חשבתן פעם על האמהות שלנו?

[33orna]

חשבתן פעם על האמהות שלנו?

לא האמהות הישירות, אלא 4-5 דורות אחורה וקודם לכן. טוב, אני כבר למעלה מחודש במיטה בשמירה, אז יש לי זמן לחשוב על כאלו דברים, אבל זה באמת ככה מעסיק אותי. אתן יודעות שעד המאה העשרים, שיעור התמותה בלידה היה אדיר, ובשילוב עם תמותת תינוקות הגיע ל 50%?! ובעולם השלישי, גם היום, תמותת התינוקות והיולדות עדיין גבוהה. מה עשו כל הנשים האלו? איך הן התמודדו עם הקשר הישיר הזה בין לידה למוות, קשר שאנחנו חווינו, בניגוד לסביבתנו, וכל כך נאבקות לפתור? איך הן שילבו את המוות בחיים שלהן? לפעמים אני נורא כועסת על החולשה שלי, על חוסר ההשלמה, על הכעס עצמו. על חוסר היכולת להניח לעבר להיות מה שהיה, ועל חוסר היכולת להניח לעתיד להיות מה שיהיה. וברגעים כאלו גם כועסת על הפורום, שנראה לי פתאום בכייני וחלש. משקף לי את עצמי כבכיינית וחלשה. (בבקשה אל תפגעו, זה הרי דברים שאני חשה כלפי עצמי, ולכן קשה לי). כמו שרואות, עוברת הרבה דברים עם עצמי בשמירה הארוכה (וטוב שכך) הזו. מנסה לראות אותה כהשקעה שלי בתינוק, כמשהו מחזק את הקשר שלנו לעתיד. אבל כמו אצל כולנו, כל השקעה (א"ס, קניית ציוד, מחשבה על שם) גם מגבירה את החרדה, בגלל אותו קישור לידה-מוות שממנו התחלתי את ההודעה. טוב, קצת מבלבלת את המוח. שנשלח בכל זאת?

 

[פלגיה]

כנראה ששלחת ../images/Emo8.gif

אני חושבת על זה הרבה, בגלל ה- RH השלילי שלי. ברור לי שאילו הייתי חיה לפני מאה שנה, א היה לי מספר הילדים שיש לי. בהלכה היהודית יש הרבה התיחסות לדברים שמגנים בפני "מוות בלידה". זאת פשוט היתה מציאות החיים המפחידה. אישה בהריון לא ידעה אם היא תזכה לראות את הבן שלה.

 

[sarity33]

ואו, אהבתי

השמירה עושה לך טוב. באמת חומר למחשבה...אבל יש לי בבית בעל רעב=רוטוילר אז ארשום בהמשך בהרחבה. בכל אופן קצה של רעיון. אני עובדת בחדרי ניתוח בבית החולים והייתה לי שיחה עם אחות במחלקת נשים שסיפרה לי (מבלי שידעה שעברתי הפסקת הריון) שפעם בעודה עובדת בבי"ח הקריה לפני 20!! שנה הסתיים הריון שבו נולדו 5!! עוברים מתים. היא אישה לא קלה מאוד מחוספסת ועם זאת היא סיפרה לי שהיא פשוט נשברה מזה ונורא כעסה שאז בית החולים לא נתן את דעתו שמלבד האם שעוברת גהנום גם היא עצמה כאחות חדר ניתוח זקוקה לטיפול ושזה ממש לא מובן מאליו שהיא חסינה ויכולה להתמודד עם סיטואציה כזו. בעקבות הסיפור הזה היא פשוט עזבה את התחום והחליטה שהיא לא מוכנה יותר להיות אחות בחדר ניתוח ודאי וודאי במחלקת נשים. אז נכון זה לא סיפור על 5 דורות אחורה וגם לא סיפור על אם שילדה עוברים מתים, אלא אחות מצוות חדר ניתוח שמצאה את הדרך שלה להתמודד והעידה על מצוקה מאוד גדולה. על סמך הסיפור הזה ועל סמך תחושה בכלל אני חושבת שהמצוקה תמיד הייתה קיימת. אולי דיברו פחות, התבכיינו פחות (כדבריך), אבל זה היה שם כל הזמן, אולי בקונסטלציה של הדחקה אבל אין לי ספק שזה היה וגם 4 דורות אחורה הן לא היו מחוסנות. אני חושבת על אנשים מבוגרים שהכרתי שסבלו מקשיי חיים והתמודדו בדרך של הדחקה כי החברה לא נתנה לגיטימציה ולא הכירה ברגשות שלהם, וההדחקה הזו הפכה אותם לאנשים מאוד קשים ומרים. הפריבילגיה שלנו היא התמיכה הזו וההתבוססות בתוך עצמנו שתוציא מאיתנו לבסוף רוך גם כלפי הסביבה וודאי וודאי כלפי ילדינו שיגיעו בעזרת השם. טוב, אהבתי את פינת ההגיגים שלך. בהחלט חומר למחשבה.

