חשבתי הרבה על סבתא שלי
אחרי האובדן האחרון היא לא יצאה לי מהראש. לפני כ-80 שנה, סבתא שלי ילדה תינוק מת בסוף חודש תשיעי, וחודש אח"כ הבת שלה, שהייתה בת שנתיים וחצי, נפטרה מדלקת קרום המוח. תמיד ידעתי את הפרטים היבשים אבל היא לא דיברה על זה. חשבתי, טוב, אז נפטרו הרבה ילדים ותינוקות - זה בטח היה חלק מהחיים. היא היתה אשה קשוחה ורצינית (וסבתא נהדרת) - אז בטח היא פשוט עמדה בזה בגבורה. עד שהגיעה השנה האחרונה לחייה, ואחרי אישפוז קשה שהיא עברה, משהו בה השתנה והיא התחילה לספר לנו סיפורים שמעולם לא שמענו. לעולם אני לא אשכח איך היא סיפרה על האובדן ההוא: כמה שהיא בכתה, עד שנגמרו לה הדמעות. ואז היא "דיברה" (כלומר, אמרה או חשבה דבר כפירה נגד בורא עולם - היא היתה אשה דתייה מאוד). וחודש אח"כ, כשבתה נפטרה, היא חשבה שזה עונש על ה"דיבור" הזה. אני מתארת לעצמי שהקשיחות והרצינות והעצב שהיו בה כבר קודם, התקבעו בעקבות האירועים האלה ונטבעו בה עד סוף ימיה. אבל מה שהדהים אותי זה שזה לא עזב אותה אף פעם, כנראה שעשרות שנים היא סחבה את הרגשות האלה בבטן. (היא לא דיברה בצורה כזו על אף אירוע אחר, ובאמת שהיא עברה דברים קשים אחרים). אז למרות שבאמת, אז זה היה הרבה יותר נפוץ... היום אני לא בטוחה שנשים לקחו את זה יותר בקלות מאיתנו. אולי להיפך, היתה להן פחות לגיטימציה "לדבר על זה" (ציפו מהן לקום ולהמשיך לתפקד).
אחרי האובדן האחרון היא לא יצאה לי מהראש. לפני כ-80 שנה, סבתא שלי ילדה תינוק מת בסוף חודש תשיעי, וחודש אח"כ הבת שלה, שהייתה בת שנתיים וחצי, נפטרה מדלקת קרום המוח. תמיד ידעתי את הפרטים היבשים אבל היא לא דיברה על זה. חשבתי, טוב, אז נפטרו הרבה ילדים ותינוקות - זה בטח היה חלק מהחיים. היא היתה אשה קשוחה ורצינית (וסבתא נהדרת) - אז בטח היא פשוט עמדה בזה בגבורה. עד שהגיעה השנה האחרונה לחייה, ואחרי אישפוז קשה שהיא עברה, משהו בה השתנה והיא התחילה לספר לנו סיפורים שמעולם לא שמענו. לעולם אני לא אשכח איך היא סיפרה על האובדן ההוא: כמה שהיא בכתה, עד שנגמרו לה הדמעות. ואז היא "דיברה" (כלומר, אמרה או חשבה דבר כפירה נגד בורא עולם - היא היתה אשה דתייה מאוד). וחודש אח"כ, כשבתה נפטרה, היא חשבה שזה עונש על ה"דיבור" הזה. אני מתארת לעצמי שהקשיחות והרצינות והעצב שהיו בה כבר קודם, התקבעו בעקבות האירועים האלה ונטבעו בה עד סוף ימיה. אבל מה שהדהים אותי זה שזה לא עזב אותה אף פעם, כנראה שעשרות שנים היא סחבה את הרגשות האלה בבטן. (היא לא דיברה בצורה כזו על אף אירוע אחר, ובאמת שהיא עברה דברים קשים אחרים). אז למרות שבאמת, אז זה היה הרבה יותר נפוץ... היום אני לא בטוחה שנשים לקחו את זה יותר בקלות מאיתנו. אולי להיפך, היתה להן פחות לגיטימציה "לדבר על זה" (ציפו מהן לקום ולהמשיך לתפקד).