חסר בית
כשהיו שואלים אותו איפה הוא גר הוא תמיד ענה שהוא חסר-בית. גבות היו מתרוממות, והשאלה מתגשמת מבלי שנאמרה. הוא לא נראה חסר בית, בכל אופן לא כמו שחסרי בית רגילים נראים. כלפי חוץ הוא נראה כמו מי שיש לו איפה להתקלח, ויש לו בגדים באיזה ארון, ויש לו מיטה בין כמה קירות, מקורים באיזו תקרה. הוא היה אומר שכן, נכון, אבל זה לא בית. אז מה זה אם לא בית? היו שואלים אותו הלאה. והוא היה אומר שזה כמה בלוקים שמונחים זה על זה, עם כמה צינורות מתכת שמובילים מים נקיים פנימה, ומסלקים אותם מלוכלכים החוצה, וכמה חוטי חשמל ואולי קצת צבע אקרילי רחיץ בשביל לכסות את העליבות. אבל זה לא בית. חסרי הסבלנות היו מבקשים את הכתובת, אם אפשר. הוא היה מניף את ידו בכיוון כללי כלשהו ואומר שהוא לא זוכר. הוא היה חסר בית, וכמו הרבה חסרי בית אחרים - אולי כולם - הוא לא חיפש דרך למלא את החוסר הזה. הוא היה מאושר - ואומלל - ממש כמו חבריו שגרו בקרטוני מקררים אמריקאיים כפולי-דלתות, עם חדר שינה מקרטון מערכת קולנוע ביתי. כמו אצלם החוסר הפך ליישות, ומילוי החוסר היה מביא לאובדנו. אומרים שאין דבר רע בלי טוב, ואין דבר טוב בלי רע. זה חוסר דיוק. כל דבר - כל דבר - הוא רע וטוב בו זמנית. תלוי מאיזה צד מסתכלים בו, ולא צריך לזוז הרבה. בדרך כלל לא צריך להקיף את הדבר לצידו השני, כדי לראות אותו משנה את פניו מטוב לרע ולהיפך. בדרך כלל מספיק לעצום עיניים לשניה, וכשפקחת אותן הנה הדבר כבר שינה את ערכו לגמרי. כך היה גם חוסר הבית שלו. זה היה דבר רע לכל הדעות, אבל טוב להפליא, והוא יכול היה לראות את הרע והטוב בלי למצמץ אפילו. כשעבר פעם ברחוב דיזינגוף ראה עץ שמישהו חיבר אליו שרשרת ברזל עבה ובקציה משקולת כבדה. המשקולת בגלגוליה מצאה בית, והעץ מצא דייר, ושניהם כובלים זה את זה לבל יברחו, שומרים זה על זה שלא יזוזו. מי המפסיד הגדול במשחק הזה? לדעתו, זו היתה המשקולת, משום שהעץ לא התכוון ללכת לשום מקום בין כך ובין כך. לא היה זה מטבעו ללכת. מוטב היה למשקולת לו נמנעה מלהקשר לעץ, ורק נחה בצילו זמן מה. בכלל, הוא ראה בחוסר הבית פילוסופיה קיומית. הפילוסופיה של האין, השלילה של החיוב והחיוב של השלילה, המרד בכוללות, הדחיה האינסטינקטיבית של הדרך המוכתבת ע"י רוח ההסטוריה... מישהו הקשיב לו פעם עד לנקודה הזו, ואמר לו שהוא פשוט פוחד מהתחייבות. הוא ענה שהתחייבות זה לא דבר קשה שיש לפחד ממנו. אי-התחייבות היא הדבר הקשה באמת. הידיעה ששום דבר איננו לתמיד, ושכל יום אתה עלול להתעורר למציאות חדשה לגמרי, קשה מנשוא לרוב האנשים. אנשים רוצים בטחון, שלווה, קביעות, סדר ונקיון. בקיצור, הם רוצים בית. מכאן, טען בלהט, נובעת המסקנה הבלתי ניתנת להפרכה, שחסרי הבית הם האמיצים באדם. וכך, אמיץ באדם, העביר את ימיו בהמתנה.
