בעיה ידועה
כן, תמיד מבקרים אותי על יהירות. אבל תגיד אתה: מה יכול להרגיש אדם שמסתכל על החברה ורואה חברה עיוורת שאיננה מבינה כלום?... אני בוודאי אינני מזלזל בך אישית. נהפוך הוא, אני מאוד מרוצה מתגובתך העניינית, ואני מגיב בהתאם בתשובה מפורטת לכל נקודה. בכל אופן, הבעיה ידועה, כבר העירו לי, ואני הבטחתי לנסות להשתפר בנושא. אנא קבל את התנצלותי (תגיד לי אם השתפרתי). === ובאשר לשאלותיך. 1) העדפת שיקום על הרתעה. אחת לכמה זמן חוזרת בתקשורת ועולה לסדר היום הציבורי איזו רוח של דיונים בשאלת מקרי האונס והרצח, ושאלת רחמנות השופטים. מברברים, מברברים, עובר חודש, עוברת שנה, ושוב אותו דבר... בחברה שלנו לא סוגרים פרצות (זו אחת הנורמות). הבעיה המהותית נשארת (בכל תחום) וכל שנה רק מתחלפים השמות של הקורבנות. הפרצה בתחום הזה היא תפיסה קולקטיבית הרווחת בקרב שופטי ישראל (וכך גם במערכת החינוך), תפיסה שכמובן איש עדיין לא גילה אותה, גם לא העלה על דעתו לחפש אותה, והיא: העדפת שיקום על הרתעה. שופטי ישראל מעדיפים לשקם נאשם מאשר לשדר מסר חברתי של הרתעה. זאת פשוט משום שהם אינם מבינים שום דבר בכל הנוגע למסרים חברתיים (נורמות), אך כתחליף לבורות זו הם נהנים מ"הבנה" מופלגת למניעי האלימות. הם "מבינים" את הנאשם, את נסיבותיו הפרטניות, את הנסיבות המקילות שלו, הם נורא נאורים, הם לא רוצים "סתם" להעניש, הם אנשים נורא חכמים (הם נורא מעריצים את עצמם), ולכן הם "מתגברים על תשוקת הנקמה", כביכול, ולמרות הדרישה וההתלהמות הציבורית, הם פוסקים על פי צו הבנתם. צו הבנתם הוא כמובן הנורמה. השופטים, כמו כולנו, לא יודעים לחשוב לבד, הם בסה"כ פרטים בעדר, הם הפנימו את הנורמה. והנורמה הנאורה היא, כפי שאמרתי: העדפת שיקום על הרתעה. השופטים אינם מבינים זאת. הם חושבים שזאת דעתם הפרטית. הם אינם מבינים שהם למעשה משובטים, הם חלק מעדר, והם תוכנתו לחשוב כך. דעתם הפרטית אינה אלא למעשה דעתה של הנורמה (הנאורה), שהיא שוב כפי שאמרתי: העדפת שיקום על הרתעה. אם רק יבדקו, אם רק יחפשו, מיד יגלו את הנטיה הזו של השופטים להעדיף שיקום על הרתעה. זה ממש לא סוד, זה מתחת לאף שלנו. רק צריך לשאול, רק צריך לחפש, ומיד התשובה תגיע. ברגע שהשופטים יהיו מודעים לכך שהם לא בדיוק יודעים לחשוב לבד, אלא פשוט מתוכנתים לפי הנורמה, הם יתביישו, ואז כאשר הם כבר יהיו מודעים להשפעתה של הנורמה, רק אז הם יוכלו להתחיל לחשוב "לבד". לכך התכוונתי כשאמרתי שברגע שיש מודעות לנורמה - השפעתה מיד נמוגה ומתפוגגת. נסה ותהנה. לא מאמין לי? תדאג שמישהו יחקור האם קיימת נורמה כזו בקרב השופטים. מעניין לשמוע מה יקרה לאחר פרסום המחקר... ==== 2) הבנת אלימות. אני חושב שהכללתי את האלמנט הזה בתשובתי. ==== 3) חוסר גבולות. יש לנו את המקרה הקלאסי של רוצחי נהג המונית דרק רוט. (אני מצרף קישור למאמר שכתבתי בנושא, שים לב: יש לקרוא גם את ההמשך). הנה ציטוט של קטע ממנו: "מן הנתונים עולה התמונה הבאה: הרוצחים גדלו תחת "מסר חינוכי" של חוסר גבולות ו"הגשמה עצמית". ההורים רצו לפנק את צאצאיהם ולתת להם את "הכל", שידרו להם מסר של אי דחית סיפוקים: בא לך? תממש. העולם שייך לצעירים, תחיה ותהנה. הילדים קיבלו מסר של "בני טובים", מסר לפיו מגיע להם לחיות מן העונג הזה עד העונג הבא. בכל פעם שהם ביצעו איזה