חמלה

[תמיד א נ י]

ההודעה של 00:14 מרגישה מוזנחת ונטושה

 

[בוחרת לצמוח]

כבר לא

 

[תמיד א נ י]

התשובה היא לא

לא מוכיח שאליעד עצמו סובל. אלא אם מאמינים לאותה מחשבה שמגיעה למסקנה מתוך לוגיקה לינארית חד ממדית. מה שבדרך כלל אנחנו עושים

גם שאר הדברים לא מחויבים, למרות שהם מצביעים בחזרה על השואל והשתקפויותיו, וזה תמיד טוב. כלומר, יכול להיות שאכן חשוב ומועיל בשבילו לדעת אם קאביו סובל או לא, והתהיות של אחרים בענין מפספסות את כל הנקודה. יכול להיות שזוהי הנקודה הכי חשובה שלו כרגע, ואחרים מסיטים אותו מלמצוא תשובה ברורה, באמצעות משחקי מחשבה והחזרת השאלות אליו. who knows?

 

[בוחרת לצמוח]

האמירה של אליעד בנוגע לסבל

איננה ספציפית לקאביו, או למורים רוחניים אחרים, אלא כללית ביותר, ומתייחסת לשאלת ה"אני" או, כפי שהוא מנסח את זה "ההבדל בין יש לאין". אליעד אומר גם על עצמו שהוא סובל, בהתאם להגדרתו את הסבל (ראה למעלה), כמובן מנקודת המבט שבה ה"אני" קיים. אליעד גם מוכיח שמנקודות מבט מסויימות אלוהים עצמו סובל... בנוגע להאם חשוב לוויס לדעת אם קאביו סובל או לא- ברור שהוא חושב שזה חשוב... אבל כל עוד לא תהיה לו הבנה לגבי מה הוא סבל, ושאלת ה"אני", וגם ראיה של חוסר הבטחון שמניע את עצם החיפוש, הרי שהחיפוש הוא כמו הסתובבות סביב הזנב של עצמו, לא? (וגם זה כמובן בסדר..) במילים אחרות- כל עוד וויס לא יבין במאה אחוז למה קאביו מתכוון כשהוא אומר שאין סבל ולמה אליעד מתכוון כשהוא אומר שיש סבל, הדברים ימשיכו להראות לו כסתירה וכל עוד הוא לא יראה את חוסר הבטחון שנמצא בבסיס האידיאליזציה של קאביו, או של כל מורה רוחני, הסתירה גם תמשיך להטריד אותו. (ומה שאני כותבת על וויס, נכון כמובן לגבי כל אחד מאתנו...)

 

[תמיד א נ י]

סבל זו רק מילה או הצבעה אל משהו

זו הגדרה. אז ברור שאפשר לשחק עם הגדרות ולהוכיח מתוך אותה הגדרה שגם אלוהים סובל. נו אם אלוהים סובל, אז ברור שקאביו סובל. הנה אוכיח לך בדרך אחרת וקצרה יותר - אלוהים הוא הכל הכל הכל כולל הכל, ולכן הוא (גם) כל חויה אנושית, ולכן הוא גם אהבה, שמחה, שנאה, סבל, חוכמה, ובערות. אלוהים (גם) מתבטא דרך כל בן אנוש. אלוהים הוא היטלר. אלוהים הוא אליעד. אלוהים הוא בוחרת לצמוח. בוחרת לצמוח גם סובלת. האמת היא, שכל המשפט הזה קיים רק בתוך הראש שלי. האמת היא, שכל הגדרה קיימת אך ורק במוחו של מי שבאותו רגע הוגה בה (אפילו אם לקח אותה בהשאלה ממישהו אחר). האמת היא, שהמציאות לא זקוקה בכלל להוכחה מחשבתית עליה. בקשר לסתירה, היא לא פתירה, מכיון שההגדרות שונות. אין טעם לפתור ולישב סתירות מסוימות. וויס לא חייב ולא יכול להבין במאה אחוז את כונת קאביו או אליעד. הוא מקסימום יכול להשיג מחשבה כלשהי שתספק אותו. הוא אפילו לא צריך להפסיק להיות חסר בטחון אם הוא כזה. והוא לא צריך להפסיק להיות מוטרד. מה כן לעשות? אולי לבחור בהגדרה אחת, בדרך אחת, מתוך אמונה שהיא תעזור לו ובסופו של דבר יוכל גם לשחרר את ההגדרה הזו והדרך הזו. למשל, להאמין לאליעד ולהגדרתו את הסבל, למרות שהיא אינה האמת, מלבד בתוך המחשבה או האמונה. בהשאלה, להיות מוכן להכנס לתוך בועת אשליה בכדי לבסוף לנפץ אותה. עוד אפשרות? וויס יכול לזרוק את כל המורים ולהגדיר בעצמו מה הוא סבל. יותר מזה, הוא יכול לזרוק את כל ההגדרות ולחיות בלעדיהן. בחוסר בטחון מוחלט. בכל מקרה, מה שלא יהיה, אני אוהב אותך. אפילו אם את סובלת. ולא משנה לפי איזו הגדרה...