 

[זיוה33]

היי אורנה,

מעניין מה שכתבת והאמת היא,שאין לי מושג איך הן התמודדו. אני מאמינה שהכל היה בתוכן והנושא לא דובר כמו היום.גם תפיסת העובר כילד התפתחה מאז.אז לא ראו אותו במיכשור מתקדם.היום אנחנו רואות את העובר משבוע כה מוקדם,בתלת מימדי...זה הופך אותו ומאניש אותו (ב-א')הרבה יותר. מה שכן מכל מה שכתבת לגבייך,הדבר היחיד שאני לא מסכימה איתך הוא תחושתך,של כעס על החולשה שלך.אני באמת לא חושבת שכל מה שאת מרגישה נובע מחולשה.רמת המודעות שלנו כיום ,גם לגבי העובר וגם לגבי התחושות הפנימיות שלנו,יכולת הניתוח שלהן והדיון הסביבתי מעלה את הרגשות כלפי חוץ. היום להתאבל ממש ולאורך זמן הוא חלק מתהליך לגיטימי.היום ברור לנו שכאשר קמים משבעה וחוזרים לעבודה,האבל לא נגמר.למעשה,הוא רק מתחיל. את בהחלט שומרת על עצמך כרגע מתוך אחריות ובחירה ושמירה על חיי התינוק שבתוכך. אני חושבת שעצם העלאת המחשבות הללו בכתב,מראה על חוזק שלך ויכולת להתמודד עם הדברים. בקיצור אורנה,אני חושבת שיש אומץ ותעוזה בכתיבה שלך.אני חושבת שאת מכבדת ונותנת מקום לעצמך ולאובדן,תוך שילוב המאבק הזה שלך על הריון מוצלח ובריא. תחזיקי מעמד ותמשיכי להעלות נקודות מענינות כאלו(ולא,אני לא צינית)למחשבה.

 

[sheva2]

יצא לי לחשוב על זה הרבה.

אני גיליתי לאחר שנה של נישאוים שלבעלי היתה אחות שנפטרה בגיל כמה שבועות.הוא מעולם לא סיפר לי כי הוא פשוט לא זכר את זה (הוא היה ילד, אבל לא ממש קטן בערך בן 7). מעולם לא דיברו על זה אצלו, מעולם לא שיתפו או הזכירו. פעם אחת אחרי הלידה של תום, אמא שלו זרקה את זה בקטן מאוד מאוד וזהו. זהו טאבו שלא מדברים עליו. בנוסף, אשתו של דוד שלי איבדה את עוברה בחודש התשיעי, לא הרגישה תנועות וכו'. אני פוגשת אותה על בסיס כמעט חודשי. בחיים לא הייתי חושבת שאישה הזו עברה אובדן או משהו דומה, אני מסתכל על עצמי שעברה הפלות בשלב מאוד מוקדם וחיה את זה עדיין מאוד, בעיקר מאז שגיא נולד, ואני מסתכלת עליה, וכאילו כלום. חשבתי על זה המון כשהייתי בבהריון, איך היא המשיכה את חייה והאם היא חושבת על זה, מעולם לא דיברתי איתה ולעולם לא אדבר איתה על הנושא כי אנחנו ממש לא קרובות. אני חושבת שההיתייחסות היא שונה לגמרי מאשר היום, הרבה באמת בגלל היכולת לראות ולהתחבר כביכול אל העובר הרבה לפני הלידה, ובכלל המודעות העצמית שלנו גבוהה הרבה יותר, האינדיבדואליות שלנו חשובה לנו הרבה יותר, אנחנו חיים עם ערכים שונים, ולדעתי העצב שלנו אולי מבוטא שונה. הרבה יותר החצנה של רגשות, ואולי בכלל יותר רגשות. יצא נורא ארוך ובעצם לא ממש הרבה..