כשהיו שואלים אותו איפה הוא גר הוא תמיד ענה שהוא חסר-בית. גבות היו מתרוממות, והשאלה מתגשמת מבלי שנאמרה. הוא לא נראה חסר בית, בכל אופן לא כמו שחסרי בית רגילים נראים. כלפי חוץ הוא נראה כמו מי שיש לו איפה להתקלח, ויש לו בגדים באיזה ארון, ויש לו מיטה בין כמה קירות, מקורים באיזו תקרה. הוא היה אומר שכן, נכון, אבל זה לא בית. אז מה זה אם לא בית? היו שואלים אותו הלאה. והוא היה אומר שזה כמה בלוקים שמונחים זה על זה, עם כמה צינורות מתכת שמובילים מים נקיים פנימה, ומסלקים אותם מלוכלכים החוצה, וכמה חוטי חשמל ואולי קצת צבע אקרילי רחיץ בשביל לכסות את העליבות. אבל זה לא בית. חסרי הסבלנות היו מבקשים את הכתובת, אם אפשר. הוא היה מניף את ידו בכיוון כללי כלשהו ואומר שהוא לא זוכר. הוא היה חסר בית, וכמו הרבה חסרי בית אחרים - אולי כולם - הוא לא חיפש דרך למלא את החוסר הזה. הוא היה מאושר - ואומלל - ממש כמו חבריו שגרו בקרטוני מקררים אמריקאיים כפולי-דלתות, עם חדר שינה מקרטון מערכת קולנוע ביתי. כמו אצלם החוסר הפך ליישות, ומילוי החוסר היה מביא לאובדנו. אומרים שאין דבר רע בלי טוב, ואין דבר טוב בלי רע. זה חוסר דיוק. כל דבר - כל דבר - הוא רע וטוב בו זמנית. תלוי מאיזה צד מסתכלים בו, ולא צריך לזוז הרבה. בדרך כלל לא צריך להקיף את הדבר לצידו השני, כדי לראות אותו משנה את פניו מטוב לרע ולהיפך. בדרך כלל מספיק לעצום עיניים לשניה, וכשפקחת אותן הנה הדבר כבר שינה את ערכו לגמרי. כך היה גם חוסר הבית שלו. זה היה דבר רע לכל הדעות, אבל טוב להפליא, והוא יכול היה לראות את הרע והטוב בלי למצמץ אפילו. כשעבר פעם ברחוב דיזינגוף ראה עץ שמישהו חיבר אליו שרשרת ברזל עבה ובקציה משקולת כבדה. המשקולת בגלגוליה מצאה בית, והעץ מצא דייר, ושניהם כובלים זה את זה לבל יברחו, שומרים זה על זה שלא יזוזו. מי המפסיד הגדול במשחק הזה? לדעתו, זו היתה המשקולת, משום שהעץ לא התכוון ללכת לשום מקום בין כך ובין כך. לא היה זה מטבעו ללכת. מוטב היה למשקולת לו נמנעה מלהקשר לעץ, ורק נחה בצילו זמן מה. בכלל, הוא ראה בחוסר הבית פילוסופיה קיומית. הפילוסופיה של האין, השלילה של החיוב והחיוב של השלילה, המרד בכוללות, הדחיה האינסטינקטיבית של הדרך המוכתבת ע"י רוח ההסטוריה... מישהו הקשיב לו פעם עד לנקודה הזו, ואמר לו שהוא פשוט פוחד מהתחייבות. הוא ענה שהתחייבות זה לא דבר קשה שיש לפחד ממנו. אי-התחייבות היא הדבר הקשה באמת. הידיעה ששום דבר איננו לתמיד, ושכל יום אתה עלול להתעורר למציאות חדשה לגמרי, קשה מנשוא לרוב האנשים. אנשים רוצים בטחון, שלווה, קביעות, סדר ונקיון. בקיצור, הם רוצים בית. מכאן, טען בלהט, נובעת המסקנה הבלתי ניתנת להפרכה, שחסרי הבית הם האמיצים באדם. וכך, אמיץ באדם, העביר את ימיו בהמתנה.
