חזרה לעבודה
אני לא כותבת בפורום הרבה אבל קוראת כמעט כל הזמן. אשמח לדעתכן ולתמיכתכן.
ילדתי לפני 5 חודשים בן, ילד ראשון. ציפיתי שיהיה לי קשה, ובאמת קשה לי, אנחנו גרים רחוק מההורים ובעלי חוזר הביתה מאוחר, אז ככה שכמעט כל היום אני לבד עם הילד. אבל לא ציפיתי להתאהב ולהקשר כמו שקרה לי. אני מאושרת ומרגישה אהבה אליו כמו שבחיים לא הרגשתי. אני מרגישה שמצאתי את המטרה בחיים, להיות אמא שלו ושל הילדים שבתקווה יבואו אחריו.
עכשיו הבעיה. אני צריכה לחזור לעבודה כשהוא יהיה בן חצי שנה. חשוב לי לציין שאני אוהבת את מקום העבודה שלי, אני מסתדרת עם כולם ועם הבוס. מענין לי והשעות נוחות (אני אוכל לצאת 4 מתוך 5 ימים בשבוע בזמן כדי לקחת אותו מהגן בשעה 4). אבל מאז שהוא היה בן חודש אני לא מפסיקה לחשוב על הרגע הזה. אני לא מרגישה שאני מסוגלת לחזור לעבודה, לא בגלל שאני לא רוצה לעבוד, אלא בגלל שאני לא מסוגלת להיות רחוקה ממנו כל כך הרבה שעות. אני מרגישה כאילו תולשים לי איבר מהגוף כשאומרים לי לא לראות אותו כל היום. נראה לי לא טבעי להיות רוב היום בעבודה ושמישהו אחר יגדל לי את הילד. לא נראה לי נכון שאת כל השעות ה״טובות״ שלו מישהו אחר (הגן) יקבל ואני אהיה איתו רק מעט זמן, רק אחה״צ ולילה. אני גם לא לגמרי סגורה על הגן, אבל בדקתי הרבה גנים ואני מקווה שלא טעיתי בבחירה שלי.
עבודה זה גם דבר מעייף. לחזור אחרי יום עבודה הביתה, אחרי לילה שלא ישנתי בו יותר מדי, ולהיות כל היום מרוכזת בעבודה זה מתיש. כמה כוח כבר ישאר לי להיות איתו? מה גם שאחרי שהוא ילך לישון אני אצטרך לעבוד קצת מהבית.
הלידה גרמה לי להסתכל מחדש על החיים. אני חושבת שמאוד קשה לשלב קריירה מצליחה עם אימהות. אני מתלבטת אם לעזוב עכשיו את הכל. אם אעזוב לא אוכל לחזור למקום בו אני נמצאת, ואם אני עוזבת אני בעצם מסיימת את ההתקדמות שלי (בגלל אופן העבודה שלי) ומשלימה עם העובדה שכבר לא אוכל להתקדם. כרגע זה לא נראה לי נורא, התמורה של לגדל את הילדים נראית לי טובה בהרבה. אבל אני תוהה האם בעוד 10 שנים, כשהילדים יגדלו, לא אצטער על כך?
אין לי אפשרות להאריך מעבר לחצי שנה ואין לי אפשרות להוריד באחוזי המשרה. אני מאוד מתלבטת האם לסיים את הקריירה שלי, להתמסר לאמהות, ובבוא הזמן למצוא עבודה סתמית במשרה חלקית שתעסיק אותי.
מקווה שהצלחתי להעביר את ההרגשה שלי, מתנצלת על האורך ואשמח לנקודת מבטכן.
תודה
אני לא כותבת בפורום הרבה אבל קוראת כמעט כל הזמן. אשמח לדעתכן ולתמיכתכן.
ילדתי לפני 5 חודשים בן, ילד ראשון. ציפיתי שיהיה לי קשה, ובאמת קשה לי, אנחנו גרים רחוק מההורים ובעלי חוזר הביתה מאוחר, אז ככה שכמעט כל היום אני לבד עם הילד. אבל לא ציפיתי להתאהב ולהקשר כמו שקרה לי. אני מאושרת ומרגישה אהבה אליו כמו שבחיים לא הרגשתי. אני מרגישה שמצאתי את המטרה בחיים, להיות אמא שלו ושל הילדים שבתקווה יבואו אחריו.
עכשיו הבעיה. אני צריכה לחזור לעבודה כשהוא יהיה בן חצי שנה. חשוב לי לציין שאני אוהבת את מקום העבודה שלי, אני מסתדרת עם כולם ועם הבוס. מענין לי והשעות נוחות (אני אוכל לצאת 4 מתוך 5 ימים בשבוע בזמן כדי לקחת אותו מהגן בשעה 4). אבל מאז שהוא היה בן חודש אני לא מפסיקה לחשוב על הרגע הזה. אני לא מרגישה שאני מסוגלת לחזור לעבודה, לא בגלל שאני לא רוצה לעבוד, אלא בגלל שאני לא מסוגלת להיות רחוקה ממנו כל כך הרבה שעות. אני מרגישה כאילו תולשים לי איבר מהגוף כשאומרים לי לא לראות אותו כל היום. נראה לי לא טבעי להיות רוב היום בעבודה ושמישהו אחר יגדל לי את הילד. לא נראה לי נכון שאת כל השעות ה״טובות״ שלו מישהו אחר (הגן) יקבל ואני אהיה איתו רק מעט זמן, רק אחה״צ ולילה. אני גם לא לגמרי סגורה על הגן, אבל בדקתי הרבה גנים ואני מקווה שלא טעיתי בבחירה שלי.
עבודה זה גם דבר מעייף. לחזור אחרי יום עבודה הביתה, אחרי לילה שלא ישנתי בו יותר מדי, ולהיות כל היום מרוכזת בעבודה זה מתיש. כמה כוח כבר ישאר לי להיות איתו? מה גם שאחרי שהוא ילך לישון אני אצטרך לעבוד קצת מהבית.
הלידה גרמה לי להסתכל מחדש על החיים. אני חושבת שמאוד קשה לשלב קריירה מצליחה עם אימהות. אני מתלבטת אם לעזוב עכשיו את הכל. אם אעזוב לא אוכל לחזור למקום בו אני נמצאת, ואם אני עוזבת אני בעצם מסיימת את ההתקדמות שלי (בגלל אופן העבודה שלי) ומשלימה עם העובדה שכבר לא אוכל להתקדם. כרגע זה לא נראה לי נורא, התמורה של לגדל את הילדים נראית לי טובה בהרבה. אבל אני תוהה האם בעוד 10 שנים, כשהילדים יגדלו, לא אצטער על כך?
אין לי אפשרות להאריך מעבר לחצי שנה ואין לי אפשרות להוריד באחוזי המשרה. אני מאוד מתלבטת האם לסיים את הקריירה שלי, להתמסר לאמהות, ובבוא הזמן למצוא עבודה סתמית במשרה חלקית שתעסיק אותי.
מקווה שהצלחתי להעביר את ההרגשה שלי, מתנצלת על האורך ואשמח לנקודת מבטכן.
תודה