 

[גילי י]

זו שאלה החורגת הרבה מעבר

לתחומי הלידה וההורות. כל תפיסת המוות והחיים,תחומי המגע והחפיפה בינהם, הכל עולה לדיון-מה משמעות המוות לחיים? בגדול דומני שמה שעבר עליהן ועליהם הביא את המציאות לאן שהיא היום,כלומר הצורך להתאבל,הצורך להיפרד הצורך הענק שזה לא יקרה.... שנית,דומני שקשה עד בלתי אפשרי ולא נכון להשוות את העולמות. אמנם הטבע האנושי נשאר דומה,אולי אפילו זהה,שינויים במהות איטיים מאד ביחס לטכנולוגיה...אבל בכל זאת-אנחנו חיים בסביבה מתועשת,מלאה מיכשור ואפשרויות מכל הסוגים שלא היו אי אז, כל זה משפיע על סוג היחסים שלנו עם עצמנו,על המפגש עם אנשים אחרים ועם תחומים כמו מוות,מחלה, רעב ומלחמה. זמנים אחרים מבקשים פתרונות אחרים. הפורום הזה הוא חלק מהתרבות בת זמננו.

 

[מיליתו]

אני דווקא חשבתי על זה

תמותת תינוקות היתה כל כך מקובלת עד שהתבססו כל מיני מנהגים בתרבויות שונות. טקסים שונים ללידה, ביהדות לא נותנים שם עד הברית, יש תרבויות שלא נותנים שם לתינוק עד גיל שנה!!! תמותת תינוקות היתה חלק מהחיים, והיחס למוות היה פחות סופני מהיום. ההתמודדות היתה בחלקה ילודה גבוהה. כל אשה עברה הרבה הריונות ולידות ואובדנים, וזה היה כך אצל כולן. דווקא היתה מעט לגיטימציה להתאבל כי "זה קורה לכולן". היום, אנחנו כל כך עסוקות בזה, וזה דבר נדיר עד כדי כך שזה משהו חריג בנוף. כל נושא ההריון מושקע מאוד - אנחנו לוקחות ויטמינים ועושות בדיקות ונחות ושמירת הריון... פעם זה לא היה ככהץ לא היתה כזו התייחסות להריון - זה היה פשוט משהו. לא היו תמונות מהא"ס, לא ידעו אם זה בן או בת...

 

[גילי י]

מה שאת מתארת

לגבי התרבויות והמנהגים רק מחזק את התחושה שהיה אבל ושניסו להגן או לתמוך באנשים ע"י עצירת ההתקשרות...הבלתי נמנעת! יכול מאד להיות שהיחס למוות כפחות סופנית בא על מנת להקל את הפרידה הכואבת בכל מקרה! משיחות עם נשים שחוו אובדן לפני חמישים שנה,מלקרוא חומר נדיר מתעד רגשות בהקשר מסתבר שזה היה עמוק,שורט וחזק למרות המציאות שבה היה האחוז גבוה ו"זה קורה לכולן" היה חלק מהמצע התרבותי. דומני שההתפתחות לזמן בו עודים כל מאמץ למנוע תמותת עוברים ,תינוקות וכמובן אימהות נעוצה במהות של מוות כפרידה מאולצת וללא בחירה.

 

[Tנקר בל]

אני לא צריכה שמירה בשביל לחשוב כך

את בטח תתפלאי - אני מרגישה לעיתים כמוך - כאילו - מה כבר עברתי? לכל אחד יש צרות בחייו, אז למה להשתקע בהן לאורך תקופה כה ארוכה (נראה לי שלשתינו יש גם בעלים שדואגים להזכיר לנו שהפורום בכייני וחלש, וצריך לדרוך ולהמשיך הלאה

