חסר בית

היתקליף

New member
חסר בית

כשהיו שואלים אותו איפה הוא גר הוא תמיד ענה שהוא חסר-בית. גבות היו מתרוממות, והשאלה מתגשמת מבלי שנאמרה. הוא לא נראה חסר בית, בכל אופן לא כמו שחסרי בית רגילים נראים. כלפי חוץ הוא נראה כמו מי שיש לו איפה להתקלח, ויש לו בגדים באיזה ארון, ויש לו מיטה בין כמה קירות, מקורים באיזו תקרה. הוא היה אומר שכן, נכון, אבל זה לא בית. אז מה זה אם לא בית? היו שואלים אותו הלאה. והוא היה אומר שזה כמה בלוקים שמונחים זה על זה, עם כמה צינורות מתכת שמובילים מים נקיים פנימה, ומסלקים אותם מלוכלכים החוצה, וכמה חוטי חשמל ואולי קצת צבע אקרילי רחיץ בשביל לכסות את העליבות. אבל זה לא בית. חסרי הסבלנות היו מבקשים את הכתובת, אם אפשר. הוא היה מניף את ידו בכיוון כללי כלשהו ואומר שהוא לא זוכר. הוא היה חסר בית, וכמו הרבה חסרי בית אחרים - אולי כולם - הוא לא חיפש דרך למלא את החוסר הזה. הוא היה מאושר - ואומלל - ממש כמו חבריו שגרו בקרטוני מקררים אמריקאיים כפולי-דלתות, עם חדר שינה מקרטון מערכת קולנוע ביתי. כמו אצלם החוסר הפך ליישות, ומילוי החוסר היה מביא לאובדנו. אומרים שאין דבר רע בלי טוב, ואין דבר טוב בלי רע. זה חוסר דיוק. כל דבר - כל דבר - הוא רע וטוב בו זמנית. תלוי מאיזה צד מסתכלים בו, ולא צריך לזוז הרבה. בדרך כלל לא צריך להקיף את הדבר לצידו השני, כדי לראות אותו משנה את פניו מטוב לרע ולהיפך. בדרך כלל מספיק לעצום עיניים לשניה, וכשפקחת אותן הנה הדבר כבר שינה את ערכו לגמרי. כך היה גם חוסר הבית שלו. זה היה דבר רע לכל הדעות, אבל טוב להפליא, והוא יכול היה לראות את הרע והטוב בלי למצמץ אפילו. כשעבר פעם ברחוב דיזינגוף ראה עץ שמישהו חיבר אליו שרשרת ברזל עבה ובקציה משקולת כבדה. המשקולת בגלגוליה מצאה בית, והעץ מצא דייר, ושניהם כובלים זה את זה לבל יברחו, שומרים זה על זה שלא יזוזו. מי המפסיד הגדול במשחק הזה? לדעתו, זו היתה המשקולת, משום שהעץ לא התכוון ללכת לשום מקום בין כך ובין כך. לא היה זה מטבעו ללכת. מוטב היה למשקולת לו נמנעה מלהקשר לעץ, ורק נחה בצילו זמן מה. בכלל, הוא ראה בחוסר הבית פילוסופיה קיומית. הפילוסופיה של האין, השלילה של החיוב והחיוב של השלילה, המרד בכוללות, הדחיה האינסטינקטיבית של הדרך המוכתבת ע"י רוח ההסטוריה... מישהו הקשיב לו פעם עד לנקודה הזו, ואמר לו שהוא פשוט פוחד מהתחייבות. הוא ענה שהתחייבות זה לא דבר קשה שיש לפחד ממנו. אי-התחייבות היא הדבר הקשה באמת. הידיעה ששום דבר איננו לתמיד, ושכל יום אתה עלול להתעורר למציאות חדשה לגמרי, קשה מנשוא לרוב האנשים. אנשים רוצים בטחון, שלווה, קביעות, סדר ונקיון. בקיצור, הם רוצים בית. מכאן, טען בלהט, נובעת המסקנה הבלתי ניתנת להפרכה, שחסרי הבית הם האמיצים באדם. וכך, אמיץ באדם, העביר את ימיו בהמתנה.
 
שכר דירה

זה עצוב... להיות חסר בית זה אמיץ ללכת עם הנשמה שלך, אבל... מחיר של נשמה בלי בית הוא אובדון ולאו דווקא המתנה אמיצה...
 

