חי בתסכול עמוק

[Sophalin]

אני מצטער

אבל זו התנהגות שאני מצפה לראות אצל ילד בן 5
התגובות האלה מראות למה זוגיות מתפרקת, למה אנשים תמיד עושים את הסיבובים האלה בחיים ואז כותבים מכתב לאלוהים למה כלום לא מצליח להם ולהשאיר אותם מתוסכלים

נו באמת - כבוי מבפנים? רקוב? לא טיפ'לה נסחפנו? סה"כ מדובר במקום מגורים. וזה לא שבתאילנד אין צרות.

זה לא כמו שאיפה לטייל באיזשהו מקום מיוחד שאתה נורא רוצה להגשים או איזשהו יעד מיוחד בחיים המקצועיים או הזוגיים

ממש ממש לקחת את זה למקום אחר...

 

[תפוח נגוס]

נאמרו פה המון דברי חוכמה וניסיון

מציע לך לחשוב היטב עם עצמך ועם אשתך
כי אתה חייב לפתור את הסוגיה הזו
טיוח לא יעזור

 

[ע ר נ ו נ ה]

יואב, אנחנו ממש ברגעים אלו נמצאים אצל

הבן שלנו בארה''ב בפלורידה, והגענו לתקופה של
חודש וחצי כי אנחנו גמלאים ואין לנו מחויבויות של
עבודה, להיות בחו''ל כתייר כמו שאתה ואשתך טיילתם
ולחיות בחו''ל אלו שני דברים שונים.

אין בכלל הרגשת חג ומציאת חברים היא די מוגבלת
לא הכל דבש ואנשים לא תמיד מספרים את האמת
כך שאשתך לא לגמרי לא צודקת.

 

[TatyBar]

גם אני גרה בחו״ל.

והגירה זה אכן מהלך קשה ומורכב וטעון ומסובך ויקר...
אבל עוד יותר מזה יקר, ובלתי ניתן לתמחור, זו תחושת ההחמצה.
מי שבאמת רוצה ומרגיש שהוא ממש חייב, מבפנים, גם ידע להתגבר על ״היעדר תחושת החג״. כאילו שזה מה שמשנה לו.
וממילא הוא אמר שהוא רוצה לסוע לתקופה קצרה קודם.
אז כן.
שייסע!

 

[Brombit]

הוא יכול להחמיץ את אשתו באותה מידה...

כמו שלו חשוב להיות בתאילנד, לה יכול להיות חשוב להיות בישראל.

 

[TatyBar]

וואלה.

אני לא יודעת אם הכינוי שלך זה גבר או אשה ומה הגיל.
אבל אם בשבילך להתבגר, משמעו לוותר על עצמך בשביל מישהו אחר... אז סורי. צר לי בשבילך.
הזוגיות לא מתפרקת בגלל דברים כאלה.
היא עלולה להתפרק כי דברים כאלה ממחישים את ההבדלים בין בני הזוג, בכל כך הרבה רבדים, שהם בעצמם יבינו שהם לא מתאימים.

ואגב.
הזוגיות ממש לא צריכה להתפרק,
בעיני, הם צריכים ללכת לייעוץ זוגי שיסביר להם את מה שהם לא מצליחים להסביר אחד לשניה.

אבל אם הוא רוצה לגור במקום אחר, במקום שמרגיש לו בית, והוא נאלץ לוותר על זה, אז כן. הוא יהיה כבוי ותלוש.
ובסוף, אחרי שיוכלו כל הקיצין, הוא יהיה כל כך טעון ומלא טינה, שהוא ממילא ייסע. ואז זה עלול להיות מסובך יותר.
הרבה יותר.

אם זה משהו שלא מניח לו, הוא חייב לממש.
אחרת כל החיים שלו יעברו בתחושת החמצה של what if.
וזה לא חיים.
זה ״על יד״.

שיממש.
ואם יחזור והיא תחכה לו, אולי כן יוכלו לממש זוגיות.
שלא תתבסס על ויתורים גדולים כאלה. אלא שתהיה מבוססת על שקט ורוגע של מי שהלך אחרי החלום, ומיצה.

 

[Sophalin]

חלילה,

בשביל להתבגר זה להבין שבזוגיות חייבים להתפשר ולפעמים לוותר.
בייחוד על חלומות שהם ילדותיים.

כמו שכבר הסבירו לו - זה לא שאם הוא יחיה בתאילנד אז החיים שלו יהיו דבש. שינוי מקום המגורים לא יפתור לו בעיות.
לברוח זה תמיד קל. אבל כאמור זה פתרון ילדותי.

 

[TatyBar]

אבל מה פתאום?

