חזרה לעבודה

[Cafe Latte]

ניחא זה... תחשבי מה קורה כשמתגרשים. ובילית את העשור האחרון

בהחלפת חיתולים וטיגון שניצלים.
מפחיד.

 

[חיבוקיתוש]

אני הרגשתי ועדיין מרגישה בדיוק כמוך

להיות רחוקה מהבת שלי זה כמו לתלוש איבר מהגוף, ואני כבר שנתיים איתה בבית. מאושרת עד הגג. בשבילי שום דבר לא ישווה לזה. כייף לי ברמות שקשה לתאר. לא מוכנה לוותר על רגע איתה. אני מלווה באופן צמוד את הגדילה שלה. לא מפסידה פיפס אחד. רואה את ההתפתחות מיום ליום. יש לי את כל הזמן שבעולם אליה. יש לי את כל הזמן שבעולם ליהנות ממנה. אם את יכולה להרשות לעצמך כלכלית אז בעיניי זה בהחלט שווה.

 

[קרמבו מוקה8]

לרגע חשבתי שכתבתי פה ושכחתי...

כל כך נגעת לליבי!
מילה במילה. אבל ממש. והכי צורב , התחושה שמישהי אחרת תגדל אותו... זה עושה לי כואב בבטן. לפתע אחרי הלידה נפתחו לי העיניים... כמו שאמרת. מעולם לא הבנתי בצורה חדה כל כך וכואבת את האבסורד שגידול הילד ע"י נשים אחרות. גם העבודה שלי נשמעת כמו שלך.
אז מה עשיתי / עושה?
הורדתי 60 אחוד מהמשרה שהייתה לי (היא הייתה בנויה כפאזל - אחד איכשהוא נפל שלא באשמתי והשני העברתי למישהו אחר)
כן רשמתי למעון,בקושי רב, בלב כבד, בהרבה פלונתרים ובהבטחה לעצמי, שאעבוד ממש בחריצות כי שאקח אחרי חצאי ימים, או אקח איתי לימים שלמים: הבהרתי את זה בכל מעון שאליו הלכתי, את זה שאני עובדת גם מהבית, מעוניינת לראות את הבת שלי ואקח אותה או מוקדם או לימים שלמים, לבחירתי וכמובן על פי תאום מראש והתאמה ללוח הזמנים של הגן.
חייבת להגיד לך שאני ממש אבל ממש לא יכולה להרשות לעצמי כלכלית את הלוקסוס הזה. אבל יש לי עסק (רדום) בבית ואני מתכוונת לעשות כל מה שאני רק יכולה כדי להעיר אותו.ואני פשוט אבל פשוט לא יכולה ללכת עכשיו לעבוד במשרה מלאה ולראות אותה שעתיים ביום. שוב, העסק מהבית הוא עסק עם פוטנציאל מצויין, אני חייבת להרויח.
נקודה חשובה מאוד למחשבה:
לדעתי האישית, מה שילד יכול לקבל בגן הוא יקר מאוד - האינטראקציה החברתית, גירויים רבים, מישהו שעסוק ר-ק בלטפל בו ולא לוקח אותו לבנק / דואר/ קופ"ח
יש עצמאות, יש בטחון, יש לימוד של חגים וכל מיני נושאים אחרים. יש בזה הרבה, במסגרת.
כשחזרתי לעבודה בכיתי המון, אבל ממש המון, כל יום העבודה בכיתי. כמו שאמרת, לקחו לי איבר מהגוף. זה השתפר ואני אפילו נהנית - אבל עכשיו היא עם סבתא שלה אז זה לא כואב.
מקווה מאוד שיצליח. אני פתוחה להכל... קשובה אם טוב לה קודם כל ומה שלומי בכל זה...
כמו שאמרו המקסימות והנפלאות לפניי... האם זה חייב להיות שחור לבן? משרה מלאה או כלום?
הכי חשוב - מזדהה איתך בכל נימי נפשי.

 

[חייבתלהגיב]

הדבר העיקרי שח-ס-ר במסגרת הוא מישהו שעסוק רק בלטפל ב-ו

כי תמיד יש תינוקות נוספים לטפל בהם. רק מטפלת היא אחד על אחד - ואז אין "אינטראקציה חברתית" עם התינוקות האחרים, כי אין תינוקות אחרים. לא מכירה מסגרות עם יחס של אחד-על-אחד (כלומר גננת/סייעת על כל ילד).