שהוא מעשה פשע: שריפת אופנוע, שריפת מכונית או "פיצוץ" ילד במכות, המערכת כולה התגייסה כדי לשקמם ולמנוע מהם להתדרדר (כביכול). לו היו הנערים מקבלים עונשים כבדים ומרתיעים כבר על מעשי אלימות קלים, האם לא היה בכך כדי למנוע מהם להתדרדר? האם המערכת צודקת בגישתה הליברלית וה"מבינה"? האם המערכת ככלל שבויה בתפיסה של "הבנת" אלימות, חוסר גבולות, והעדפת שיקום על הרתעה? " סוף ציטוט המערכת החינוכית שלנו היא חסרת גבולות. הנער "השובב" יכול תמיד לדחוף ולדחוף את הגבולות, ותמיד "יבינו" את הצורך שלו באלימות, את הצורך שלו לבטא ולהגשים את עצמו, יעדיפו לשקם אותו במקום לתת לו פטיש חמש קילו על הראש עוד כשהוא עבריין קטן כדי לשדר מסר מרתיע ושל גבולות ברורים. והנער לא ידע שהוא כל כך "מובן", הוא בסה"כ רצה גבולות... זו נורמה אצלנו. אפילו בכינרת: אם מפלס המים מגיע לקו האדום, מה עושים? נכנסים לפאניקה? מה פתאום? מזיזים אותו... אבל למה לך להסתמך עלי? אני בפירוש מוכן להעלות את השאלה לדיון תקשורתי (או אקדמי): האם מערכת החינוך משדרת חוסר גבולות?... לצערי איש אינו מעלה על דעתו לשאול את השאלה, פשוט משום שהיא לקוחה מתחום הנורמות (ולחברה הפרטימיטיבית והמפגרת שלנו אין מודעות לתחום הזה). ==== סוגית הגישה לאלימות אכן ידועה: כפי שאמרתי היא עולה מדי שנה (או מספר חודשים בפופוליטיקה). אבל הבעיה היא בעיה "קטנה ופעוטה": בדיונים הללו תמיד עוסקים בשאלת הרצוי: "יהיו אלו שיגידו שיש להגיב בנוקשות לכל גילוי אלימות, או יהיו כאלה שיגידו שאין רע באלימות, או יהיו שיגידו שזהו ביטוי עצמי שאסור לדכא." אם אתה שם לב, זהו ציטוט מדויק שלך... ובכן הבעיה הפעוטה היא: תמיד עוסקים ברצוי... רגע, ומה עם המצוי?... כל הזמן דנים בשאלה מה צריך, מה נכון, מה יותר טוב... אבל מי ניצח? איזו שיטה כבר שולטת? מה המצוי? מה קורה בפועל? מה הן הנורמות? איש לעולם לא יעלה על דעתו לשאול שאלה כזו.... האם השופטים כבר מצדדים באחת מהדעות?... לעולם שאלה זו איננה עולה לדיון. ו... תחשוב על זה. ==== 4) הגשמה עצמית. הנה, הפילוסוף אסא כשר הודה בעצמו שהשמאל תומך ב"הגשמה עצמית", הנה ציטוט: "לעם אין רצון - רק לבני-העם יש רצון. לעם יש כוח, שהשמאל רוצה להשתמש בו, ככל שהמוסר מתיר "לטובת בני העם". טובת האדם היא מעל הכל, גם מעל "טובת העם"." סוף ציטוט. ראשית: כבוד הפילוסוף איננו מכיר בכך שלציבור יש רצון (נורמות). לציבור יש רצון קולקטיבי? מה פתאום, רק לפרטים בציבור יש רצון... פרופסור כזה מכובד רואה רק את העצים ולא קולט שיש גם יער... המגוחך הוא, שכבוד הפילוסוף משתמש במילה "שמאל" והוא איננו מצליח להבין שעצם השימוש במילה הזו כבר מדבר על קבוצה שלה רצון קולקטיבי... (והרצון הקולקטיבי הזה הוא שקובע ומשפיע, ולא שום גירסה פרטית שלו של אחד מחבריו...) שנית: כבוד הפילוסוף מודה בגלוי שהמוסר השמאלני רואה את טובת הפרט כחשובה מטובת הכלל. מודה בגלוי!!! יפה, זוהי בדיוק "ההגשמה העצמית". האם הדעה הזו היא רק דעה פרטית של כבוד הפילוסוף, או "רק" של השמאל (כפי שהוא אומר), או שמא היא רווחת גם בקרב המערכת כולה?... איש אינו יודע... ==== האקדמיה מתעלמת ממני. מדוע? משום שהיא איננה יודעת איך לאכול אותי. פשוט מאוד... האם הייתי שחצן הפעם? מקווה שלא. אם ישנן שאלות נוספות אשמח לעמוד לרשותך.
