אי אפשר לכפות על אישה לעבור הפלה ...
אבל כן ניתן לומר לה שאם היא מחליטה ללדת את התינוק אז היא זו שאחראית בלעדית לגידולו ולכלכלתו.
הידעת שבשוודיה החוק לגבי זה אומר שאם גבר מודיע לאישה, מבעוד מועד (שליש ראשון להריון כמדומני) שהוא לא מעוניין בתינוק, אז אין לו שום אחריות לגלית (חוקית) לתינוק? אני בטוח שיש שם כל מיני מקרים היוצאים מן הכלל, אבל בגדול גם לגבר יש את האופציה להחליט אם הוא מעוניין בתינוק או לא.
לפי חוקי המדינה, הפלה עדיין לא נחשבת כרצח. המדינה עדיין לא מתערבת באמונות של אדם, אבל אתה כן צריך לקחת אחריות על האמונות שלך ולא להכריח אנשים אחרים לחיות לפי האמונות שלך. את בטח לא היית רוצה שהדתיים היו מחליטים עבורך מה לאכול, מה לראות ומתי מותר לך לסוע.
כשאישה נכנסת להריון האחריות לכך מתחלקת שווה בשווה בין הגבר לאישה (ואני לא מעלה בכלל את הנושא של "גניבת זרע"), אבל ברגע שהאישה נכנסת להריון, אין לגבר שום אפשרות להחליט מה יעלה בגורלו של העובר, אבל הוא כן נדרש לשלם על כך חלק גדול ממשכורתו במשך 18 השנים הבאות, שלא לדבר על הפן הריגשי של לחיות עם הידיעה שיש לך צאצא בעולם שלא אתה החלטת על הבאתו. ומה חטאו של הילד שגדל בידיעה שהוא נולד כתוצאה של "סטוץ", ואביו לא היה מעוניין בו? האם זה באמת היה לטובתו שאמו החליטה שלא להפסיק את ההריון?
ואם כבר העילינו את נושא "טובת הילד". בתי המשפט בארץ משעבדים את האב במשך 18 שנה לפרנס צאצא שהוא לא מעוניין בו בטענה ש"טובתו של הילד" קודמת לזכויותיו של האב ... האם מישהו עושה בדיקה מקיפה לנשים רווקות מבוגרות המחליטות להיכנס להריון כתוצאה מתרומה מבנק הזרע? מישהו בודק שהן יכולות לפרנס את התינוק? מישהו בודק אם מבחינה פסיכולוגית הן כשירות לגדל ילד? הרי אם לפי המדינה "טובת הילד קודמת", אז מישהו מטעם המדינה צריך לבדוק שהאישה כשירה (כלכלית ונפשית) לגדל ילד לפני שנותנים לה לממש את זכותה להפוך לאם. אותו הדבר הייתי יכול לכתוב גם על זוג הורים המעוניינים להכנס להריון בפעם הראשונה, שעליהם לעבור בדיקה של "מסוגלות הורית", אבל כאן זו כבר חדירה לזכויות הפרט.
לגבי הרגשות של הגבר כלפי ילד שלו, "בשר מבשרו", שהוא לא תכנן ולא רצה, אני יכול להעיד רק על עצמי. לי היה קשה מאד לחיות עם הידיעה שמסתובב לו אי שם ילד שלי. כנראה שהייתי רוצה להיות חלק מחייו, והייתי עושה הכל על מנת שיהיה מאושר. מצד שני, אני לא יודע אם רגשות הטינה שלי כלפי אימו, שהחליטה לשמור אותו בניגוד לרצוני, ומכריחה אותי לשלם על גידולו, היו גוברים על הרגשות האבאיים שלי.
אני חושב שהיה הרבה יותר קל לי להיקשר לילד אם האישה הייתה ניגשת אליי כשהיא עוד בהריון ואומרת לי: "תשמע, אני נכנסתי להריון כתוצאה מהמפגש שהיה בינינו. אני מתכוונת לשמור את התינוק. אין לי שום טענות אלייך, ואני לא אבוא אלייך בדרישות. אתה מוזמן להיות שותף לגידולו (גם פיננסית וגם בהחלטות בנוגע לאיך לגדל אותו), ולהיות חלק מחייו. הכל תלוי בך עד כמה תרצה להיות מעורב".
אם אישה הייתה ניגשת אליי כך, אז כנראה שזה היה נותן לי יותר מוטיבציה ברמה הריגשית להיקשר לילד.