 

[קרמבו מוקה8]

אישית, אם זו לא סבתא

אז הדבר האחרון שאני מעוניינת בו, הוא שאישה אחרת תטפל בילד שלי, רק היא והוא.
לא רוצה אישה שמחליפה אותי ולא רוצה לוותר על חברת ילדים אחרים.
משהו בגן נראה לי הרבה יותר בריא, הרבה יותר מתאים לי מכל מיני סיבות, חלק מהן הזכרתי למעלה.

 

[חייבתלהגיב]

כן, רק הגבתי לגבי העניין שכתבת שרק מטפלים בו בגן,

כי מהבחינה הזאת זו נקודה לרעת הגן דווקא ולא לטובת הגן, כי ממש לא רק מטפלים בו ואפילו לא משגיחים עליו באותה מידה כמו טיפול של אחד על אחד.
אני גם אוהבת גן, אבל לא לתינוקות אלא לפעוטות - אני חושבת שחברת ילדים היא חשובה, אבל בינקות אפשר להסתפק במפגשים בקניון ובגינה ועדיף טיפול אישי על פני העניין הזה.
ואני חושבת שהזכרתי פה כבר איך בחיפוש שלי אחרי גן / משפחתון לשנה הבאה שמעתי לא אחת כמה מגננות/סייעות/בעלות משפחתונים (שמגדלות את הילדים האלה!) כמה ילדים שנמצאים בבית עד גיל שנה יותר מפותחים, פחות חולים, וכו', ואיך רואים שהבת שלי גדלה בבית. מצד שני הייתי בהרצאה בכנס שממנה השתמע שלפחות מבחינה שפתית, התינוקות שגדלו בגן משלימים את הפער בהמשך כך שזה כנראה לא פקטור מהותי במיוחד, וההשפעה נעלמת בהמשך.
ברור לי שיש פקטור כלכלי ולפעמים אין ברירה - אבל כשיש ברירה, נראה לי שעדיף אמא, ואז סבתא/דודה, ואז מטפלת טובה (!) ואז גן - אבל זה בתנאי שמצליחים למצוא מטפלת טובה שסומכים עליה. אישית אני גם על הסבתא לא לגמרי סומכת

.

 

[AlicePJ]

מסכימה עם היתרונות בגן

ומוסיפה שגננות, כשמדובר בגן טוב ובגננות טובות, יכולות לעשות עבודה נפלאה. הן יכולות להיות מאוד יצירתיות, יכולות לעשות כל מיני אמנות ודברים מלכלכים איתם שאנחנו בבית הרבה פעמים נמנעים מלעשות, ולהיות עם ילדים אחרים תורם המון לדעתי. אני יודעת שיש ספרים שכתוב בהם שילדים לא משחקים אחד עם השני עד גיל שנתיים, אבל זה ממש לא נכון. הגדול שלי היה בגן מגיל 9 חודשים ודבר ראשון הוא נורא נהנה מלהסתכל על הילדים האחרים, על הגננות, מהמשחקים שיש בגן ואין בבית (והחליפו שם בגן את המשחקים והספרים לעיתים קרובות), ולפני גיל שנה כבר היתה לו חברה, היו מחזיקים ידיים, משחקים יחד, זה היה נפלא. וזה לא היה רק הבן שלי, היו שם המון ילדים שהיו באינטראקציות עם ילדים אחרים, כל אחד בגיל אחר וברמה אחרת כמובן, אבל זה תרם לו דברים שאין מצב שאני בבית יכולה לתת לו.
ועד כמה שטיפול של הורה (לא דווקא אמא) זה באמת חשוב בגילאים צעירים, אין אמא ואין אבא מושלמים. לכל אחד יש חסרונות, אחד לא אוהב להקריא, אחד לא אוהב לטייל בחוץ, אחד לא אוהב לכלוכים בבית, אחד לא אוהב השתוללויות, כל אחד והחסרונות שלו. אז כמובן שזה לא נורא בכלל, אבל אם אפשר להשלים את הדברים האלה במקום אחר, למה לא?
אני לא אוהבת מטפלות באופן אישי ובחיים לא אסמוך עליהן. אני בטוחה שיש מלא כאלה שעושות עבודה נפלאה, אבל מה לעשות, אלו שלא עושות עבודה טובה, שלא לדבר על המתעללות, פשוט פוסלות את הנושא מבחינתי. אני בטוחה שכל אמא שלקחה מטפלת שבסוף התבררה כמתעללת חשבה שמדובר במטפלת נפלאה ונהדרת ושמעה עליה המלצות וכו'. אני רוצה שיהיו עוד עיניים על הגננות, שיהיה עוד מישהו שישים לב, עוד הורים. גם בגן יכולים לקרות דברים אבל לדעתי רמת הסיכון היא הרבה הרבה יותר נמוכה.
וכן, בהתחלה זה קשה, אבל בעיקר קשה לנו ולא להם. אחרי כמה ימים, כשרואים שהם נהנים בגן, כשלא רוצים לחזור הביתה כי כיף להם, מבינים שאנחנו לפעמים עושים דברים בשביל הילדים ולא רק בשבילנו. ואני חושבת שטוב שנשים עובדות, אני חושבת שכערך זה דבר מאוד חשוב ללמד ילדים, זה חשוב לעצמאות של האמא, ליכולת לפרנס את עצמה ואת המשפחה אם חלילה וחס יקרה משהו לבעל, להראות לילדים שאמא זה לא רק להכין אוכל ולנקות אלא לעבוד ולעשות דברים חשובים כמו אבא (לא שלנקות וכו' זה לא חשוב, אבל אני חושבת שאתן מבינות את הכוונה).
אני מבינה לחלוטין כל אמא שמחליטה להשאר בבית עם הילדים, מאוד. לא מעבירה ביקורת ולא כלום, יודעת שזה יותר קשה מכל עבודה כמעט. אבל לי באופן אישי חשוב ללמד את הילדים להיות עצמאיים, ומכיוון שיש לי רק בנים אני רוצה שילמדו שנשים יכולות לעבוד, שהעבודה שלהן חשובה לא פחות מזו של הגברים, שהן יכולות לעשות כל מה שירצו ולא מוגבלות, ואני רוצה להיות בעלת יכולת לפרנס את עצמי ולהיות עצמאית אם חלילה משהו יקרה. לטמון את הראש בחול ולהגיד שלי זה לא יקרה זה לא דבר שכהורים אפשר להרשות לעצמנו לדעתי.
ועם כל זה - אם לך לא מתאים, לא מתאים עכשיו, לא בכלל - אז תעשי חושבים, תחשבי אם מתאים לך אולי קריירה אחרת, מקצוע אחר, משרה חלקית, כל קומבינציה אחרת. בכל מקרה הילדים יתלוננו עלינו כשיגדלו ויגידו שהרסנו להם את החיים בגלל משהו ושהם צריכים לשלם הון לפסיכולוגים כדי לפתור את הבעיות שאנחנו גרמנו להם....

