חשבתן פעם על האמהות שלנו?

אמאדובה

New member
חשבתי הרבה על סבתא שלי

אחרי האובדן האחרון היא לא יצאה לי מהראש. לפני כ-80 שנה, סבתא שלי ילדה תינוק מת בסוף חודש תשיעי, וחודש אח"כ הבת שלה, שהייתה בת שנתיים וחצי, נפטרה מדלקת קרום המוח. תמיד ידעתי את הפרטים היבשים אבל היא לא דיברה על זה. חשבתי, טוב, אז נפטרו הרבה ילדים ותינוקות - זה בטח היה חלק מהחיים. היא היתה אשה קשוחה ורצינית (וסבתא נהדרת) - אז בטח היא פשוט עמדה בזה בגבורה. עד שהגיעה השנה האחרונה לחייה, ואחרי אישפוז קשה שהיא עברה, משהו בה השתנה והיא התחילה לספר לנו סיפורים שמעולם לא שמענו. לעולם אני לא אשכח איך היא סיפרה על האובדן ההוא: כמה שהיא בכתה, עד שנגמרו לה הדמעות. ואז היא "דיברה" (כלומר, אמרה או חשבה דבר כפירה נגד בורא עולם - היא היתה אשה דתייה מאוד). וחודש אח"כ, כשבתה נפטרה, היא חשבה שזה עונש על ה"דיבור" הזה. אני מתארת לעצמי שהקשיחות והרצינות והעצב שהיו בה כבר קודם, התקבעו בעקבות האירועים האלה ונטבעו בה עד סוף ימיה. אבל מה שהדהים אותי זה שזה לא עזב אותה אף פעם, כנראה שעשרות שנים היא סחבה את הרגשות האלה בבטן. (היא לא דיברה בצורה כזו על אף אירוע אחר, ובאמת שהיא עברה דברים קשים אחרים). אז למרות שבאמת, אז זה היה הרבה יותר נפוץ... היום אני לא בטוחה שנשים לקחו את זה יותר בקלות מאיתנו. אולי להיפך, היתה להן פחות לגיטימציה "לדבר על זה" (ציפו מהן לקום ולהמשיך לתפקד).
 
כתבתי וכתבתי

ומחקתי הכל. יש לי כ"כ הרבה מה לכתוב, אבל זה מעורר אצלי כ"כ הרבה שיותר קל לא לכתוב.
 
חשבתי על כך רבות

(מתנצלת מראש, לא את כל השרשור קראתי, אולי חוזרת על אחרות) חשבתי על כך באובדנים, ובהריון שאחרי, ובמיוחד סביב קריאת ה"אוהל האדום". אני חושבת שבעבר מוות בכלל ומוות בלידה (הן של תינוק והן של אם) היה שכיח במיוחד, וזו אחת הסיבות שהיהדות לא ייחדה מנהגי אבלות לתינוק שטרם מלאו לו 30 יום. לנו זה נראה מזעזע, אבל אז היה לזה תפקיד חברתי. כשמשהו מקובל יותר הוא לא כואב פחות, רק נתפס כיותר צפוי ואפשרי ופחות הולם ומהמם מאשר בתקופה שלנו. אני לא חושבת שאת (או אנחנו) צריכות לכעוס על עצמנו, אלא לברך שאנו חיות בחברה שאובדן הריון הוא פחות שגרתי בה ולכן מציב אותנו בנקודה בודדה יותר, באופן יחסי.
 

טיפוטף

New member
אני חושבת על זה לפעמים

לא רק בהקשר של אובדן הריון, אלא שכול בכלל, בפרט של ילדים. בדיוק דיברנו על זה עם הילדים, כשהינו בשבוע שעבר בשמורת החולה והסבירו שם על המלריה. אני חושבת שמהעובדה שהקידמה הטכנולוגית, הידע הרפואי ואפילו המודעות להגיינה הקטינו מאוד את שיעורי התמותה האמהית והעוברית, והפכו את העניין לחריג - כבר נגזרת מידת הזעזוע שבה נוחת "עונש" כזה על אישה, או על משפחה בכלל. אם פעם זה היה קורה 1 ל- 2, 3, 4 או סדרי גודל דומים, נשים ידעו שהסיכוי שלהן לסיים הריון בשלום לא גבוה כלל וכלל וכולם קיבלו את זה יותר בהשלמה. בנוסף לכך אין לי שום ספק, שכיום אנו מצויים בעידן בו אנו מאמינים ומחפשים שליטה מוחלטת בחיינו, מחפשים את הסיבה לכל דבר, אם משהו מתפשל בטיפול רפואי זו חייבת להיות רשלנות של מישהו, אם ארעה תאונת דרכים מחרידה אנו ישר מנחמים את עצמנו שזה היה רכב פחות בטיחותי לעומת שלנו, שהם לא חגרו את הילדים וכו'. האמת היא כמובן, ש- SHIT HAPPENS גם כאשר נקטין את הסיכונים ככל יכולתנו, אבל כמובן שקשה מאוד להשלים עם זה.
 

33orna

New member
תודה לכולכן

שלא נבהלתן ולא נפגעתן ובעיקר שכתבתן דברים כל כך מרתקים וחכמים
 

פלגיה

New member
ותודה לך

שהעלית כזה נושא לדיון. אורנה, השמירה כנראה עושה לך טוב. תמשיכי
 

נייטי

New member
באמת שירשור מרתק ומקסים וחבל

שאין לנו עוד כאלה. במקום שיש בו כ"כ הרבה נשים חושבות ומענינות בטח אפשר לדבר ולדסקס על עוד כ"כ הרבה ענינים חוץ מתחזוקת אצבעות ותפילות (שכבודן במקומן מונח)..... חבל שלא נשארה בי טיפת מעוף ובינה ואני לא מצליחה לחשוב על כלום אבל מקווה שאולי לאחרות הדיון הזה יפתח את הצ'קרות. תודה אורנה.
 