 

[בוחרת לצמוח]

תודה וחיבוק

 

[Voice of my home]

לא מחוייב

"ברור שאני חושב שזה חשוב" - ייתכן שפעלתי מבלי שחלפה בי המחשבה שזה חשוב. "הדברים ייראו לי כסתירה כל עוד אני לא מבין למה קאביו ואליעד מתכוונים בסבל" - אולי לעולם לא אבין למה הם מתכוונים ובכל זאת אפסיק לראות זאת כסתירה, אולי באמת יש סתירה ביניהם ואחד מהם זיהה משהו שהשני לא. "אני עושה אידיאליזציה לקאביו" - אולי לא? אולי את משליכה עכשיו מהעבר אל ההווה, או מהתבטאות כלפי חוץ אל המחשבות שלי. "אליעד סובל", "אליעד הוכיח שאלוהים סובל" - זה שאליעד אומר שהוא סובל, לא אומר שהוא אכן סובל. לפי איך שהגדיר סבל (היעדר חיסרון), ומהכתוב בספר "להיות אלוהים" (ספר מומלץ!), ניתן להסיק שהוא לא סובל בכלל, ויותר מזה, הוא הגדיר את מצב האחדות כגן עדן וכ"טוב אמיתי". בנוסף, איך אפשר להוכיח שאלוהים סובל? מי זה אלוהים? איך אפשר להוכיח דבר כלשהו מתוך לוגיקה מוגבלת, ומתוך הלוגיקה שהוא קדם לה? "נכון כמובן לגבי כל אחד מאיתנו" - אולי לכל אחד מאיתנו יש אמונות שונות, אולי יש אנשים שלא עשו אידיאליזציה למורה מעולם, או שלא הוטרדו מהגדרת הסבל מעולם. ובכל זאת, למרות שאפשר להפריך כל דבר, נתת לי נקודות להתבוננות.

 

[תמיד א נ י]

כן מחוייך

 

[בוחרת לצמוח]

צודק.. לילה נעים

 

[neophile]

יעני

זה שהמציאות של חתול היא יחסית עבורך לא אומרת שאין מציאות מוחלטת של חתול או לפחות מציאות יחסית נוספת של החתול עצמו שהיא לא פחות או יותר ממשית מהמציאות היחסית שלך .

 

[neophile]

מה גם

שלומר שקיים חתול רק באופן יחסי או רק באופן מוחלט זאת בהכרח אמירה יחסית ואין לנו כל מושג לא לגבי הקיום המוחלט של עצמנו ולא של החתול ... כלומר באופן יחסי החתול קיים כשם שאתה קיים באופן יחסי . לטעון שהמציאות היחסית שלך היא היחידה זה לומר עליה שהיא מוחלטת וזה כמובן בלתי אפשרי , כלומר אתה יכול לומר עליה שהיא מוחלטת אבל זה רק במסגרת הדיון היחסי .

 

[תמיד א נ י]

??

 

[ארקדי וולמן]

בחוויה שלי, זיהוי של סבל הוא חופש מהסבל

כשאני מזהה את הסבל כסבל אני לא סובל (אמנם, הזיהוי הזה קורה בנקודה בזמן שאין לה אורך).

 

[שנטידווה]

ייתכן ודבריי הבאים אינם יהיו התשובה שציפית לה אבל - הכאב שאתה מדבר עליו הוא חלק ממה שאדם ההולך בדרך הרוחנית יהיה מוכן לשאת, והטעם לחמלה הוא שלפחות תמיד יישאר איתנו הרצון לעזור, כפוטנציאל לא ממומש אם איננו יכולים לעזור, או שתתממש במתן עזרה שכאנחנו כן יכולים לעזור.

