cara soror
New member
חשיבות ההכרה העצמית.
כל אחד מאיתנו מורכב מערב רב של חלקים שונים ומשונים. ההיסטוריה האישית שלנו, ההיסטוריה של המקום בו אנו נמצאים, הורים, חברים, רגשות, מצבים גופניים, מחשבות, תובנות, הצלחות ואכזבות. רבים מן הפרטים הללו מתרחשים בזמנים בהם המודע נמצא בשלב רדום והזיכרון אינו פועל במלוא התפוקה. ההבדל בין אדם מצליח לאדם כושל הוא מודעות. אני לא מדבר על המודעות של העידן החדש בה כל אחד חושב שע"י מדיטציה או שתיים, החזקת קריסטל בתיק ואמירות כמו "אני אוהב את העולם" גורמים לו להיראות רוחני. אני גם לא מדבר על המודעות המזויפת שמביאים איתם אנשים מהודו שחושבים שבכך שהם נמלטו מן הארץ, מילאו את עצמם סמים והקשיבו לזמירותיו של גורו כזה או אחר הם יכולים להעיד על עצמם לרוחניים ומודעים. מודעות אמיתית היא עבודה קשה, היא התמודדות ולא בריחה, היא חווית העולם הזה ולא חיפוש מתמיד להמלטות ממנו. מודעות היא גילוי האני האמיתי והרצונות האמיתיים ואז הגשמת שניהם. אדם לא יכול להיות מודע אם הוא לא לומד את עברו ואת הוויתו. הוא לא יכול להתקדם לשום מקום אם הוא לא למד את הטעויות שעשה בדרך, אם הוא לא יודע את המילים שהרעילו את נשמתו במהלך שנות ילדותו והתבגרותו. כל כך הרבה דברים עוברים עלינו במהלך חיינו ורוב הזמן אנחנו נמצאים בעמדת ספוג שלא שם לב בכלל למה שקורה איתו. אנחנו מתכנסים בתוך עצמנו, מנסים לחסום את העולם מלהיכנס אבל אנחנו נותרים פתוחים מכל הכיוונים והעולם מאלח פנימה. השלב הראשון למודעות אמיתית יכולה להגיע רק כאשר אדם לוקח את האחריות על עצמו בידיו שלו וכצעד ראשון פוקח את העיניים בבוקר, פוקח אותן באמת וצופה בעולם בלי מסננים ובלי עדשות שנוח כל כך לשים. הוא לא עובר את התהליך האוטומטי של קימה, הצתחצחות והתהלכות הלאה עד לשלב השינה. הוא מעיר את גופו ונשמתו לעולם ולקסם הפועם בו וחי כל רגע ורגע. הוא מביט מעבר לאשליה ורואה את הדברים כפי שהם. כשאנחנו בוחרים לפקוח עיניים אנחנו בוחרים לצפות בעולם ובעצמנו ולהבין את התהליכים המתחוללים בכל שלב. זו עבודה ארוכה, שלעולם לא מסתיימת ובתחילה היא יכולה להיות מייסרת. ניתוח יתר היא אחת מתופעות הלוואי של מודעות זו אבל הסיכון הזה הוא זניח שכן האוצר שמתגלה לנו בתום המסע הוא אחד שלא יסולא בפז. בשלב השני עלינו לחקור את עברנו. עלינו לחשוב ולהתאמץ ולהיזכר בדברים שעברו עלינו כדי שבסופו של דבר נוכל ליצור קו רציף בין התינוק שיצא לעולם מבין רגלי אימו ועד לאדם שנמצא כיום על האדמה הזו. בלי הקו הרציף הזה אנחנו תלושים, אנחנו אבודים, אנחנו נמצאים במצב של דממה מנטלית. מבחינתי אדם כזה הוא אדם מת שלעולם לא יוכל להתבגר, לעולם לא יוכל להתפתח ולא משנה כמה הוא ילמד וכמה הוא ינסה הוא תמיד ימצא את עצמו נופל. יחד עם