 

[חייבתלהגיב]

רק שהקלישאה הזאת לא נכונה - לא בכל מקרה

הילדים מתלוננים על ההורים ואומרים שההורים הרסו להם את החיים והולכים לפסיכולוגים. ההורים שלי סבבה, אמא שלי נשארה איתנו בבית ואני מודה לה על זה ומעריכה את זה (והתחלתי להעריך את זה עוד יותר אחרי שנולדה הבת הראשונה שלי). ואחר כך היא בנתה לעצמה קריירה שהיא הייתה מעוניינת בה וגם את זה אני מעריכה. ובנוסף לכך היא גם עודדה את העצמאות שלנו - זה שהורה נמצא בבית לא סותר את העניין של עידוד לעצמאות.

 

[AlicePJ]

טוב נו תהרסי את הבדיחה שלי

 

[חייבתלהגיב]

מחקרים מראים שאנשים שאמא שלהם נשארה איתם בבית הורסים בדיחות.

 

[AlicePJ]

 

[MotheRonit]

 

[אושר מ]

יכולה להבין אותך אבל אין לי תובנות

אני רק ילדתי לפני ארבעה שבועות וכבר מדוכאת שנגמרו 4 מתוך 14... זה לגמרי הפתיע אותי כי תמיד הייתי מאלו שמאוד נהנו לעבוד ומאוד רצו להתקדם ולהיות משהו בפני עצמי ולא רק אמא.
אין לי אפשרות כלכלית להאריך את חופשת הלידה ואני חייבת לחזור.
אני שונאת את המחשבה של לשים תינוק בן 4 חודשים בגן. אני שונאת את הרעיון שאנשים אחרים יגדלו אותו, וכן זה אנשים אחרים.

כן מתכננת לעבוד פחות שעות ולראות איך אני מסדרת את העבודה עם זה שאני אמא ולא שאחד יבוא על חשבון השני.
אני גם מנסה לחשוב לטווח ארוך ולהגיד לעצמי שבכל מקרה בשלב מסויים חייבים לשחרר אותם למסגרות ואני חייבת שגם לי תהיה "מסגרת" לזמן הזה.