היתקליף

New member
זה עצוב

לחיות. מצד שני זה ממש משמח לחיות. את בטח מכירה את המילים האלה, משיר של נורית גלרון: כן היו אלה חיים טובים כמו שאומרים האופטימיים ולפעמים חיים מוזרים כך אומרים - המיסטיקנים הסיניים ואולי אלה חיים גדולים, הרי חיינו אותם בטירוף תסתכל עלינו ותראה קצת שמח, קצת עצוב אז כל אחד מוצא לעצמו על מה לשמוח ועל מה להתעצב, ויש אנשים ששמחים בחוסר הבית שלהם, ואוהבים לחכות.
 
במקום בו אני עובדת...

אני פוגשת לעתים קרובות מאד חסרי בית.... עוד לא יצא לי לפגוש חסר בית ששמח על זה שאין לו בית שאין לו לאן לחזור שאין לו ארוחה חמה שאין לו בגדים להחליף או זרם מים חמים לעמוד תחתיו.... אנשים חסרי בית - אין להם כל כך "ראש" להתעסק בפילוסופיה... הם עסוקים בלמצוא את הארוחה הבאה... אוהבים לחכות? למה בדיוק?
 

היתקליף

New member
"נמס בגשם, עף ברוח"

כולנו גודלנו וחונכנו שמקום לחזור אליו, ארוחה חמה ומקלחת הם הדברים הטובים בחיים, שאליהם יש לשאוף. אבל האמת היא שאלה עניינים טכניים, סממנים של נוחות פיזית. אבל מה קורה כשהדברים האלה כרוכים במחיר נפשי? יש אנשים שלא מוכנים לשלם אותו. והמחיר הנפשי נובע מכל מיני סיבות, לאו דוקא מהשותפים לבית הזה. כדי להשיג את הדברים האלה צריך גם להשקיע כוחות נפש, בכל מיני תחומים. יש אנשים שלא רוצים. יש כל מיני חסרי בית. יש כאלה שבאמת גרים "בגן הציבורי / על הספסל מעל הים", ונמצאים שם כי "אחד כמוני לא יגור פה / עדיף לגור במלונה". אבל יש כאלה שיש להם מקום פיזי לגור בו, אבל זה לא בית מבחינתם, אלא סתם חדר ארעי, זמני. בית זה לא סתם בלוקים עם שירותים ומקלחת וארון בגדים.
 
פילוסופיה על בטן מלאה

כאשר הצרכים הפיזיים - הנוחיות הפיזית כמו שאתה קורא לזה לא מתמלאים, קצת קשה לחשוב על צרכים נפשיים. קוראים לזה הפירמידה של מאסלו, אם אינני טועה... קודם כל הצרכים הפיזיים - ה"חיתיים" שלנו... אחר כך הצרכים הרוחניים, ההגשמה העצמית וכו´... על בטן מלאה אפשר להתפלסף! כשהבטן מקרקרת, קשה קצת לחשוב צלול...
 

היתקליף

New member
גם לפי מאסלו

מספיק שהצרכים הפיזיים יתמלאו במידה מסויימת כדי שכוח ההנעה שלהם יפחת. כלומר, לגבי תחושת הרעב למשל, לא חייבים לספק אותה עם ארוחה במסעדת פאר. גם חצי באגט יכול לעשות את העבודה היטב. מעבר לזה, לאחר שהצרכים הפיזיים החיוניים (ולא כולם כאלה) מתמלאים ברמת ההשרדות, דוקא מצוקה מסויימת מעודדת חשיבה פילוסופית. לדעתי בטן מלאה זה ענין מאד מרדים, ולא רק את הגוף אלא גם את הנפש. אי נוחות מסויימת, סכנה, חוסר, דוחפים את האדם לחשוב על הדברים, כמו "למה זה", ו"בשביל מה" וכולי שאלות פילוסופיות הרות גורל...
 

*יערית

New member
נדירים ....

האנשים שיודעים שבית זה לא רק :אוכל,בגדים,שירותים,מיקלחת שקמים ועוזבים....כ" הרבה אנשים מחפשים את החום הזה... שנקרא:אוכל,בגדים,שירותים,ומיקלחת... ויש אחרים ואולי מעטים שיודעים להעריך בית מהוא, אמר לי איש חכם שחי לצידי..שהוא מעולם לא זוכר שהיה לו בית..וכאשר פגש בי וחי איתי ועם ילדיי פתאום הוא מצא בית..פתאום הוא יודע שיש לו בית לחזור אליו, לא האוכל,לא הבגדים,לא השרותים(ויש 3 שירותים
)ולא המיקלחות (שיש 2 במס´)אלא בית....וזה לא כ"כ היה מובן לי,הרי גרת X שנים לצד אישה ומשפחה וילדים ובית...אז מה השוני? הוא אמר לי"זה הבית שאני מרגיש צורך עז לחזור אליו בכל יום , זהו הבית שאני מרגיש בו חי,זהו הבית שכולל אותך ואת הילדים" ומי אני שאומר לו אחרת
?
 