זאת אני חייב להעיר שמי שעושה את הצעדים לחיפוש אחר אותו קו עושה את הצעד חשוב להתעוררות ולהפיכה לאדם חי ובוגר, אדם שיודע את מטרתו ואת עתידו ואחד שמשיג את מטרותיו גם כשנדמה לעולם כולו שהוא נמצא בכיוון ההפוך שכן אדם כזה שכל ניסיונו בעולם הזה לצידו ומוחו חריף וחד הוא אדם שיכול לעשות את הצעד שאחרים לא מסוגלים והוא לצעוד את הצעד הבא בעיניים פקוחות לרווחה ובמודעות מושלמת. מאסתי בכל אלו שאחרי קורס או שניים של יוגה חושבים שהם יודעים על מה הם מדברים כאשר הם מדברים על מודעות גופנית. מאסתי באנשים שלומדים טקס או שניים וחושבים שהם אנשים בעלי כוח. מאסתי באלו שמעידים על עצמם שהם גורויים, שהם מסוגלים לעשות דברים שאחרים לא יכולים, שומרים סודות, אוחזים את הקלפים קרוב לליבם כדי שאיש לא יוכל לראות שהקלפים שהם מחזיקים ריקים ובלויים. אנשים אלו, כמו זיקוקים, מתלקחים בהוד ופלא, רק בכדי להפוך אפלים, עקרים וחסרי ייחוד. הם מתים לפני שהם מספיקים לפרוח ורגע התהילה שלהם מתפוגג ונעלם עד שלא נותר אפילו זיכרון קל שאי פעם התרחש. כמו כל דבר אחר מודעות היא דבר שניתן למדידה. באופן אישי עדיין לא השלמתי את הקו אל העבר, הרצף עדיין קטוע אבל אני מנסה, בכל בוקר קיבינימט אני פוקח את העיניים ומנסה ועובד על עצמי ומנתח את הדברים שאני עושה ואת המילים שאני אומר. חשבון נפש אינו דבר ששומרים ליום כיפור שכן הניירת עלולה לגרום לכל אדם לקרוס על עצמו. חשבון נפש הוא דבר שנעשה בכל לילה אל מול עצמנו, על גבי יומן וכאשר מגיע יום כיפור אנחנו מביטים על החשבונות היומיומיים שעשינו ואנחנו מקבלים תוצאות סופסוף ואנחנו מחליטים החלטות ואנחנו בוחנים אם ההחלטות היו נכונות או לא. מודעות היא זיכרון שלעולם לא פג ולמרות שיש בינינו מי שנתברכו בזיכרון שלא ברזל חשיבות הכתיבה אינה נופלת והיא חשובה גם להם וגם לנו. אדם שרוצה להגיע למודעות אמיתית, שרוצה להצליח לבחון באופן אובייקטיבי את מהלך חייו בעבר ואת חייו בהווה ואת חייו בעתיד צריך לדאוג לתעד את הדברים שעוברים עליו, את הדברים בהם הוא נזכר. יומן אישי אינו דבר שנועד לזקנים ולילדים קטנים, זהו כלי מן המעלה הראשונה שיכול רק להציל אותנו מעצמנו, מהשכחה ומן האבדון. כאשר אנו כותבים אנחנו מציבים לפנינו מראה שלא ניתן ברוח ממנה, כאשר אנחנו כותבים אנחנו מכריחים את אותם חלקים שחושבים לא במילים אלא בתמונות ובתחושות להתמקד ולתאר את הדברים שעוברים עלינו. למילים יש כוח ואת הכוח הזה עלינו לתעל לטובתנו. אדם שמוצא את הקו אל עברו, שפוקח את עיניו בכל בוקר ומכיר את מצבו, אדם שמתעד את הדברים ולומד את עצמו ואת העולם שוב ושוב, אדם זה הוא אדם מודע, אדם זה הוא התקווה של האנושות הזו שאנו מכירים, אדם זה הוא האדם שיוכל לעשות את הצעד הבא ולזנק שלב בסולם האבולוציוני המחשבי-רגשי. קרה סורור
