אני רוצה להתייחס לשאלה הזו באופן הרבה יותר
גורף, לא רק ליחסי כלות-חמות אלא בכלל, יחסי עם העולם...
כי כשאני עושה החלטות לגבי עצמי ומשפחתי, זה טוב ונפלא כל עוד אנחנו לבד, אבל אנחנו לא חיים בוקום, וכשנמצאים במגע עם העולם, אז אני חושבת שאי אפשר, אי אפשר לצפות, לדרוש ולכעוס שלא כל העולם מתיישר לפי הקו האישי שלי. אז אם אני צמחונית, אני לא יכולה לדרוש בגן שיכינו לילד שלי אוכל צמחוני, ואם אני מפחדת מחיות, אני לא יכולה לדרוש מחברה שלי שתסגור את הכלב שלה בחדר כל פעם שאני באה לביקור, ואם אני איסטניסטית, אני לא יכולה לדרוש מאמא שלי וחמותי וגיסתי שיצחצחו את הבית שלהן כי לי לא נוח לשבת במה שנחשב אצלי מלוכלך. זה לא עובד ככה.
כשהייתי קטנטונת למדתי לנסוע על אופניים, היה לי ממש קשה כי כל הזמן היו אנשים בדרך והתעצבנתי שהם לא זזים כשאני מתקרבת (אחרי הכל לי היה קשה לשלוט באופניים ולהם היה קל לזוז הצידה לכבודי), אבא שלי לימד אותי אז מסר גדול לחיים- את לא יכולה לצפות שכולם יזוזו בשבילך. נקודה. והייתי אז אולי בת 4-5 שנים, זה הכל, אבל זה היה שיעור שהוא לימד אותי כבר אז. הוא לא העמיד את כולם מסביב בחוקים שלו כדי שהבת שלו תוכל לנסוע בביטחה, אלא הוא לימד אותי שבחיים יש אילוצים ואני צריכה ללמוד לחיות עם האילוצים הללו.
אז זו התשובה שלי לפוסט שלך. אם הסבתא אמרה לילד שלומד בחינוך בייתי שיותר טוב בבית ספר, וזה לבד גרם לו להיכנס לדיכאון, אז כנראה שהיה לו לא טוב גם לפני זה, כנראה שהוא לא מספיק בטוח במה שיש לו, כי לא יתכן שמשפט אחד קטן של הסבתא מחק את כל המשפטים שהוא הפנים במהלך השנים משני האנשים הכי משמעותיים בחייו.
ואם סבתא נותנת ממתקים אבל אנחנו רוצים להרגיל את הילד שלנו לאכול בריא, אז אנחנו צריכים להרגיל אותו שאצלנו במשפחה לא אוכלים ממתקים, גם אם מציעים לנו, ולא משנה אם זו סבתא או דודה או השכנה, אצלנו בבית מותר ממתק אחד ליום וזהו, תבחר אם זה הממתק שסבתא מביאה או ממתק אחר. אבל רק אחד.
הילד חייב ללמוד לקחת אחריות, לא לצפות שכולם ישרתו אותו ואת צרכיו היחודיים. כל אחד מאיתנו משרת בעיקר את עצמו ועושה מאמץ כלשהו לבוא לקראת האחרים, אבל האחריות העיקרית שלנו היא על עצמנו, גם כשמדובר בילד קטן. ואין לנו שליטה מוחלטת, כשהילד לא נמצא תחת השגחתינו 24 שעות ביממה ויוצא לגן, למטפלת, לשחק עם חברים, אז אין לנו שליטה על מה שקורה שם. אפשר לבקש, אפשר לנסות להגביל אופציות, אבל תכלס, אי אפשר לצפות לשליטה מוחלטת, זו מלחמה בתחנות רוח.
וסיפור אחרון לסיום,
אח שלי סיפר לנו לפני כמה שנים על היום שבו החברים שלו התארגנו והלכו לפרוץ לאיזה מפעל. אני משערת שזו היתה משובת נעורים, אני אפילו לא יודעת מה הם גנבו, אם בכלל גנבו משהו, אני רק יודעת שהוא מספר שהוא היה אז צריך להחליט, ברגע אחד, האם הוא נכנע ללחץ חברתי והולך עם כולם או האם הוא מרגיש רע עם מה שקורה פה ומעיז ללכת הביתה.
הוא הלך הביתה.
הוא התלבט, חשב, הרגיש שזה הכי מנוגד לכל מה שהוא למד על החיים אי פעם, והחליט לעשות את ההחלטה שהיתה הכי נכונה לו. אגב, אותם חברים מכבדים אותו עד היום, על זה שהוא בחר להיות נאמן לעצמו.
וזה היה כשהוא היה ילד, בגיל שבו אתה חושב שילד צריך שיגוננו עליו, אבל אני חושבת שאם אתה באמת מאמין בחינוך שאתה נותן, בדוגמא האישית שאתה נותן, בתפיסות העולם שלפיהן אתה חי, אז הילד יאמין לך ויפעל בהתאם גם אם לא כל העולם יתיישר לפי הדרישות שלנו.