זה לחלוטין לא ילדותי.
כי מי שאומר לו שהוא ייכשל ויהיה לו קשה ורע כמו שרע לו פה, טועה וצודק בדיוק כמו מי שאומר לו שהוא בטוח יהיה מאושר.
הנבואה ניתנה לשוטים.
ואם הוא רוצה, הוא יכול להצליח.
גם להיכשל.
אבל גם להצליח.
ואם לא ינסה, יחיה בתחושת החמצה.
ואם יוותר ו״יתפשר״.... נו. הוא ניסה. וזה לא עוזב אותו.
אז מקסימום הוא יכול לנסות להדחיק. כמו שניסה. ונכשל.
אז הוא לא מצליח לוותר.
והוא ניסה.
אז למה שהיא לא תלך לקראתו ותנסה????

 

[יואב בן חור]

חידוד

אני חייב לציין שברור לי לחלוטין שהחיים שם הם לא "דבש".
אני גם לא בורח משום בעיה. יש לי כאן חברים , יחסים מעולים עם המשפחה
והכנסה טובה. כך שאני לא בורח משום בעיה שבאופן פתאומי תסתדר בתאילנד...
אני רק מרגיש שמעבר לשם יעשה לנו טוב ואני מרגיש צורך שאי אפשר לתאר במילים להיות שם.
אפשר לקרוא לזה צורך ילדותי אבל זה צורך חזק שמעולם לא היה לי ואני גם לא מתנצל עליו.

 

[Sophalin]

ועדיין צריך להיות לך ברור

שמדובר בסהכ בפנטסיה
שהחיים שם לא יהיו שונים בגלל החופים הלבנים ומשקאות הקוקוס...

 

[TatyBar]

בוודאי שהחיים שם שונים!

וגם אם זה אותו דבר - הנוף אחר והתרבות אחרת והאנשים אחרים והחגים אחרים והאוכל אחר והשקיעה אחרת והבירה שונה והבתים אחרים לגמרי.
הכל שונה.
לוותר כי לחשוב שלא ייצא מזה כלום, זו תבוסתנות גמורה.
דווקא לנסות ולממש את החלום - זו הדרך לחיות באמת!

 

[Sophalin]

תגובה

צר לי אבל זה חוסר ראליות מוחלט.
אם כל החיים סובבים סביב המדינה שבה אדם גר זו ילדותיות וקטנוניות.

אני יכול להבין את הרצון והנסיון להגשים את החלום הקטן הזה אם היה לבד. אבל הוא התחתן, ואם הוא נותן לדבר הזה לשבור לו את הזוגיות זה הופך אותו לאדם קטן מאוד ועלוב.

שוב, זה לא חלום ככך משמעותי ששווה להרוס בשבילו זוגיות טובה - שזה דבר שמאוד קשה ליצור.

 

[TatyBar]

לא מבינה. באמת שלא.

איך זה, שלהיות מבוגר, משמעו אצלך ויתורים, פשרות, פסימיוצ, וכיבוי עצמי.
לא ברור לי למה לחיות, כמשמעו, לחיות (!) מתפרש אצלך כילדותיות.

ממש לא ברור לי.
אני לא רואה ככה את החיים שלי, ואני כבר לא ילדה.
ואני בוודאי לא מלמדת את הילדים שלי, שלהתבגר, משמעו להיות כבוי.

לשבור זוגיות, זה לא דבר שלא עושים אף פעם.
ואני מדברת מנסיון.

ואם כבר, זו אשתו שצריכה לבוא לקראתו ולאפשר לבעלה את הנסיון הזה שבוער בו.
היא - לא צריכה לצפות ממנו, לוותר על עצמו, למענה.
זו ילדותיות.

 

[Sophalin]

תגובה

צר לי אבל התגובה שלך פתטית
החיים שלי מלאי אושר, שמחת חיים, אופטימיות וכיף
אולי כי אני לא באמת חש ומרגיש כמבוגר.

מה שכן, בניגוד לאופטימי הפרחוני משנות השבעים שאני לא, אני מספיק ראלי כדי להבדיל בין מציאות לחלום.


אני לא יודע באיזו זוגיות את חיה אבל אם בן זוגך הוא זה שנאלץ להתפשר על כל דבר שאת רוצה אז כנראה שבן זוגך הוא בעצם אדם שבור, ותרן ופחדן.
אם הוא לא נאלץ להתפשר אז אני לא מבין איך את שוללת ויתורים כחלק מזוגיות? בכל זוגיות צריך להתפשר. אין מה לעשות. בזוגיות חיים שני אנשים בעלי רצונות, צרכים ותכונות שונים שקיומם המלא בא על חשבון אותם רצונות וצרכים של בן הזוג ומישהו צריך להתפשר.

ואם כבר, זו אשתו שצריכה לבוא לקראתו ולאפשר לבעלה את הנסיון הזה שבוער בו.
היא - לא צריכה לצפות ממנו, לוותר על עצמו, למענה.
היא צריכה לוותר על כל חייה? משפחתה, מקצועה, חבריה, ידידיה, הרופא שלה, הירקן שלה, וכו' בשביל שהוא יחיה על חוף לבן ושמיים כחולים?
היא הילדותית? את קוראת וחושבת על מה שאת כותבת?

 

[TatyBar]

לא ילדותי בכלל.