). היום האבל הוא כבר די מאחורי, אבל בתודעה שלי, אני אם שכולה, ולפעמים אני כועסת על עצמי בנוגע לכך. אומרת לעצמי שזו בסה"כ הייתה עוברית שמתה בלידתה. לא ילדה שהכרתי וגידלתי. אני מתעסקת המון בשאלה של המוות והאבל בימינו לעומת ההסטוריה. סיפרתי בעבר על סבתא שלי שאיבדה 3 ילדים (כל אחד בנפרד). היום כשאני מבינה את המשמעות של זה, אני משתגעת - איך הצליחה להמשיך לתפקד בחיוך ובמאור פנים (מבפנים ברור לי שהייתה שבורה וכואבת)

שעות ספורות לפני שילדתי את הלידה השקטה בירכה אותי גיסתי "שתחזרי בידיים מלאות". הברכה הזו הייתה נשמעת לי מאוד משונה. ברכה שהתאימה לימים עברו של תמותת תינוקות בלידה, הרי היום אין דבר כזה, שלא חוזרים בידיים מלאות....היום זו אחת הברכות האהובות עלי, ואני משתדלת להשתמש בה. ולסיום - אני חושבת שכאשר רמת הצפיות של תמותת עוברים, יילודים ותינוקות הייתה גבוהה יותר - היה קל יותר להתמודד עימה, כי היא נלקחה בחשבון. כאשר השילוב של לידה ומוות היה טבעי התמודדו עימו כמו שמתמודדים כיום עם השילוב של זקנה ומוות - כורח שלא ניתן להתכחש לו, אז אולי הוא כואב אבל מתמודדים.

 

[קנגה רו]

לנוכח הדברים שלך ושל אורנה

המשפט "בצער תלדי בנים" מקבל אצלי פתאום משמעות אחרת (בבית הספר היסודי בכיתה ב' הסבירו לנו - הנה בגלל שחווה פיתתה את אדם, היא תסבול מצירי לידה...) אבל הנה עכשיו המשפט הזה מקבל משמעות כל כך שונה, כל כך קשה, ופתאום העונש הזה "בצער תלדי בנים" - קיבל מימד איום ונורא של אכזריות.

 

[אםדניאל]

חשבתי על זה הרבה

נראה לי שהבדלי התרבות קשורים לצורת התפיסה של המוות ושל האובדן. אנחנו חיים בחברה שמנסה להיות "מושלמת" ומוות נתפס כלא מושלם. אנחנו בוחרים, כחברה, להרחיק את הלא מושלם. בעבר אדם מת לרוב בין אנשי משפחתו, שבטו, זה גם קרה הרבה יותר (מוות זאת אומרת) לא רק תינוקות גם ילדים ומבוגרים.כיום אנשים רבים מתים לא בסביבה בה חיו, אלא בבתי חולים, בתי אבות וכו'. אנחנו לא מרחיקים רק את המוות. אנחנו מרחיקים כל מה שלא נתפס כמושלם. אנחנו מרחיקים מסביבתנו מי שהגדרנו כמשוגעים, נכים ואפילו זקנים.. בהריון ובלידה בפרט יש כח גדול. חלק מהעוצמה, נראה לי, קשור לעובדה שזו בדיוק הנקודה המשיקה של התחלת חיים מול האפשרות למוות לתינוק או לאם. כיום זה יותר ויותר נדיר ואנחנו חיים במין ציפיה שהרפואה והיכולות הטכנולוגיות יפתרו כל בעיה שתצוץ. יש לנו צורך גדול בתחושת שליטה על החיים ועל המציאות. נראה לי שתרבויות העבר הרצון לשליטה במציאות היה הרבה יותר עניו. כשהייתי בבית חולים וקיבלתי את "לידה שקטה" וחוברת נוספת שכחתי את שמה, האחיות הסבירו לי שאין להן עותקים לתת לי כי לצערן יש המון מיקרים כאלה. ואמא שלי לא הפסיקה "לנקר" לי, מה זאת אומרת, הרי היום כבר כמעט אין מקרים כאלה וכו'.לצערי גיליתי שאומנם שכיחות התופעה קטנה, אבל היא נמצאת. אחרי מות דניאל, אמרה לי מכרה שזה לא טבעי שאמא תאבד את ביתה. וזה בדיוק העיניין. זה כן טבעי. לא כל דבר טבעי הוא נעים ונח. נראה לי שבעבר, כשהמוות היה חלק בלתי נפרד מהיום יום. כשאישה ששנכנה להיריון ידעה שלא בטוח שהיא תזכה לחגוג לילד יומולדת שנה, ההתיחסות והרגשות סביב למוות היומאוד שונים. בן זוגי, חי כשנתיים בכפר בהודו בו לא דיברו אנגלית ולא חיו שם תיירים נוספים. גם אחרי זה הוא שמר על קשר עם אנשי הכפר, שלאט לאט נפתחו לתרבות המערב ואנגלית. באחד הביקורים שלו שם הוא שאל חבר שלום ילדיו והוא ענה לו they expired (מקווה שכתבתי נכון) פג תוקפם. בן וזוגי מספר שזה היה אחד הדברים שהממו אותו בכפר. ההתיחסות למוות. גם בזמן שהות הארוכה שם מתו אנשים וילדים (רעידת אדמה גדולה ומחלות) והוא מספר שההתיחסות למוות היתה כ"כ אחרת מאיתנו. אנחנו תוצר של החברה בה אנחנו חיים. אנחנו לא יכולות להחליט שבעצם "נכון יותר" להגיש או להתמודד אחרת. כל התמודדות היא הנכונה ביותר לאישה הספציפית ולמשפחה שלה. ועוד דבר, אצלינו, בניגוד לנשות העבר, יש גם את התמודדות עם "סוף עידן התמימות" עם הידיעה שיש דברים מעבר ליכולתנו, מעבר לשליטתנו ובאופן כללי ובאופן ישיר שלא כל הריון= תינוק.