כל אחד מאיתנו מורכב מערב רב של חלקים שונים ומשונים. ההיסטוריה האישית שלנו, ההיסטוריה של המקום בו אנו נמצאים, הורים, חברים, רגשות, מצבים גופניים, מחשבות, תובנות, הצלחות ואכזבות. רבים מן הפרטים הללו מתרחשים בזמנים בהם המודע נמצא בשלב רדום והזיכרון אינו פועל במלוא התפוקה. ההבדל בין אדם מצליח לאדם כושל הוא מודעות. אני לא מדבר על המודעות של העידן החדש בה כל אחד חושב שע"י מדיטציה או שתיים, החזקת קריסטל בתיק ואמירות כמו "אני אוהב את העולם" גורמים לו להיראות רוחני. אני גם לא מדבר על המודעות המזויפת שמביאים איתם אנשים מהודו שחושבים שבכך שהם נמלטו מן הארץ, מילאו את עצמם סמים והקשיבו לזמירותיו של גורו כזה או אחר הם יכולים להעיד על עצמם לרוחניים ומודעים. מודעות אמיתית היא עבודה קשה, היא התמודדות ולא בריחה, היא חווית העולם הזה ולא חיפוש מתמיד להמלטות ממנו. מודעות היא גילוי האני האמיתי והרצונות האמיתיים ואז הגשמת שניהם. אדם לא יכול להיות מודע אם הוא לא לומד את עברו ואת הוויתו. הוא לא יכול להתקדם לשום מקום אם הוא לא למד את הטעויות שעשה בדרך, אם הוא לא יודע את המילים שהרעילו את נשמתו במהלך שנות ילדותו והתבגרותו. כל כך הרבה דברים עוברים עלינו במהלך חיינו ורוב הזמן אנחנו נמצאים בעמדת ספוג שלא שם לב בכלל למה שקורה איתו. אנחנו מתכנסים בתוך עצמנו, מנסים לחסום את העולם מלהיכנס אבל אנחנו נותרים פתוחים מכל הכיוונים והעולם מאלח פנימה. השלב הראשון למודעות אמיתית יכולה להגיע רק כאשר אדם לוקח את האחריות על עצמו בידיו שלו וכצעד ראשון פוקח את העיניים בבוקר, פוקח אותן באמת וצופה בעולם בלי מסננים ובלי עדשות שנוח כל כך לשים. הוא לא עובר את התהליך האוטומטי של קימה, הצתחצחות והתהלכות הלאה עד לשלב השינה. הוא מעיר את גופו ונשמתו לעולם ולקסם הפועם בו וחי כל רגע ורגע. הוא מביט מעבר לאשליה ורואה את הדברים כפי שהם. כשאנחנו בוחרים לפקוח עיניים אנחנו בוחרים לצפות בעולם ובעצמנו ולהבין את התהליכים המתחוללים בכל שלב. זו עבודה ארוכה, שלעולם לא מסתיימת ובתחילה היא יכולה להיות מייסרת. ניתוח יתר היא אחת מתופעות הלוואי של מודעות זו אבל הסיכון הזה הוא זניח שכן האוצר שמתגלה לנו בתום המסע הוא אחד שלא יסולא בפז. בשלב השני עלינו לחקור את עברנו. עלינו לחשוב ולהתאמץ ולהיזכר בדברים שעברו עלינו כדי שבסופו של דבר נוכל ליצור קו רציף בין התינוק שיצא לעולם מבין רגלי אימו ועד לאדם שנמצא כיום על האדמה הזו. בלי הקו הרציף הזה אנחנו תלושים, אנחנו אבודים, אנחנו נמצאים במצב של דממה מנטלית. מבחינתי אדם כזה הוא אדם מת שלעולם לא יוכל להתבגר, לעולם לא יוכל להתפתח ולא משנה כמה הוא ילמד וכמה הוא ינסה הוא תמיד ימצא את עצמו נופל. יחד עם זאת אני חייב להעיר שמי