסה ואמצא את הטוב בעולם, כי כמו הרע,גם הטוב חייב להיות, קיים.