 

[רונאסטל]

בטח שחשבתי על זה

ואני שמחה להודות שאני מברכת על זה שאני ובתי חיות בעידן הנוכחי. פעם גם היו מסתירים ילדים חריגים, ומתביישים בהם. פעם לא היו כל כך אמצעי מניעה (תמיד היו נכון, אבל זה היה פחות נפוץ) ובכל זאת אני תוהה איך זה שלסבתות שלי היו רק 2-3 ילדים ושההפרש בינהם הוא 6 שנים. אני אומרת שוב תודה על זה שאני נולדתי עכשיו ולא לפני מאה שנה, ואני ניצלתי בלי להתבייש ובלי להתבלבל את הזכות שלי לשמירת הריון. יש לי עובדת זרה שהגיעה מכפר ברומניה, היא בכלל לא הצליחה להבין 3/4 מהדברים שעברו עלי בהריון (וגם עכשיו, את הטיפול בתינוק), אצלם נותנים לנשים הרות לסחוב בכוונה דברים כבדים, כי מאמינים שזה מחזק את הרחם. ואין לי ספק שלא היה לה מושג מה זה אולטרסאונד עד שהיא ראתה את האולטרסאונדים שלי. ובכל זאת, היא ילדה (והשאירה שם

)שני ילדים בריאים (ובטח חלבה פרות ורדפה אחרי תרנגולות עד הרגע האחרון), לעומת זאת הריון שלישי שלה, אמא שלה הכריחה אותה לעשות הפלה

 

[עתליה3 המקורית]

אני נאחזת במחשבה שמערכת הערכים

והציפיות של אנשים שחיו לפני המהפך האדיר של סוף המאה ה-19 בכל הקשור לתברואה - פשוט היו שונים לחלוטין. לא, אני לא מאמינה שנשים שאיבדו עובר בשלב מתקדם, או תינוק קטן, במאה ה-16, הרגישו את הריקנות והשממון בעצמה פחותה מנשות תקופתנו. אני רק חושבת (וכבעלת שמונה שנות השכלה אוניברסיטאית בהיסטוריה, סבורה שיש לי סיבה לכך) שתפיסת העולם שלהן הייתה כזו, שבה לבלתי-צפוי ולבלתי-נשלט היה מקום הרבה יותר רחב. חוסר האונים אל מול המוות היה חלק מהמציאות האנושית היום-יומית, כמו שהיבול יכול היה להכשל בשל שטפון. היום אנחנו חיים בתרבות שמעלה על נס את הרציונלי, המתוכנן, המקוטלג, את שליטת האדם בעולם, ולכן פי כמה קשה לנו להתמודד עם דברים שלא משתפים פעולה עם הסדר הזה. אין לנו שיטה לוגית ותאודיציה שיתנו מקום לקטסטרופה, וגם אם בדיעבד אנחנו מפתחות אחת - זה עולה לנו במאמץ וביסורים, בעוד שלרשות קודמותינו עמדה מערכת BUILT-IN שאליה הן יכלו לפנות. חוץ מזה, אני חושבת שיש כאן גם אפקט של הביצה והתרנגולת. כשהבאת ילדים לעולם הייתה חלק מהתפקוד היומיומי של האישה, ורובן הגדול לא שלטו כלל בפונקציה הזו ולא תכננו אותה, אני מניחה שההשקעה הרגשית בנושא הייתה שונה. אנחנו, הנשים המודרניות, שמתכננות בקפידה את הרגע הנדיר (2-3 פעמים בחיים שנמשכים היום שמונה עשורים) ואת הסביבה שלתוכם אנחנו רוצות להביא ילד, משקיעות בנושא הזה משאבים אדירים. זה אמור להיות "הייליט" של החיים שלנו, ואין תימה על כך שכשמשהו משתבש, התגובה שלנו לכך היא קשה. אלה המחשבות שלי... עתליה