שעושה את הצעדים לחיפוש אחר אותו קו עושה את הצעד חשוב להתעוררות ולהפיכה לאדם חי ובוגר, אדם שיודע את מטרתו ואת עתידו ואחד שמשיג את מטרותיו גם כשנדמה לעולם כולו שהוא נמצא בכיוון ההפוך שכן אדם כזה שכל ניסיונו בעולם הזה לצידו ומוחו חריף וחד הוא אדם שיכול לעשות את הצעד שאחרים לא מסוגלים והוא לצעוד את הצעד הבא בעיניים פקוחות לרווחה ובמודעות מושלמת. מאסתי בכל אלו שאחרי קורס או שניים של יוגה חושבים שהם יודעים על מה הם מדברים כאשר הם מדברים על מודעות גופנית. מאסתי באנשים שלומדים טקס או שניים וחושבים שהם אנשים בעלי כוח. מאסתי באלו שמעידים על עצמם שהם גורויים, שהם מסוגלים לעשות דברים שאחרים לא יכולים, שומרים סודות, אוחזים את הקלפים קרוב לליבם כדי שאיש לא יוכל לראות שהקלפים שהם מחזיקים ריקים ובלויים. אנשים אלו, כמו זיקוקים, מתלקחים בהוד ופלא, רק בכדי להפוך אפלים, עקרים וחסרי ייחוד. הם מתים לפני שהם מספיקים לפרוח ורגע התהילה שלהם מתפוגג ונעלם עד שלא נותר אפילו זיכרון קל שאי פעם התרחש. כמו כל דבר אחר מודעות היא דבר שניתן למדידה. באופן אישי עדיין לא השלמתי את הקו אל העבר, הרצף עדיין קטוע אבל אני מנסה, בכל בוקר קיבינימט אני פוקח את העיניים ומנסה ועובד על עצמי ומנתח את הדברים שאני עושה ואת המילים שאני אומר. חשבון נפש אינו דבר ששומרים ליום כיפור שכן הניירת עלולה לגרום לכל אדם לקרוס על עצמו. חשבון נפש הוא דבר שנעשה בכל לילה אל מול עצמנו, על גבי יומן וכאשר מגיע יום כיפור אנחנו מביטים על החשבונות היומיומיים שעשינו ואנחנו מקבלים תוצאות סופסוף ואנחנו מחליטים החלטות ואנחנו בוחנים אם ההחלטות היו נכונות או לא. מודעות היא זיכרון שלעולם לא פג ולמרות שיש בינינו מי שנתברכו בזיכרון שלא ברזל חשיבות הכתיבה אינה נופלת והיא חשובה גם להם וגם לנו. אדם שרוצה להגיע למודעות אמיתית, שרוצה להצליח לבחון באופן אובייקטיבי את מהלך חייו בעבר ואת חייו בהווה ואת חייו בעתיד צריך לדאוג לתעד את הדברים שעוברים עליו, את הדברים בהם הוא נזכר. יומן אישי אינו דבר שנועד לזקנים ולילדים קטנים, זהו כלי מן המעלה הראשונה שיכול רק להציל אותנו מעצמנו, מהשכחה ומן האבדון. כאשר אנו כותבים אנחנו מציבים לפנינו מראה שלא ניתן ברוח ממנה, כאשר אנחנו כותבים אנחנו מכריחים את אותם חלקים שחושבים לא במילים אלא בתמונות ובתחושות להתמקד ולתאר את הדברים שעוברים עלינו. למילים יש כוח ואת הכוח הזה עלינו לתעל לטובתנו. אדם שמוצא את הקו אל עברו, שפוקח את עיניו בכל בוקר ומכיר את מצבו, אדם שמתעד את הדברים ולומד את עצמו ואת העולם שוב ושוב, אדם זה הוא אדם מודע, אדם זה הוא התקווה של האנושות הזו שאנו מכירים, אדם זה הוא האדם שיוכל לעשות את הצעד הבא ולזנק שלב בסולם האבולוציוני המחשבי-רגשי. קרה סורור