צורך ותשוקה, אלו לא דברים ילדותיים בכלל.
אתה צריך להבין מה ההשלכות של הנסיעה שלך ולדעת שאתה לוקח בחשבון את מה שככל הנראה יקרה אם תיסע, ומוכן לקחת אחריות על ההחלטות שלך ולעמוד מאחוריהן.

 

[Brombit]

תנסו להשוות בין הרגשות שלכם...

עד כמה שאפשר לעשות את זה.
עד כמה חשוב לך לעבור לתאילנד, לעומת כמה חשוב לה להישאר בישראל.
כמה אתה תסבול מלהישאר, לעומת כמה היא תסבול מלעבור.
לעומת כמה תסבלו שניכם מלהיפרד...

 

[michal24]

הגעתי מהראשי וגם אני מטורפת על תאילנד א-ב-ל

קראתי את כל התכתובת פה,
אם אני מבינה נכון מעולם לא גרת שם,רק טיילת ?
כי זה נשמע לי מאוד שונה, בכל מקום, לא רק שם. אז לפני שמקבלים החלטה כל כך גדולה של להתגרש/לגנוז חלום, אני מציעה בחום שתעשו פרידת נסיון של לפחות 3-4 חודשים שבהם תלך ממש לגור שם, לא כמטייל אלא ממש לעבוד והכל, לחיות שם את היום יום .
ככה גם תראה קצת יותר איך זה ואולי דברים ישתנו אצלך
וגם תראה איך אתה מרגיש בלעדיה ומה יותר חזק בך

 

[יואב בן חור]

זה מה שהצעתי לאשתי

ואפילו לא כפרידת ניסיון .
הצעתי לה או שאסע לחודש -חודשיים/ שניסע ביחד אבל זה מסובך כי לא יאשרו לה חופשמהעבודה והיא צריכה להתפטר. יש לנו בנוסף שכ"ד וכלב שצריך לדאוג לו.
לגבי האופציה הראשונה היא סירבה (לא בגלל חוסר אמון אלא בגלל שהיא לא רוצה שנהיה רחוקים). ולגבי השנייה זה נורא בעייתי כי כול הבלגן הזה לא שווה בשביל זמן כ"כ קצר. כנ"ל לגבי זמן ארוך יותר- היא כרגע לא רוצה.

 

[michal24]

השאלה היא עד כמה אתה נחרץ ברצונות שלך

מההודעה הראשונית שכתבתנשמע היה שאתה מאוד סגור על הרצון שלך לנסוע, גם במחיר של פירוק הנישואין
במצב כזה - זה שהיא "לא רוצה" שתנסו לא משנה הרבה, כי כמו שאני רואה את זה - זה או זה או שישר תתגרשו ואז כבר עדיף שלפחות תנסו.
אישתך יודעת שאתה שוקל את זה ברצינות - לנסוע גם במחיר פירוק הנישואין ? היא מבינה עד כמה רציני אצלך הרצון הזה ?

 

[פנתרית סגולה]

המקרה שלך:

לא לעתים קרובות קורה לאדם שהוא מרגיש כי משהו מסוים בוער בעצמותיו. למשל, משהו הוא הייעוד שלו.
או מקום מסוים הוא מקומו הטבעי, מקום אושרו.
לדעתי הרגשה כזו היא חסד. לא פחות.כך שאם היא קורית לאדם - שילך אחריה. איך אפשר להתכחש לרגש/נטיה חריפים, מהותיים כל כך, כאילו הנפש (נאמר, התת מודע) אומרים לך: זה אתה!
ואני חושבת: אם אוהבים מישהו, אחד הסימנים לאהבה הוא הנכונות לתת לאותו אדם ללכת אחרי רגשותיו העמוקים. ולעזור לו.
אני משערת שלאשתך יש פשוט התנגדות חזקה ומהותית לתאילנד, מאיזו סיבה, או דבקות חזקה מאד בארצנו, וזו הסיבה שהיא לא מוכנה להבין ולהרגיש עד כמה תאילנד היא ממש חלק ממך, עד כמה תשוקתך עזה ומהותית לך.
אם כן הייתי אומרת שתחפשו את דרך האמצע: תציע לאשתך להתלוות אליך לכחצי שנה בתאילנד. שם תבחן את עצמך ואת רגשותיך לארץ זו, ושם היא תבחן את הרגשותיה בארץ ההיא. כן, תנו לזמן ולנסיון, ז"א למציאות, לעשות את שלהם. ומשם תמשיכו.
אספר לך שחברה-לשעבר שלי, לאחר שהתחתנה, בנזוגה חלם מאד לעבור לגור בקיבוץ. היא לא נטתה לכך בכלל. הפתרון של הזוג הזה היה לעבור לקיבוץ למשך שנה (ולהשכיר את הדירה שלהם בעיר), לראות מה יהיה. וכך עשו. בסופה של השנה (או אולי שנתיים?) הם חזרו לחיים עירוניים. הוא קיבל את מה שרצה, בחן את חלומו במציאות, והיא קיבלה את מה שרצתה. חיים עירוניים בסופו של דבר.
מה דעתך על הפתרון הזה?