 

[michal@gal]

החודש הראשון בעבודה הוא קשה

לוקח זמן לחזור לשיגרת העבודה ומתגעגעים לתינוק במהלך היום.
אחר כך זה הופך לשיגרה. מתחילים שוב להנות מהעבודה, לומדים להנות מהתינוק בשעות שיש לכם ביחד.
עייפים אבל מסתגלים.
נפלא שיש לך עבודה שאת אוהבת ונהנית בה והשעות נוחות וחבל להפסיד אותה.
&nbsp
לסיים את הקריירה עכשיו אומר שכשתסיימי את ההתמסרות המלאה לאמהות, בעוד 10 שנים, ישארו לך עוד 25 שנה לעבוד בעבודה סתמית במשרה חלקית. למצוא עבודה טובה בגיל 40, אחרי הפסקה של 10 שנים, זה הרבה יותר קשה. גם זה צריך להיות חלק ממערכת השיקולים שלך כשאת מחליטה עכשיו.

 

[נישנושיט2]

כדאי גם לשים לב ש- 10 שנים בלי צבירות לפנסיה יפגעו בה

משמעותית.

 

[לינה בינה]

תודה רבה

תודה, עזרתן לי מאוד

 

[נישנושיט2]

פעמים רבות, התשובה בגוף השאלה

אם הקריירה לא בוערת בעצמותייך וגידול הילדים באופן צמוד כן, התשובה ברורה.
האם תתחרטי?
אי אפשר לדעת. את מכירה את עצמך.
בגדול, כולם עושים טעויות וכן, יש סיכוי שתרגישי אחרת בעוד 10 שנים ותתחרטי על כך כמו על כל החלטה אחרת באופן פוטנציאלי, אבל רק את יודעת עד כמה הרצון הזה מגובש או רגעי ואין מאחוריו כלום.

 

[yaela89]

מסכימה איתך ממש

בגלל זה לפעמים צריך לתת לאינסטינקטים להוביל

 

[שפנפנית9]

נקודת מבטי

היא שכדאי "לסחוב" כמה שיותר עבודה כל עוד הם קטנים.
כשהם גדלים זה יותר משמעותי בעיני להיות איתם.
&nbsp
עם הגדולים חזרתי לעבודה אחרי חצי שנה (אם כי עבדתי 80% ועשיתי בהתחלה קומבינה עם השעות). לקחתי מטפלת אצלי בבית כך שהרגשתי הם בטיפול מעולה (יותר טוב ממני, לי אין סבלנות לטחון אוכל וכו').
&nbsp
אח"כ היו פיטורים במקום העבודה ולא הצלחתי למצוא משרה חלקית. אז הלכתי לעשות דוקטורט. (דורש ג'ינגול מסוג אחר ועבודה בלילות). אין ספק שזה התאפשר לי בזכות ה"כסף" שצברתי קודם.
היום הם בביה"ס שנגמר בשעה מוקדמת יותר וצהרון בגיל הזה נראה לי פחות אידיאלי מאשר תינוק בגן. כל עוד הם ישנים בצהרים, לא נראה לי מהותי שהם ישנו עם מטפלת/בגן. וגם החופש הגדול הוא נושא בפני עצמו.
&nbsp
מה שלא תחליטי - שיהיה בהצלחה!

 

[RedArt]

בוער לי להגיב ומצבנו זהה

קודם כל אני חייבת לבקש ממך לקחת תגובות בערבון סופר מוגבל. במרבית המקרים אמא שבחרה לחזור לעבודה תסנגר על הבחירה הזו ואמא שבחרה להישאר גם היא תספר כמה זה חשוב. ואמא שנשארה בבית כשהילדים גדולים תסביר לך למה גילאי 10-13 הם הגילאים המעצבים. בדרך כלל אנחנו עומדים מאחורי הבחירות שלנו וגם אם לא, קשה להודות בזה. לכן, הכי הכי חשוב שתקשיבי רק לעצמך ותשאלי את עצמך עם איזו חלופה את מרגישה הכי פחות בנוח, להישאר בבית ואולי לא למצוא משרה טובה בהמשך או לחזור לעבודה ולראות את הילד/ים שעות ספורות במהלך השבוע. רק את יודעת עם מה הכי פשוט לך לחיות.
אני יודעת שעבורי הזמן עם הקטנה שלי (חמישה חודשים) הוא חד פעמי ומהמם אבל בחודש ספטמבר היא נכנסת למסגרת ואני אחפש עבודה וזו החלופה שאיתה אני חיה הכי טוב. לא החלופה הכי טובה. בהצלחה לך