טוב אז ככה,
שלום לכולם.. מקווה שהגעתי למקום הנכון ובכל מקרה מקווה שיעזור לשפוך קצת את הלב.. ואמנם זה קצתתתת ארוך - אבל בבקשה - תקראו ותייעצו לי, או לפחות תביעו אמפתיה..!
אני בכיתה יב' עכשיו, ממש על סף סיום. אני אתן קצת היסטוריה על החברויות שהיו לי בשנים קודמות סתם בשביל רקע כללי.. אז ככה: אף פעם לא הייתי מהמקובלים בכיתה, מאלה שכולם תמיד סביבם או מאלה שעושים את כל הרעש. לא זוכרת אם זה הפריע לי או לא, בכל מקרה זה ממש לא רלבנטי למצב שלי עכשיו. פשוט כשהגעתי לתיכון חל מפנה די רציני מבחינתי בכל הנוגע למעגל חברתי: מחברה אחת קבועה שתמיד הייתי מסתובבת איתה ואף פעם לא יוצאת בערבים - פיתחתי חיי חברה..
התחברתי עם חבורה של בנות שהכירו כבר מהחטיבה וצירפנו עוד כמה חברה חדשים שעדיין לא הכרנו בכלל.. ומפה לשם נהינו קבוצה כזו. זה היה לי משהו ממש חדש ומרענן והרגשתי ממש טוב איתם. פתאום הייתי יוצאת כל שבוע וידעתי שיש לי מבחר של אנשים לבלות איתם בהפסקה.. באמת שאהבתי את זה והרגשתי ממש שלמה עם כל החברים שם.
אני לא בטוחה מה קרה בדיוק אבל מתישהו השנה או בסוף שנה שעברה התחושה הנחמדה הופרעה בניקורי קנאה קטנים מקבוצות אחרות בכיתה, בי"ס... כל מיני דינמיקות קבוצתיות שנראו לי ממש כיפייות ונחמדות, כאלה שידעתי שאצלי בקבוצה לא יקרו.... ואני מניחה שזה גם השפיע על ההנאה שלי מבילויים עם החברים שהייתי איתם. התחלתי להסתכל על המפגשים מנקודת מבט ביקורתית: למה אצלינו לא ככה...? למה אנחנו לא נוסעים לשם...? דברים כאלה. אז ניסיתי לעורר שינוי: ניסיתי להציע מקומות חדשים שאפשר לפקוד, הצעות ספונטניות מידי פעם.. מידי פעם אפילו הערתי הערות ביני לבין עצמי (ובין כמה ששמעו) על איך אנחנו יבשים מידי, לא נועזים מספיק.. דברים שחשבתי שאולי יעוררו שינוי, אך לשווא.. מפה לשם גם הקבוצה שלנו התרופפה או לפחות התפזרה - כי אני לא יודעת עד כמה כולם היו קרובים שם באמת. אנשים שהיו מגיעים למפגשים הפסיקו לבוא, אנשים שהייתי רוצה שלא יגיעו התחילו להגיע.. ככה יצא שעכשיו כשאומרים לי "החברה" אני יודעת שהכוונה ל5 בנות קבועות פחות או יותר שלחלקן אני ממש לא קרובה ולעוד איזה ידיד מזדמן שמלווה אותנו.. ושמפגש שלנו הוא לא משהו שאני יכולה להגיד שאני מצפה לו בקוצר רוח ויודעת שאני אהנה בו - להיפך, זה רק גורם לי לקונן על כך שבמקום לצאת לאיזה בילוי מסעיר אנחנו נפגשות באיזה בית של מישהו ופשוט מרגישה כאילו אנחנו שורפות זמן....
עכשיו, אני יודעת שהמצב הזה יכול להיות בשליטתי. וזה לא כאילו נכנעתי למצב והרמתי ידיים. ממש לא. פשוט אני מוצאת עצמי עם הרבה רצון להנות ולעשות דברים ספונטניים אבל עם מעט אנשים שישתפו פעולה. יש לי חבר טוב שהוא לא מהקבוצה שלנו אלא מחוג חברתי אחר, אבל אנחנו מאוד קרובים ומבלים ביחד הרבה. ועוד חברה קרובה שהיא כן מתוך הקבוצה אבל אותה קל לי יותר לסחוף אחריי. ככה שכשאני מרגישה שאני ממש חייבת לעשות משהו אני בדר"כ עושה את זה עם אחד מהם.. רק שאני לא רוצה שוב להגיע למצב שבו אני רק עם 2 חברים קרובים. אני רוצה לדעת שיש לי בחירה, שיש אפשרויות... שעם חבר אחד אני עושה דברים מסויימים ועם אחד דברים אחרים.. שאם בא לי פתאום לעשות משהו יהיה מי שיבוא.. ויותר מזה - שיציעו לי להצטרף למקומות או למפגשים שלא חשבתי עליהם! ויותר ויותר אני מרגישה שאני מקנאה בחברים של אחרים. כאלה שבספונטניות יכולים לארגן הרבה חברה וללכת לים. או כאלה שמחליטים להפגש בחצר של מישהו ולארגן את כל החברה לעשות על האש. או כאלה שלכבוד היומולדת של אחד מהם ידאגו לעשות לו שמח בלי שהוא בכלל יבקש. וזה יושב לי על הלב ומציק, כי אני רוצה גם! אבל אף אחד לא זורם איתי... ונמאס לי! אני כאילו לא מוצאת את עצמי עם החברות הנוכחיות שלי וכבר די וויתרתי על לנסות לשנות אותן ולהפוך אותן למה שאני רוצה... ומצד שני - מה עם מה שאני רוצה? ומה שיותר מפחיד אותי בסיפור זה שעכשיו כשהלימודים כבר נגמרו כמעט רישמית, זה דיי חותם תקופה וחותם מעגל חברים. דברים שהיה קל לי יותר לשנות אם היינו עדיין בבי"ס עכשיו יהיו פי כמה יותר קשים. כי כל אחד כבר יודע מי החברים שלו, לכל אחד יש איזו קבוצה שהיא שלו. אנשים כבר פחות יקבלו לתוכם אנשים שהם הכירו 3 שנים אבל לא היו איתם בקשר. וככה יצא שאני מרגישה שאני צריכה לקבוע את עתידי החברתי בימים הקרובים ואני לא חושבת שזה אפשרי. ואני פוחדת שאני אקלע למצב שבו אני בכלל לא אהיה מאושרת עם החברים שלי אבל לא אראה דרך אחרת לשנות זאת. עזרה? עצה? מישהו? אני אשמח לשמוע מה אתם חושבים, ומקווה שלא כתבתי הכל לשווא (למרות שגם לכתוב את זה סתם ככה עזר קצת..)
תודה..
שלום לכולם.. מקווה שהגעתי למקום הנכון ובכל מקרה מקווה שיעזור לשפוך קצת את הלב.. ואמנם זה קצתתתת ארוך - אבל בבקשה - תקראו ותייעצו לי, או לפחות תביעו אמפתיה..!