ולדעתי, כדאי לקרוא גם את זה
אני רוצה להתייחס גם למאמר הזה. גם לתוכן וגם לאופן ההצגה שלו. 1. השרשור הזה נפתח בין היתר באמירה ש"המאמר מציג מחקר השוואה בין גישות אקלקטיות לגישה ההתנהגותית בטיפול בילדים עם אוטיזם". אז חשוב להבהיר שזה לא מדויק בלשון המעטה. המאמר הזה מציג השוואה (מיד אפרט לגבי איכות ההשוואה הזו) בין שתי מסגרות ספציפיות. ולא בין גישות. הוא מתייחס ספציפית למסגרת א' מול מסגרת ב'. וכמובן שבנתונים כאלו לא ניתן לדבר על השוואה אל מול "גישות אקלקטיות". הרי יש כאן התיחסות לגישה אקלקטית אחת. ואני בספק אם אותו גן "אקלקטי" מייצג נאמנה גישה אקלקטית ספציפית סדורה. 2. מדובר כאן במסמך המציג ניסיון (ומיד אתייחס לבעיות מהותיות בניסיון הזה) להשוואה בין אפקטיביות של גישה התנהגותית לגישה אחרת מאת אדם הידוע בדבקותו בגישה ההתנהגותית. ומשרד החינוך ממן זאת. אז אי אפשר לומר שניגוד אינטרסים נעדר מכאן לחלוטין. 2. מכיוון שהתייחסות קודמת שלי, ובהרחבה, היתה לעניין המחקר הידוע של לובאס משנת 1987, מעניין לראות כאן בפרסום זה של דר' צחור התיחסות לאותו פרסום של לובאס מ 1987 כמסמך שיש לו קשר חזק להווה. אם תחפשו אחר איזכורים כסימוכין במסמך הנוכחי של צחור תוכלו למצוא שאותו מחקר רשלני מדעית ופסול אתית זוכה ל-7 (!) איזכורים. וביניהם גם מקום של כבוד בטבלה מספר אחת. ולהזכירכם, מחקר זה (בנוסף לבעיות נוספות) עשה שימוש בסטירות וצעקות כאלמנטים טיפוליים מרכזיים. כתבתי כאן כבר בהתייחס לאנומליה הזו של 1987. עבור מי שקורא עתה מבלי שקרא את התייחסותי הקודמת, הנה תזכורת בהקשר לכך
http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1015125 ובאם תשאלו מנתחי התנהגות לגבי כך יש סבירות לא נמוכה שתקבלו כתשובה שזה היה אז. לפני שנים. ושזה לא רלוונטי לכאן ועכשיו. אז אם זה לא רלוונטי לכאן ועכשיו, מדוע מוצאת דר' צחור להתייחס (7 פעמים במסמך בודד) לאותו מחקר (בו נעשה שימוש במכות וצעקות כ aversive) כרלוונטי בהקשר למחקרה שלה. יש כאן בעיה אתית. וזו, כפי שכבר ציינתי, בעיה אופיינית. ואני ממליץ לאותם אלו מבין מנתחי ההתנהגות המסתמכים על אותו מחקר מ-1987 לעצור ולנתח בעניין זה את התנהגותם שלהם. זו איננה התנהגות נורמטיבית. 2. מחקרה של צחור מבקש לאמוד התקדמות ע"פ הספקטרום האוטיסטי כתלות בגישה הטיפולית. זה נסיון לגיטימי. אבל הבעיה היא שאין כיום כלי מוסכם להערכה של התקדמות כזו. דר' צחור ושות' בחרו בכלי הדיאגנוסטי (ובדגש על דיאגנוסטי) ADOS ככלי שנותן הערכה כמותית למיקום בספקטרום האוטיסטי. הבחירה הזו (עליה מושתת המאמר) איננה טרויאלית. ADOS הוא כלי דיאגנוסטי והוא נבנה ככזה שהמדד הכמותי שלו נדרש להיות מושווה לסף. והסף המהימן שלו הוא אוטיזם. דהיינו בהתאם לסף נקבעת תוצאה בינארית ולא כמותית. התוצאה של הכלי הזה היא פלט: האם אדם הוא אוטיסטי או לא. הכלי האבחוני הזה לא נועד לכמת אוטיזם או לאמוד מיקום בספקטרום. ADOS בצורתו הנוכחית לא נוצר לשמש כסקלה. מי שמסייג זאת היא לא אחרת מאשר דר' קטרין לורד, האישה המזוהה עם פיתוח הכלי הדיאגנוסטי הזה. לורד היא ראש המרכז לאוטיזם