היתקליף

New member
יש פתגם מפורסם שאומר:

מאושר האיש שיוצא בבוקר ברצון לעבודת יומו, אבל מאושר ממנו האיש שגם חוזר ברצון לביתו.
 
האהבה שלי

היא לא האהבה שלו... ואתה... אתה תישאר נאמן למה שאתה אוהב
מקווה שאתה באמת יודע מהוא הדבר
 

היתקליף

New member
האהבה שלי

אינה תלויה בדבר רק שטה לה בתוך זרמי אויר כמו חסידה גבוהה וארוכת צואר אשר נודדת בין הסתיו והאביב. אולי לכן את קריאותי אינך שומעת אולי לכן תהיי כמו לילה שעבר ומה היה ומי יהיה אינך יודעת אבל האהבה שלי אינה תלויה בדבר. (חיים חפר)
 

dganit31

New member
ה"בית שלי"..

זה המקום שבו אוכל להניח את הלב ולהרגע..לנשום עמוק ולהרגיש שהגעתי.. לא משנה היכן הבית?.אך ומה יש בבית משנה ההרגשה .. גם כשאני לא בבית אני שם...זה הבית שלי וכרגע חולקת בית כזה עם ילדי.. וחושבת לעצמי..עכשיו שזה בעצם הבית הראשון שלי באמת לא בית הוריי לא הבית של תקופת נישואי.. אלה הבית הזה..של עכשיו הוא מושכר הוא לא שלי באמת אבל הוא הרבה הרבה שלי דגנית
 

*יערית

New member
יפה דגניה..../images/Emo13.gif

כמוני כמוך...... לא הבית שלי..אבל כולו כולו שלי! הצביעה שניעשת באהבה הקירות ששומעים הכל הבית שיודע את כל סודות יושבי הבית!
 

תאנה

New member
לפעמים נדמה לי

שהבית שלי מרכל עלי. ולא רק זה אלא שיש לו נטיה לעשות לי דווקא. אני אישית דוקא מחבבת אותו ועושה מאמצים להתיידד, אבל הוא בשלו מעדיף לעצבן אותי לפעמים. אולי אזמין בורר
 

היתקליף

New member
עם בית כזה

לא עדיף כבר להיות חסר בית? נגיד שתזמיני בורר, עד שהוא יבוא (אלה לא באים מיד, למה מה קרה, זה דוד חשמל בחורף?) ועד שהוא יחפש את הבעיה עם המכשירים שלו, ועד שהוא ימצא משהו לא בסדר, ועד שהוא יגיד לך כמה עולה, ואז הוא יגיד שחסר לו חלק, וכשהוא יתחיל בעבודה באמצע הפירוק הוא יגיד לך שבעצם זה עוד מאתיים שקל, את פשוט תשתגעי. עוד יותר. עכשיו תגידי לי, בשביל מה זה טוב?
 

תאנה

New member
מילא המכשירים

אבל מה אני עושה עם הרכילות.... איך שאני מגיעה הביתה ישר אני רואה את הידיות של הדירות האחרות ככה בכוון אלכסוני למעלה כאילו צוחקים עלי. אה, ועוד משהו. בלילה מאוחר כששקט בחוץ , לפעמים אני יכולה לשמוע את הנמלים מעבירים מידע. (לפעמים נופל להם קצת מידע על השולחן במטבח ואני רואה תוצאות בבוקר)
 

היתקליף

New member
צוחקים עליך? מרכלים?

אני אתן לך עצה שמשרתת אותי היטב: רכילות יכולה לפגוע בך רק אם יש לך דימוי עצמי גבוה יותר מהאפס המוחלט. אבל אם הדימוי העצמי שלך באפס, כמו שלי, אז שום צחוק לא יכול לפגוע בך. למעשה, כל דבר שמספרים עליך יכול להוות רק מחמאה. אני למשל, אם הייתי שומע שמרכלים עלי (מה שממש לא סביר) הייתי מתמלא גאווה אין קץ, שיש מישהו שאני מספיק חשוב בשבילו כדי שינהל עלי שיחות שלמות עם חבריו. שלא לדבר על כך שאם הייתי מגלה שהוא גם מספר עלי קצת, נאמר, דברים לא מדוייקים, דהיינו שהוא עושה מאמץ להפעיל את דמיונו בקשר אלי, אז זה היה ממש מנפח לי את האגו, שיש חשש שהייתי מתחיל לרחף. אבל כאמור, לי אין את המזל שיש לך.
 

תאנה

New member
אז יש יתרונות

ואכן לא עדיך להיות חסר בית. כי מי שאין לו בית אין לו מזל. זה ככה? או שהתבלבלתי?
 
למעלה