 

[אמאדובה]

תודה עתליה, זה היה מרתק

בעיקר עניין ה"מקום" שנחנו נותנים לקטסטרופה אפשרית או כזו שקרתה. בהחלט מעורר מחשבה.

 

[עתליה3 המקורית]

שמחה שתרמתי לדיון מרתק כל כך!

 

[נייטי]

צרת רבים חצי נחמה......

זה מה שעולה לי בראש כשאני חושבת על ההבדל ביני לבין נשים מלפני דורות. לגביהם, זו היתה תופעה שכיחה, נדירה היתה האישה שהאסון דילג עליה. אצלינו, אנחנו אומנם לא נדירות, אבל בהחלט לא שכיחות ויש הרבה יותר נשים שהאסון מדלג עליהן מאשר ההיפך. הכל עניין של ראית המציאות. פעם אישה ציפתה לכך שזו תהיה המציאות שלה, היום זו סטירת לחי לכל אחת מאיתנו. וגם כמה הבדלים טכניים: יתכן מאוד שהרבה מאוד אובדני הריון היו למעשה אובדן האם (מדימום/זיהום וכו'). בנוסף, המושג "הפסקת הריון", שזה בעצם הפסקה יזומה של ההריון בגלל מומים או חשד למומים", לא היה קיים. ילדים נולדו עם מומים קשים שאנחנו עצרנו עוד בזמן ההריון. לכן, לדעתי, "אובדן הריון" במושג הרחב שלו, זה מושג קצת יותר מודרני.

 

[נייטי]

ועוד משהו - בקשר לבכיינות

אני לא מרגישה בכיינית. יכול להיות שזה נובע בעיקר מהעובדה, שאני כבר המון, המון זמן מנותקת מהאובדן. יודעת שזה אולי לא כזה פופולרי להגיד את זה כאן אבל אני חושבת שאת האובדן השארתי מאחור. עבורי, לאובדן יש כיום משמעות אחת וזה החרדה בהריון הזה. זו כבר לא התאבלות אלא השלכות של האובדן והנסיון שזה גרם לי על היום יום הנוכחי. חייבת להודות שאני מזמן כבר ממש לא בוכה על ההריון ההוא. במידה רבה, אני חושבת שאם לא הייתי "זוכה" להמתנה כה ארוכה בין ההריון ההוא להריון הזה, הרי שהאובדן לא הרבה יותר מצלקת שהגלידה. עבורי, הכאב הגדול והכעס והתיסכול הם דווקא על ההמתנה ועל העיכוב בתחושת התיקון שאני כה זקוקה לה. אולי בגלל זה יש גם סוג של התנתקות מפורום אובדן. הנוכחות בפורום הזה נובעת משני צרכים עיקריים: השיתוף בחרדות בהריון הזה (ואני בהחלט לא מרגישה צורך לשתף בתחושת אבל, כי כמו שאמרתי, היא כבר לא כ"כ קיימת). וגם, מהעובדה הפשוטה שנורא נחמד לי כאן. פשוט ככה. בלי לסבך יותר מידי את העניינים. יש לי באזור חברות טובות ובאמצעות הפורום אני זוכה לפגוש אותן כל יום. צריך עוד סיבות???