אבל כן ניתן לומר לה שאם היא מחליטה ללדת את התינוק אז היא זו שאחראית בלעדית לגידולו ולכלכלתו.
הידעת שבשוודיה החוק לגבי זה אומר שאם גבר מודיע לאישה, מבעוד מועד (שליש ראשון להריון כמדומני) שהוא לא מעוניין בתינוק, אז אין לו שום אחריות לגלית (חוקית) לתינוק? אני בטוח שיש שם כל מיני מקרים היוצאים מן הכלל, אבל בגדול גם לגבר יש את האופציה להחליט אם הוא מעוניין בתינוק או לא.
לפי חוקי המדינה, הפלה עדיין לא נחשבת כרצח. המדינה עדיין לא מתערבת באמונות של אדם, אבל אתה כן צריך לקחת אחריות על האמונות שלך ולא להכריח אנשים אחרים לחיות לפי האמונות שלך. את בטח לא היית רוצה שהדתיים היו מחליטים עבורך מה לאכול, מה לראות ומתי מותר לך לסוע.
כשאישה נכנסת להריון האחריות לכך מתחלקת שווה בשווה בין הגבר לאישה (ואני לא מעלה בכלל את הנושא של "גניבת זרע"), אבל ברגע שהאישה נכנסת להריון, אין לגבר שום אפשרות להחליט מה יעלה בגורלו של העובר, אבל הוא כן נדרש לשלם על כך חלק גדול ממשכורתו במשך 18 השנים הבאות, שלא לדבר על הפן הריגשי של לחיות עם הידיעה שיש לך צאצא בעולם שלא אתה החלטת על הבאתו. ומה חטאו של הילד שגדל בידיעה שהוא נולד כתוצאה של "סטוץ", ואביו לא היה מעוניין בו? האם זה באמת היה לטובתו שאמו החליטה שלא להפסיק את ההריון?
ואם כבר העילינו את נושא "טובת הילד". בתי המשפט בארץ משעבדים את האב במשך 18 שנה לפרנס צאצא שהוא לא מעוניין בו בטענה ש"טובתו של הילד" קודמת לזכויותיו של האב ... האם מישהו עושה בדיקה מקיפה לנשים רווקות מבוגרות המחליטות להיכנס להריון כתוצאה מתרומה מבנק הזרע? מישהו בודק שהן יכולות לפרנס את התינוק? מישהו בודק אם מבחינה פסיכולוגית הן כשירות לגדל ילד? הרי אם לפי המדינה "טובת הילד קודמת", אז מישהו מטעם המדינה צריך לבדוק שהאישה כשירה (כלכלית ונפשית) לגדל ילד לפני שנותנים לה לממש את זכותה להפוך לאם. אותו הדבר הייתי יכול לכתוב גם על זוג הורים המעוניינים להכנס להריון בפעם הראשונה, שעליהם לעבור בדיקה של "מסוגלות הורית", אבל כאן זו כבר חדירה לזכויות הפרט.
לגבי הרגשות של הגבר כלפי ילד שלו, "בשר מבשרו", שהוא לא תכנן ולא רצה, אני יכול להעיד רק על עצמי. לי היה קשה מאד לחיות עם הידיעה שמסתובב לו אי שם ילד שלי. כנראה שהייתי רוצה להיות חלק מחייו, והייתי עושה הכל על מנת שיהיה מאושר. מצד שני, אני לא יודע אם רגשות הטינה שלי כלפי אימו, שהחליטה לשמור אותו בניגוד לרצוני, ומכריחה אותי לשלם על גידולו, היו גוברים על הרגשות האבאיים שלי.
אני חושב שהיה הרבה יותר קל לי להיקשר לילד אם האישה הייתה ניגשת אליי כשהיא עוד בהריון ואומרת לי: "תשמע, אני נכנסתי להריון כתוצאה מהמפגש שהיה בינינו. אני מתכוונת לשמור את התינוק. אין לי שום טענות אלייך, ואני לא אבוא אלייך בדרישות. אתה מוזמן להיות שותף לגידולו (גם פיננסית וגם בהחלטות בנוגע לאיך לגדל אותו), ולהיות חלק מחייו. הכל תלוי בך עד כמה תרצה להיות מעורב".
אם אישה הייתה ניגשת אליי כך, אז כנראה שזה היה נותן לי יותר מוטיבציה ברמה הריגשית להיקשר לילד.