חנוק לי..
מרגישה ביומיים האחרונים את הגוש עולה בגרון.. לאט לאט הוא עולה.. היום בדרך הביתה מההורים שלי מארוחת שישי, כבר הדמעות התחילו לצאת.. וחשבתי לעצמי למה לא לתת להם לרדת? אני שמקבלת כל רגש שמגיע, נותנת לו מקום, חוסמת את הדמעות מלרדת.. עושה להם יותר מידי מקום בתוכי.. בעבודה מצוין לי.. אחרי שיחת הבהרה עם הבוס, הכל זורם, בכיף, סבבה. הרבה עבודה אבל יש גם אתגר ומוטיבציה ותוכניות לעתיד.. אז מה רע? החיים.. החיים שהם לא עבודה.. ואולי הסופש מדגיש את זה יותר ולכן הגוש התקדם לו למעלה.. שוב אכזבה מחברה שמצאה חבר ונעלמה נאלמה.. אין לי מושג מה קורה איתה.. מנסה ליצור קשר אבל אי הזמינות שלה מכאיבה.. מנסה לא ליצור קשר אבל אי הקשר מכאיב.. והלבד שוב דופק לו בפתח.. שוב הבדידות, שוב העצב, הדמעות שחונקות, או חנקו, כי עכשיו בזמן הכתיבה הן כבר יורדות.. אני חושבת האם באמת טוב לי? האם אני באמת מסתדרת לבד, בלי טיפול? כבר חמישה חודשים, פששש איך עבר הזמן.. לכאורה מסתדרת לבד, או שלא לכאורה, כי באמת מתמודדת לבד, אין את הפגישה השבועית לחכות לדבר מה לעשות.. יש מחשבה לבד והחלטה לבד והוצאה אל הפועל לבד.. אני בטוחה שיש לי הרבה
לסמן.. גם בתחומים שעבדנו עליהם בטיפול.. אני מתגעגעת למטפלת שלי, לשעה שלי, למקום שלי.. אני מחפשת אותה ברחוב (מכירות את זה?).. אז אני עם הגעגוע, ועם החום וההבנה והזכרון שלי על מה היא היתה אומרת, מה הייתי מספרת.. "וכשיבוא לך לחשוב עלי אהיה נוכח". היא נוכחת הרבה.. אז למה לא לחזור? אם הייתי יכולה רק לפגישה אחת.. אבל אני יודעת שזה יציף כאב וגעגוע אליה, אל החום, אל האינטימיות שהיתה בטיפול.. אל המקום שהיה ועכשיו נשאר רק בזכרון.. כתבתי ברצף, מחשבה הובילה מחשבה. מענין איפה התחלתי ואיפה אני מסיימת. בעיקר כואב לי מהחברה שנאלמה.. כשהיא התחילה את הקשר כבר ציפיתי את הנולד. .כן כן, אני יודעת לא להסיק מארועים קודמים על הבאים, ובכל זאת, כבר הייתי בסרט הזה פעם.. והפעם אמרתי לעצמי שלא אכנס לזה שוב, ואגן על עצמי, או אולי אהיה מוכנה.. וגם דיברתי ושיתפתי את החברה בקושי שלי, בכאב.. החומה לא היתה מספיק חזקה.. הלב נפגע.. השבוע אמרתי לחברה אחרת שלי (לא משותפת) שהיא (הנאלמת) לא בחיים שלי ואני לא בחיים שלה.. כאב לי להגיד את המשפט הזה. נשמע דרמטי אבל ככה אני מרגישה.. בעיקר כואב ועצוב וחבל.. חשבתי שאיתה זה יהיה אחרת.. חשבתי שאני מוגנת
~שבת שלום~
מרגישה ביומיים האחרונים את הגוש עולה בגרון.. לאט לאט הוא עולה.. היום בדרך הביתה מההורים שלי מארוחת שישי, כבר הדמעות התחילו לצאת.. וחשבתי לעצמי למה לא לתת להם לרדת? אני שמקבלת כל רגש שמגיע, נותנת לו מקום, חוסמת את הדמעות מלרדת.. עושה להם יותר מידי מקום בתוכי.. בעבודה מצוין לי.. אחרי שיחת הבהרה עם הבוס, הכל זורם, בכיף, סבבה. הרבה עבודה אבל יש גם אתגר ומוטיבציה ותוכניות לעתיד.. אז מה רע? החיים.. החיים שהם לא עבודה.. ואולי הסופש מדגיש את זה יותר ולכן הגוש התקדם לו למעלה.. שוב אכזבה מחברה שמצאה חבר ונעלמה נאלמה.. אין לי מושג מה קורה איתה.. מנסה ליצור קשר אבל אי הזמינות שלה מכאיבה.. מנסה לא ליצור קשר אבל אי הקשר מכאיב.. והלבד שוב דופק לו בפתח.. שוב הבדידות, שוב העצב, הדמעות שחונקות, או חנקו, כי עכשיו בזמן הכתיבה הן כבר יורדות.. אני חושבת האם באמת טוב לי? האם אני באמת מסתדרת לבד, בלי טיפול? כבר חמישה חודשים, פששש איך עבר הזמן.. לכאורה מסתדרת לבד, או שלא לכאורה, כי באמת מתמודדת לבד, אין את הפגישה השבועית לחכות לדבר מה לעשות.. יש מחשבה לבד והחלטה לבד והוצאה אל הפועל לבד.. אני בטוחה שיש לי הרבה
אני כבר שבועות מנסה לחזור לכושר ומתעצלת שאין מילים לתאר עד כמה.
