ניקו ידידי ..
מזכיר מאוד את השיר של בועז שרעבי "בלילה עם אישה אחרית.." . הנה משהו שכתבתי בימי הכתיבה הראשונים שלי למישהי רחוקה , רחוקה מאוד . היא היתה קרובה מאוד פיזית ( שני חדרים לידי בעבודה ) אבל בכל מובן אחר היא היתה מעבר לים . היא לא ידעה ועדיין לא יודעת שכתבתי את זה ולא מודעת לעובדה שלמעשה כתבתי כל הרבה בהתחלה בגללה ובשבילה , שהכל התחיל בגללה , המילים פשוט יצאו החוצה מאותה הרגשה שכינית אותה כל כך נכון ומדויק "כמיהתי אליך ללא די, ערגתי אלייך עצומה מדי . כי הכאב הזה פולח את חזי" , אני יודע בדיוק למה אתה מתכוון . יכול להיות שהייתי פחדן , יכול להיות שהשתפנתי כעמדתי מולה , ככה זה כשהלשון מסרבת להיענות להוראות המוח כשאתה ניצב מולה . היום אני יודע שאם זה היה צריך לקרות זה היה קורה , זה היה זורם מאליו . מאידך היא לא היתה נוסעת עד איטליה בשביל לב אחר שאהב אותה והיא אותו .. הנה הקטע , אחד הראשונים שכתבתי אי פעם : נזכר בגשש , איך אמר הפנתר באחד המערכונים : אני נקרע .. את קורעת לי את לב לרסיסים .. יודעת או לא .. זה מה שאת עושה כל הזמן חושב רק עליך לא מצליח לחדול הלב נדקר , המחשבה מתעוותת ועכשיו אני כאן לבד .. רגע לפני הסדר ואת .. עם החבר שלך שם במקום אחר בבית אחר .. בסדר אחר .. כשאני רואה אותך בעבודה אני רוצה ללחוש לך .. אני רוצה לתת לך ורד אני רוצה להקריבך אלי אני רוצה להריח את ריח גופך , עורך , שערך אני רוצה שתחייכי אלי , שתצחקי ממה שאומר זה קורע אותי כשאת עושה את זה עם מישהו אחר את התכלית המהות , קרן האור בחיים האפורים .... יושב מול הנוף של הנשקף ממרפסת ביתי והלב כואב מהיופי .. ממש כמו שלך יפתי . מהרהר וחושב .. איפה טעיתי , מה עשיתי לא נכון למה את לא כאן איתי מתפעלת מהנוף יחד איתי אילו יכולתי להביאך לכאן עכשיו .. אני חי באספמיה .. מאמין מקווה יודע שלעולם לא תהיי שלי .. שאין לי סיכוי יודע שליבך במקום אחר אצל מישהו אחר יודע שלעולם לא אטעם את שפתייך לעולם לא אריח את שערך לאחר האמבט לעולם לא אביא לך את המגש למיטה .. ככה עוברים הימים יום ועוד יום אם רק הייתי יכול להגיד לך .. אם רק הייתי מסוגל להפוך את רצונותיי למילים מילים באוויר , מילים על נייר להגיע אליך לליבך ... הלוואי .