באונברסיטת מישיגן. המרכז הזה מדריך קלינאים בשימוש בכלי הזה. הנה הסבר מתוך אתר אונברסיטת מישיגן לגבי ADOS http://www.umaccweb.com/education/ADOS ADI-R FAQS.pdf ואני מצטט "בשלב זה, ציוני ADOS אינם מפורשים כאמת מידה לחומרת הסימפטום. במילים אחרות, ציונים גבוהים אינם בהכרח מציינים שהאינדיבידואל הוא "יותר אוטיסטי" או "בתפקוד נמוך יותר" מאשר אלו שקיבלו ציונים פחותים. ציונים גבוהים יותר מציינים נוכחות של יותר סימפטומים שכיחים; אולם המספרים אותם מחברים לקבלת ציון כללי אינם מייצגים מרווחים אמיתיים. נעשה מחקר עתה לפיתוח ציוני חומרה שיוכלו לשמש במדידה של אפקטי התערבות וטיפול רפואי." אז ההצגה של ADOS ו ADI ככלים למדידת "חומרה" של אוטיזם, כפי שדר' צחור עושה כאן, היא לא מובנת מאליה. 3. ובנוגע להשוואה של ה"טיפול" באותן שתי מסגרות. האם מישהו מצליח להבין מה היה אותו טיפול "אקלקטי" באותה מסגרת לא ABA-ית. ובכלל, האינפורמציה המתארת את ההתערבות לא מספקת. ועוד בעיה עקרונית, כמה שעות טיפול יחידניות בשבוע קיבלה אותה קבוצה שזכתה לטיפול "אקלקטי"? לא באופן כללי, אלא בפירוט עבור כל ילד. זה שמשהו אקלקטי לא אומר שהוא לא מוגדר. נכון? רק שהוא אוסף של כמה דברים. לא שאני תומך בגישה אקלקטית, אבל באופן עקרוני זה שגישה מוגדרת "אקלקטית" לא אומר שהיא לא רצינית, הגיונית, נחושה וכד'. נכון? אז אולי אתם יודעים לומר לי (כי אני חיפשתי זאת בטקסט ולא מצאתי) כמה שעות ריפוי בעיסוק וכמה שעות טיפול בתקשורת קיבל כל ילד בקבוצה האקלקטית? האם יש רישום של כך? וכמה כאלה קיבל כל ילד בקבוצת ה EIBI? אם המחקר הזה לא יודע לנקוב במספרים הללו פרטנית לילד אז ניתן לומר שהנתונים המדעיים כאן הם אקלקטיים משהו בעצמם. אז בואו נבהיר זאת. ללא תיעוד מפורט של מהות ומספר שעות הטיפולים השונים והפעילויות לכל ילד (שמית) ולקבוצה בכל אחת מן המסגרות הללו, הרי שאנו מדברים כאן על מחקר שאיננו יודע לומר מה הוא בדיוק משווה. ובהיעדר התיעוד הזה, הדבר היחיד שנשאר כאן הוא השוואה (בשימוש בכלי מדידה שהדיעות עליו חלוקות) בין שתי מסגרות ספציפיות (ובדגש על ספציפיות) שונות. דהיינו השוואה בין מסגרת א' למסגרת ב'. ולא לגישה א' אל מול גישה ב'. 4. המחקר האמור של צחור מבצע השוואה בין מסגרות לאורך שנה. הנה מחקר בריטי עדכני המבצע השוואה מסוג דומה ע"פ שנתיים. המחקר הזה פורסם ב Journal of Child Psychology and Psychiatry באוקטובר השנה.
http://www.blackwell-synergy.com/doi/abs/10.1111/j.1469-7610.2007.01756.x והשורה התחתונה כפי שמופיע במסקנת המחקר (באותו קישור) היא: "התערבות התנהגותית אינטנסיבית ומוקדמת במסגרת ביתית, כפי שיושמה בקהילה, ומעון יום יעודי לילדים אוטיסטיים הניבו תוצאות קרובות לאחר שנתיים של התערבות." אני אכתוב לדר' צחור בהקשר לשימוש באותו מחקר בלתי-אתי מ 1987. וכן לגבי השימוש ב ADOS כמדד כמותי לאוטיזם במקום ככלי לוגי שמספק אבחנה של כן (בספקטרום) או לא (בספקטרום). מישל דוסון לא קוראת עברית. ובכל זאת, תודתי לה על האינפורמציה בעניין ה ADOS והמחקר של המכון לבריאות הילד הלונדוני ושות'.