 

[מיליתו]

מעניין - ומזווית אחרת...

אני חושבת שגם אני היום מסתכלת על האובדן אחרת. אני בוכה לפעמים כשאני נזכרת בתינוק ההוא ובכאב, אבל זה כבר לא בכי של כאב. יש בי השלמה, ואיפשהו אפילו שמחה. אם היו שואלים אותי אם הייתי מעדיפה לא לחוות את ההריון ההוא בכלל או לחוות אותו עם האובדן, ללא ספק הייתי בוחרת באפשרות השניה. כל רגע שהוא חי אצלי בבטן הוא חי, ואיפשרתי לו לחיות כמה שרק היה ניתן. אני שמחה שהוא היה אצלי, אפילו שזה היה למעט זמן.

 

[נייטי]

אף פעם לא חשבתי על אופציה כזו../images/Emo2.gif

מעניין למה. ממש הפתעת אותי עם זוית הראיה הזו. חשבתי על זה קצת וכרגע נראה לי שאני הייתי מעדיפה לא לחוות בכלל מאשר לחוות עם אובדן. אני מתגעגעת למי שהייתי פעם מזמן. היה משהו כ"כ טוב בלהיות אופטימית ומפגרת. אולי זה בגלל, שאני באמת הייתי סוג של פיגורי לפני האובדן. החיים תמיד נראו לי ורודים ומקסימים וממש יופי טופי, עד שבא האובדן וטילטל את המציאות הורודה שלי. ממה שסיפרת על עצמך, אני רק יכולה להניח, שאת לא היית 'פיגורי' לפני ההריון והאובדן.

 

[אטלאנטה]

נושא מרתק...

כתבתי באקדמיה על הנושא הזה לא מעט. יש נתונים מהממים. את יודעת שבתקופת העת העתיקה - התקופה הרומית, תוחלת החיים של אישה היתה 28? ואחד מגורמי המוות השכיחים היו סיבוכי לידה. וככל שהאישה היתה במעמד גבוה יותר ציפו ממנה ללדת יותר ילדים, וככל שהיא היתה במעמד נמוך יותר כך היה הגיוני שהיו לה רק 3-4 ילדים. כי להיות בהריון וללדת זה היה קושי שאישה עובדת ומפרנסת וקשת יום לא היתה מסוגלת לעמוד בו? וזה נכון שהמוות היה נוכח קבוע בחיים של האנשים, זה אולי היה מפחיד, אבל זאת היתה מציאות ברורה, תוחלת החיים היתה כל כך נמוכה, שהיום זה נראה ממש בלתי הגיוני ואפשרי לחיות כך. בכל זאת, למרות שהמציאות היתה קשה, אני חושבת שהכאב הוא לא עניין תרבותי, והקושי על אובדן ועל עקרות, ועל בדידות, ועל מוות, היה אותו קושי, כי נדמה לי שנפש האדם לא עברה "אבולוציה דרווניסטית" ואנשים לא כאבו פחות את האובדן, רק קיבלו אותו כבלתי ניתן לשינוי ובלתי ניתן לחיזוי. היום, אנחנו לא "מפונקים" יותר, אלא אנחנו מאמינים פחות באבסולוטיות של הגורל ובציווים עליונים שגורמים למוות,ויש לנו כלים למצוא לעיתים את הסיבות ולמנוע אותם (טכנולוגיה, רפואה, הגייניה וכו..) לכן זאת לא חולשה, להתלונן לכעוס ולמחות על אובדן, זאת התגובה לאפשרות, שנובעת מהרחבה עצומה של היכולת הקיימת להתמודד עם בעיות שפעם היו גזר דין מוות לעובר או לאמא. זה בסך הכל אומר שיש תקווה, ויש בין פרומיל לבין 99 אחוזים של אפשרות לשנות את המצב, וכשזה מתעכב או לא קורה אנחנו "מתבכיינים". פעם לא "התבכיינו" כי לא היתה סיבה, לא היה למה... אני תמיד טוענת שאנחנו חיים בתקופה נפלאה, תקופה שהטכנולגיה והאמונה הצליחו להתחבר יחד ולתת לנו כל כך הרבה תשובות בלי לשבור את הרוח, בלי להכריח אותנו לבחור צד. יום טוב... ורגוע