 

[lightflake]

אתה מבלבל בין חמלה להאחזות/דחייה

מה שאתה מתכוון אליו זו היאחזות/דחייה אתה דוחה את הכאב והסבל של האדם האחר ואתה נאחז ברעיון שלפי דעתך טוב יותר מהמציאות אתה לא מוכן להיות מאושר עד שיקרה משהו לפי רצונך.. (במקרה הזה מדובר על שינוי מצבו של אדם אחר, אבל זה לא משנה, זה בדיוק כמו כל תשוקה ולכן היא יוצרת סבל) מי אתה שתחליט מה צריך לקרות בעולם? זאת יהירות רק אדם שרואה את האמת (חי בדאו, או איך שתקרא לזה) רואה שאין סבל והוא רואה שהכל חיים באשליות יש בו חמלה אבל הוא ממשיך לדעת שאין סבל וגם לא מייצר לעצמו סבל בגלל שהמציאות לא מתאימה למחשבות שלו בקיצור, במקום להתאמן על חמלה תתאמן על למצוא את האמת למצוא מי אתה החמלה תהיה תוצר לוואי של התהליך

 

[Mist2]

אני לא בטוח שהשאלה שלך נכונה

חמלה הוא לא דבר שניתן להחליט, "האם יש לי טעם לחמול, או אין לי טעם לחמול". חמלה מופיעה באדם עם ההתפתחות שלו. כלומר, חמלה היא אופציה קיימת המתפקדת רק באדם מאוזן. בדיוק כפי שלא תשאל מה הטעם בתפקוד כמו נשימה, אתה גם לא יכול לשאול מה הטעם בחמלה. במצבים לא מאוזנים ומפותחים פחות האדם לא חומל, הוא מרחם, ואלה הם דברים שונים מאוד. גם הגשת עזרה, היא לרוב לא מחמלה, כאשר מדובר באנשים לא מאוזנים מספיק... למרות כל מה שרשמתי, גם אדם לא מאוזן מספיק, חווה רגעים של חמלה, ויכול לעשות מאמצים להגיע למקומות טובים יותר, בהם ישנה גם חמלה. בכשר לכאב שהזכרת, נכון זה ישמע מוזר, אך כאב זה או סבל זה הוא אחד מהכלים החשובים להתפתחותו של האדם החומל.

 

[טרנסנדנטלית]

חמלה היא רגש חשוב

היא חלק מאישיות שלמה ובריאה. כשיש בלבך חמלה, יתכן שתוכל להפחית סבל במידה כלשהי, עכשו או לעתיד לבוא. ואיני רוצה לדבר כלל על מי שאין בלבו כל חמלה....

 

[dharmax]

שאלה מבורכת

חוששני שלא ראיתי בתשובות שקיבלת עד כה דברים שאני אפילו מקבל, שלא לומר חש שמספקים, ושאלתך טובה מכדי שאדלג עליה. כפי שאמרת, אכן, בבודהיזם, הנושא של חמלה הוא עצום, עמוק ומורכב. אני, בתור אדם רע לב, אנוכי ואגוצנטרי, שטוף קינאה, תאווה וכעס, מבין חמלה בצורה מוגבלת מאוד, אך רק אומר את הדברים הבאים: 1. חמלה, בעקרון ובמהות, משחררת מסבל, כי היא מקטינה את ה"אני". בטווח הקצר, מפאת א) האמפטיה; ב) המאמץ וההקרבה בעזרה לזולת - ייתכן שייחווה סבל (לא בהכרח). 2. חמלה איננה באמת רגש, למרות שמשתמשים במושג רגש לעיתים בהקשר זה, כי קשה למצוא מושג טוב יותר. 3. למעשה, חמלה (יחסית) היא במהותה בעיקר אמצעי מיומן כנוגד-אגוצנטריות 4. חמלה איננה התחושה/רגש של bitter-sweet של דרמות טלויזיוניות וכדומה! זו טעות מאוד נפוצה, שמורי ציינו במפורש. 5. ישנה חמלה אולטימטיבית וחמלה יחסית. החמלה האולטימטיבית היא במהותה אינה נפרדת, אינה שונה והיא אחת עם החרות האולטימטיבית. מדוע? בהפשטה - אלמנט השגיאה של תפישת ה"אני" כנפרדות בטל. במילים אחרות, הארה ללא חמלה היא בלוף (בלוף קלאסי). 6. לומר "יש לי חמלה כלפי X" - זו רמה נמוכה של חמלה יחסית, אם בכלל. חמלה יחסית היא תכונה של תודעה: היא שווה ל אי-אגוצנטריות + מודעות/אמפטיה + פרואקטיביות (קשור ל"all accomplishing wisdom"). 7. חמלה אמיתית מהולה בחכמה. לכן משתמשים במושג בודהיצ'יטה, שהוא השילוש של חמלה, אהבה וחכמה. גם כאן, מן הסתם, ישנה בודהיצ'יטה יחסית ובודהיצ'יטה אולטימטיבית. ברכות רבות והלואי ותגדל בי החמלה, ששורפת את כל הרעלים

 

[הצופה.]

תקרא טוב שוב מה שכתבת

אין פה מילה אחת שמסבירה מה זה חמלה ואו מנסה!

 

[dharmax]

->

זו לא היתה השאלה.