מיליתו

New member
מה דעתך על שרשור המשך

כמו האבל של בן הזוג? החצי שלי יצא היום למסיבת רווקים של חבר, ואחד המשתתפים שיגיעו לשם היום - מגיע כדי "לנוח מהבאסה" אחרי שבשבוע שעבר אשתו נאלצה להפסיק הריון בשבוע 20+ בגלל היפרדות שיליה (והוא היה בכלל בנסיעת עבודה בחו"ל כשזה קרה), אחרי שמירה פחות או יותר מתחילת ההריון.
 

נייטי

New member
אז אחרי שהצלחתי היום לטבול

שתי אצבעות בתוך שמן רותח ולהכאיב לעצמי מאוד ולילל לאורנה בטלפון ולשלוח את בעלי כדי לקנות את בית המרקחת - אני מנסה את כוחי בכתיבה, מקווה שיצא לי ברור, כי עכשיו המוח שלי והידים שלי מוגבלים באופן קשה. דווקא בא לי נושאים מחוץ לאובדן. לא יודעת למה אבל מעיזה לכתוב לך כי אני מרגישה שדווקא את תביני. האובדן שם. הוא שם לכל החיים. כנסיון כואב, כצלקת בולטת, כחלק ממני לנצח. אבל, כבר הרבה זמן ובמיוחד לאחרונה, יש בי צורך להמשיך הלאה. מקבלת את החבילה הזו שתלך איתי ולידי כל החיים ואולי תכאיב ותכביד מידי פעם אבל בא לי לא לפתוח אותה יותר מידי, בא לי להסתכל עליה בסוג של השלמה. לא יודעת אם אני ברורה. מנסה עוד נסיון קטן: יש בי כאילו צורך להפסיק לדסקס אותו (את האובדן). לא שאני חושבת שאפשר לשכוח או לברוח אלא יותר בכיוון של להניח לו ולעצמי ולעשות שולם. טוף, אני לא מרגישה שהצלחתי להסביר את עצמי. אז רק אומר שלפעמים בא לי לדסקס כאן דברים אחרים, עלינו, על החיים, על דברים חשובים לא פחות, דברים אחרים. מקווה שאת מבינה משהו ממה שכתבתי. כמובן שאפשר לדסקס הכל, גם וגם אבל כשכתבתי שאני נהנת מהדיונים המעט יותר עמוקים שלנו כאן, התכוונתי דווקא לדברים אחרים. שבת שלום.
 

מיליתו

New member
הבנתי אותך

צריך באמת לחשוב על נושאים מעניינים כי יש כאן משתתפות מצויינות (ורצוי שלא יהיו נושאים בורדרים מדי, נכון?). אני מוכנה לחשוב על רשימה ולתת לך לבחור
 

טיפוטף

New member
מסכימה איתך בשני העניינים - גם המוח

שלי התאדה (התאייד?) לחלוטין. לפעמים אני נאלצת לקרוא הודעות של שורה כמה פעמים כי לא הצלחתי להבין. נו, טוב, שבוע 37 מתחיל מחר. הורמון הגדילה כנראה לא משפיע על התאים האפורים...
 

תמריק

New member
בדיוק היום דיברתי עם חמותי

שנמצאת אצלנו די הרבה מאז הלידה. היא איבדה פעמיים הריון בסביבות חודש שישי-שביעי, את הבכורה שלה (והיא תמיד ייחלה לבת מאז, ואחר כך לנכדה), ואחרי הריון מוצלח אחד היא איבדה תאומים בנים. וקצת דיברנו על זה. ואת לא רואה. את לא רואה את זה. אני לא חושבת שזה רק כי עברו שלושים שנה ויותר. אני חושבת שזה קשור גם לזה שהדור שקדם לה, במיוחד בחברה הספציפית הזו (תימן, לפני 70 שנה), הכיר מוות של עוברים ותינוקות כדבר שבשגרה. קודם כל מות העוברים לא נספר כמוות בכלל, ומות התינוקות - גם בשנות הינקות - היה ממש שגור. וכדי להבהיר את זה, לחמותה של חמותי, היינו לסבתא של החצי, יש 4 ילדים. על כל ילד חי כזה, יש גם תינוק שנפטר, וזה בלי לספור את ההריונות שנגמרו. ההשערה היא שמדובר באיזה אחד עשר הריונות בסה"כ. בתוך הקונטקסט הזה, האובדנים של חמותי נראו, כנראה, לא מאד חריגים. וגם לא היה נהוג "להתלונן", "להתבכיין". אגב, אני חושבת שמותר להתבכיין. שהרבה פעמים אי אפשר אלא להתבכיין. הניתוק הזה, ה"רפואי", הנבון, המושכל - הוא לא תמיד אפשרות. אני לא חושבת שבמקרה הזה זה להתבכיין. אני חושבת שזה לבכות. ואני אומרת את זה דווקא ממקומי שהוא בעצם כן מתבכיין, כי מדובר באובדן הריון מינורי ביותר. מהמקום שלי אני אומרת לך שלהפסיק הריון בחודש שמיני נראה לי קטסטרופלי. לבכות זה נראה לי. לא להתבכיין. אני מקווה שהבלבלת שלי מובנת בכלל. ומעבר לזה, לא קראתי את כל השרשור, אבל ממה שרפרפתי, מסכימה עם מה שנאמר - גם על ההיקשרות וגם על חוסר הקבלה של "המצב", כפי שאמרה יפה כל כך אטלאנטה.
 
למעלה