זה קשה ...
קשה לספוג את חוסר ההבנה קשה להסביר בכל פעם מחדש שהם פשוט לא מעונינים לפני שלוש שנים גם אני חייבתי בבועה הורודה והמושלמת שבכל פעם מחדש פשוט התפוצצה לי בפרצוף, גם אני חשבתי כי על ההורים לעזור, וזאת למרות שמהרגע שהתגייסתי הובהר לי שעלי להשתתף בהוצאות הבית שבו אני גרה, אחרי השחרור הייתי מעבירה כסף להורי משמשכורת שהרווחתי ובנוסף מיממנתי לימודים, אימי לא הסכימה לשמוע על כך שאעבור ומצד שני הרגשתי שאני חיה "בשכירות" ואם זה ככה אז עדיף לפחות לגור בשכ"ד בבית משלי, בחדר משלי ולבד.. ברגע שראיתי את הפרצה הראשונה עשיתי את הצעד, עד היום היא לא אוהבת את זה, שייצאתי מהבית לפני חתונה, שאני גרה היום עם בן זוגי, עם זה שלמרות הקשיים אני גם ממננת לימודים [בשבילה הייתי ותמיד אהיה הכבשה השחורה שמביישת את כולם] היא מעולם לא עזרה, לא ניסתה לעזור, אלא להיפך, מהרגע שיצאתי הובהר לי שאם זו ההחלטה אין לי לאן לחזור, ושלא אעיז לבקש עזרה כלשהי, פעם אחת מעדתי, שנקלעתי לקשיים, ביקשתי פעם אחת שגם היתה פעם אחת יותר מדי, ולכן לא אבקש ממנה ל עו ל ם עזרה כלשהי מצערת שנסחפתי